מידעו"ס 100 | דצמבר 2022

ילדים ועבודה סוציאלית - למידה מן העבר ותקווה אל העתיד

"הפסיקו ללמד אותנו לתת אמון - הִפכו לחברה הראויה לאמון שלנו"

רסס

צרו קשר עם המערכת:

כדי להיות מסוגלות להישיר מבט אל העתיד ולדבר על ילדים ועבודה סוציאלית במדינת ישראל במושגים של חזון, הכרחי לעבור בתחנות העבר. למידה מן העבר, מושג שעלול להיתפס כמפחיד וכמעורר רגשות מורכבים, הוא אסטרטגיה הכרחית להתבוננות רפלקטיבית מעמיקה ואמיצה. תאודור אדורנו, פילוסוף גרמני מאסכולת פרנקפורט, טען כי למידה מן העבר היא הכלי המרכזי לכל חברה המעוניינת להפוך למוסרית יותר. אם כן, גם עבורנו, כעובדות סוציאליות, למידה מן העבר תאפשר צעידה נחושה יותר ובטוחה יותר אל עבר העתיד של מקצוע העבודה הסוציאלית עם ילדים.
בישראל, כמו גם בעולם, ילדים ונוער תפסו מקום מרכזי בעשייה ובהוויה למן הרגעים הראשונים של מקצוע העבודה הסוציאלית. זאת בעיקר בשל הרצון להגן על ילדים מפני מצבי סיכון. ההיסטוריה עשירה באירועים מכוננים אשר השפיעו רבות על הפרדיגמות השונות בעבודה סוציאלית עם ילדים ועיצבו אותן, ביניהם חתימת ישראל על האמנה לזכויות הילד בשנת 1989, הרצח של הפעוטה מורן דנמיאס מטבריה והרצח של רוז פיזם. לצד תחנות היסטוריות וטרגיות, עברנו גם דרך מגפת הקורונה, ואנו מגיעות לנקודת ציון זו, לכבוד גיליון ה־100 החגיגי של הקהילה שלנו, עם תובנות מן העבר שחשוב שיסמנו עבורנו את העתיד.

|| מסע בשבילי העבר

הצטרפות ישראל בשנת 1989 לאמנה לזכויות הילד לימדה אותנו רבות על זכויותיהם הבסיסיות של ילדים. אחת הזכויות שקיבלה תשומת לב משמעותית ביחס לאחרות היא הזכות להשתתפות. העובדות הסוציאליות בישראל היו בין נשות המקצוע הראשונות שאימצו גישת זכויות זו בפרקטיקה היום־יומית שלהן, תוך פיתוח פרוטוקולים ייחודיים שנועדו להנגיש לילדים את תהליכי ההתערבות השונים. ניתן למצוא לכך דוגמאות רבות, ביניהן פיתוח פרוטוקול ייחודי לילדים בגיל הרך בשירות לחקירות ילדים, הכנסת שיח עם ילדים לפרקטיקה של עו"סיות לחוק נוער וכן השתתפות של ילדים בתוך ועדות תכנון טיפול והערכה. כל אלה, לצד דוגמאות רבות נוספות, ממחישות את מחויבותו של מקצוע העבודה הסוציאלית להשתתפות ילדים בתהליכים הנוגעים להם, מתוך הבנה בסיסית כי הגנה על ילדים מבלי לשמוע את הילדים עצמם לא רק פוגמת בזכותם של הילדים להישמע, אלא אף פוגמת נואשות ביכולת העובדות הסוציאליות להגיב בצורה מיטבית.
לצד הפיתוחים וההתקדמות הרבה של המקצוע שלנו לאור האמנה לזכויות הילד, חשוב להכיר באתגרים הרבים שאימוץ האמנה הביא לפתחנו; אתגרים שאנו עדיין מנסות למצוא להן מענה. האמנה מתייחסת לא רק להשתתפות ילדים אלא מציגה קשת רחבה של זכויות ילדים, אשר מצריכות המשך למידה והטמעה בחזון ובפרקטיקה של העבודה הסוציאלית.

הרצח של מורן דנמיאס בת השלוש מטבריה, בשנת 1989, הכניס לתוך פרקטיקת העבודה עם ילדים את חוק חובת הדיווח. חוק זה, אשר גרף לאורך השנים ביקורות רבות, גם בישראל וגם בעולם, הוא עדיין סמל להחלטה אמיצה ונחושה, לפיה להגנה על ילדים יש חשיבות עליונה במדינת ישראל. במידה רבה, חוק זה גם מסמן את הפיכתן של העובדות הסוציאליות לחזית ההגנה על ילדים. הכרחי להדגיש פה כי הפיכתן של עובדות סוציאליות לחזית ההגנה על ילדים איננה מייצגת מגמות בעולם. למשל, החזית החברתית להגנה על ילדים בארה"ב מצויה בעיקרה אצל רופאות ורופאי הילדים, ובגרמניה היא מצויה בעיקרה בקרב נשות ואנשי חינוך. את האחריות החברתית שהושמה על כתפינו לקחנו באמונה רבה ומתוך מחויבות עצומה, אולם תחנות נוספות בדרך לימדו כי עובדות סוציאליות לבדן אינן יכולות להגן על ילדים.

מגפת הקורונה העולמית הציבה בפני מדינת ישראל, כמו גם בפני מדינות רבות ברחבי העולם, התמודדות עם משבר מתמשך, רב־ממדי ורווי בחוסר ודאות. התמודדות זו הביאה עימה גם את היעלמותם של הילדים מהזירה הציבורית

הרצח של רוז פיזם בשנת 2008 המחיש את הציפייה החברתית מהעובדות הסוציאליות לראות ולהגן תמיד; ציפייה לא ריאלית כאשר מרבית הילדים במדינת ישראל כלל אינם מגיעים לידיעת העובדות הסוציאליות בחיי היום־יום שלהם. מסקנה דרמטית העולה מתוך תחנה זו היא בדבר תפקידן הקרדינלי של מערכות נוספות בחייהם של ילדים ומשפחות בהגנה עליהם, וכמה הכרחי שיתוף הפעולה בין מערכות אלה. לצערנו, גם היום, כמעט 15 שנה אחרי אותו רצח נורא, איננו נמצאים במציאות של מערכות המשלבות משאבים לצורך הגנה על ילדים.
מגפת הקורונה העולמית הציבה בפני מדינת ישראל, כמו גם בפני מדינות רבות ברחבי העולם, התמודדות עם משבר מתמשך, רב־ממדי ורווי בחוסר ודאות. התמודדות זו הביאה עימה גם את היעלמותם של הילדים מהזירה הציבורית. באמצעי התקשורת דיברו תכופות על סכנות הקורונה ועל האוכלוסיות הנמצאות בסיכון מוגבר, אולם סכנה אחת גדולה נעלמה מעין הציבור ואוכלוסייה אחת שלמה נשכחה: אוכלוסיית הילדים, והסיכון המוגבר שלה להתעללות והזנחה בתקופת הקורונה.
לצד האתגרים הרבים שהביאה עימה מגפת הקורונה, במובנים רבים היא הייתה סוג של זכוכית מגדלת ואִפשרה לנו ללמוד הרבה על אודות הגנה על ילדים. קבוצת מחקר בין־לאומית – International group of scholars protecting children from maltreatment during COVID-19 (https://www.ispcan.org/working-group-international-scholars-protecting-children-from-maltreatment-during-covid-19/?v=402f03a963ba), אשר הוקמה עם פרוץ הקורונה וכוללת למעלה מ־15 מדינות, פרסמה את מסקנותיה המרכזיות, אשר מדגישות:
1
הגנה על ילדים צריכה להיות במסגרת של מערכת רב־מקצועית ורב־מערכתית, אשר מושתתת במהותה ובחזון שלה על אחריות קולקטיבית. כלומר, הגנה על ילדים צריכה להתרחש בכל מקום ובכל מרחב ובידי כל מי שנמצא במגע ובאינטראקציה עם ילדים. המשמעות היא שמערכת זו בנויה למעשה משתי מעטפות מרכזיות: פורמלית ושאיננה פורמלית. המערכת הפורמלית מורכבת מאנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות, אשר נפגשים עם ילדים בשגרת היום־יום שלהם: המערכת החינוכית (גננות, מורות), מערכת הבריאות (רופאות ילדים בקהילה, אחיות טיפת חלב ורופאות שיניים) ומערכת הרווחה. לצד המעטפת הפורמלית, קיימת מעטפת שאיננה פורמלית והיא מכילה את כל הדמויות הנוספות המשמעותיות לחיי הילד, אשר אינן שייכות למערכות הפורמליות, ובהן מדריכות בתנועת נוער, מורי החוגים, שכנים ועוד. לא ניתן להגן על ילדים בצורה מיטיבה ללא שיתוף פעולה של כלל המערכות!
2
הריחוק החברתי כאסטרטגיה מובילה בהתמודדות עם מגפת הקורונה הוא גורם סיכון לביטחונם ולרווחתם של ילדים. הבידוד החברתי והפגיעה הקשה במצב הכלכלי חוללו פגיעה ישירה בתא המשפחתי, אשר מתמודד בו זמנית בכמה חזיתות: בדידות בגידול הילדים, דאגה למצב הכלכלי ודחק משפחתי מוגבר בכל תת־המערכות במשפחה – המערכת הזוגית, מערכת הורה-ילד, המערכת האחאית ומערכת היחסים של המשפחה הגרעינית עם זו המורחבת. יתר על כן, הריחוק החברתי של תקופת מגפת הקורונה אינו מתחיל ונגמר בריחוק אלא מייצר תופעות חברתיות מדאיגות נוספות, של ניכור ושיתוק חברתי. תפקידם של הקהילה ושל הלכידות הקהילתית הוא מרכזי בהגנה על ילדים! ניכור חברתי מייצר סביבות רעילות עבור ילדים, ואלה מגבירות את הסיכונים!

|| אל עבר צדק מעברי

עבודת הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות היא תחנה נוספת במסע שלנו. הוועדה הוקמה בישראל בחודש אוגוסט 2020 ופעלה בהשראת מודל של ועדה דומה, הפועלת בגרמניה. בשונה ממנה, היא לא מונתה מטעם גורם ממשלתי, והיא מובלת על ידי מכון חרוב ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב. פרופ' כרמית כץ, מי שיזמה והקימה את הוועדה הציבורית, היא מנהלת הוועדה. יו"ר הוועדה היא השופטת בדימוס נאוה בן אור, וחברות הוועדה הן עו"ד עפרה בן מאיר – מנהלת קמפוס חרוב לילדים, יעל שרר – מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, ענת אופיר – מנהלת המיזם למניעת התעללות בילדים במכון חרוב, וצביקי פליישמן – מייסד ומנכ"ל (לשעבר) של עמותת "לא תשתוק".
פעילות הוועדה עוצבה לאורם של שני מושגים. הראשון הוא למידה מן העבר, והשני הוא צדק מעברי (Transitional Justice) – המתייחס למנגנונים משפטיים וחברתיים שבאמצעותם מתמודדת מדינה עם עוולות שהתרחשו, כדי לקדם את תיקון האי־צדק שנוצר. שני מושגים אלו משתלבים זה בזה ומתייחסים לתיקון עוולות שהתרחשו באמצעות בחינת העבר, לרוב דרך אמיתות של מי שהיו קורבנות העוולות והושתקו עד כה.

עבודת הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות היא תחנה נוספת במסע שלנו. הוועדה הוקמה בישראל בחודש אוגוסט 2020 ופעלה בהשראת מודל של ועדה דומה, הפועלת בגרמניה

בהתאם לחזונה הערכי, הוועדה בחרה לשים במרכז את הנפגעות והנפגעים וללמוד מהם ומחוויות חייהם על האופן שבו ניתן לסייע להם ולילדים וילדות נפגעים אחרים בישראל. הוועדה פעלה לאסוף עדויות מנשים וגברים שעברו פגיעה מינית בילדותם ונתנה להם במה מותאמת ומכבדת לשתף בסיפור שלהם ובמסרים שחשוב להם להעביר לקובעי מדיניות. בכך הוקדש חלק מהותי מפעילות הוועדה למתן במה ציבורית ופוליטית לנפגעי פגיעה מינית בתקופת הילדות. במסגרת של 10 חודשים בלבד, שמעו חברי הוועדה למעלה מ־500 עדויות מבגירים מעל גיל 18 שעברו פגיעה מינית בילדותם (בגילים 18-0), מכל שכבות החברה הישראלית.
במסגרת למידה מחקרית מוקפדת גובשו מתוך עדויות הנפגעים הסוגיות המרכזיות הרלוונטיות לשינוי ולשיפור המדיניות בישראל כלפי ילדים נפגעים וכלפי בוגרים שעברו פגיעה בילדותם. ממצאי הדוח מצביעים על חוויות קשות בקרב הנפגעים, כשהבולטת בהם היא חוויית הבדידות. חוויות אלו מתעצמות כאשר הילדים הנפגעים חושפים את הפגיעה בהם כלפי המערכות השונות, ואלו מגיבות בדרך שאינה מותאמת ואפילו פוגענית – מה שמעצים את חוויות הבדידות, ההוקעה, הפגיעה והאי־צדק.
ממצאים אלו מעלים את ההכרח בהסתכלות מערכתית רחבה על הבעיה; הסתכלות ששמה דגש על האופן שפועלים ההקשרים השונים בחיי הנפגעים ומדגישה כי תגובות נכונות מצד המערכות הכרחיות וחשובות להגנה על ילדים ועל רווחתם, גם במהלך ילדותם וגם במהלך חייהם הבוגרים. זאת ועוד, הממצאים מדגישים את חובתה של המדינה להכיר בפגיעה המינית בילדים, להגן עליהם ולספק להם את מלוא זכויותיהם – באמצעות שינוי מדיניות והקצאת משאבים שיבטיחו את זכותם לחיים בטוחים.
חשוב מאוד לציין ולהדגיש כי לצד ממצאיה הקשים של הוועדה, דוח הוועדה כולל גם פרק של למידה מהצלחות, שנכתב ברובו על בסיס חוויותיהם של הנפגעים והנפגעות במפגשיהם עם עובדות סוציאליות. מה ניתן ללמוד מחוויות מיטיבות אלה?

1
חוויית נראות ותחושת אכפתיות הן מרכזיות ומכוננות בקשר של ילדים שנפגעו עם העובדת הסוציאלית.

2
תגובה מיטיבה לחשיפת הפגיעה, אשר כללה מתן הכרה ותוקף לפגיעה, היא דרמטית בתפיסת הילד הנפגע את עצמו ואת המערכות שסביבו.

3
נפגעים רבים ציינו את תפקידן המרכזי של מסגרות מיטיבות, שהיוו עבורם בית בטוח, ודאי ויציב אל מול הסביבה הפוגענית שבה חיו (מרכזי חירום, בתי מעבר ומסגרות חוץ ביתיות).

ציטוט מתוך עדות: "בשמונה בערב נסעתי יחד עם העו"סית לחוק נוער למרכז חירום. זה היה הבית החדש והבטוח שלי… לי היה טוב במרכז החירום. לא מזמן מישהו שאל אותי מתי בחיים שלי הייתי מאושרת, ולא הצלחתי לחשוב על שום תקופה חוץ מהארבעה חודשים שהעברתי שם".

אחת הסוגיות המרכזיות שמציב בפנינו הדוח מתייחסת לתובנות שמעלים הנפגעים והנפגעות ביחס להוצאות החוץ־ביתיות ולנוכחותן המיטיבה בחייהם של ילדים וילדות רבים. הכרחי כי תהליך של עיצוב מדיניות עתידית, שמנסה למצוא את האיזונים בין מדיניות עם הפנים לקהילה לבין ההוצאות החוץ־ביתיות, ישלב את עדויותיהם של בוגרי השמות חוץ־ביתיות. חוויותיהם החיות הכרחיות לכל למידה וקבלת החלטות!

|| מתחנות העבר אל תקווה לעתיד – מעבר מהגנה אל רווחה

למידה מתחנות העבר ממחישה כי עבודה סוציאלית מיטבית איננה יכולה להתרחש בריק, וכי כדי להגן על ילדים ולממש את זכותם להתפתחות ולחיי ביטחון, אנו, העובדות הסוציאליות, זקוקות לשני דברים מרכזיים, הקשורים זה בזה:

1
חייב להיעשות שינוי מדיניות דחוף, כך שהעובדות הסוציאליות יהיו חלק מקהילה רב־מקצועית שאחראית יחד על הגנה על ילדים. לבד זה לא אפשרי, ולילדים במדינת ישראל יש זכות למדיניות של "ילד אחד, מערכת אחת"!

2
"הצילו אותנו" – קראו הנפגעים והנפגעות במסגרת עדויותיהם בוועדה הציבורית, ובכך המחישו את היעדרה של פרקטיקת מניעה במדינת ישראל. ב"מניעה", הכוונה איננה רק לאמץ מאמצי מניעה סלקטיביים למניעת סיכון בקרב אוכלוסיות בסיכון, אלא גם לאימוץ גישה של רווחת הציבור על ידי העובדות הסוציאליות.

בדומה לגישה של בריאות הציבור, אשר מדברת על שירותי רפואה לכלל האוכלוסייה, בבסיס הגישה של רווחת הציבור נמצאת השאיפה לספק את הזכות לרווחה טובה לכלל אזרחי מדינת ישראל. דמיינו לעצמכן כי שירותי הרווחה ייתפסו כשירותי בריאות, שכל אחד מאיתנו, בכל שלב בחיים, צריך להגיע אליהם, ושעובדת סוציאלית לענייני משפחה היא במובנים רבים כמו רופאת משפחה, שנמצאת שם לצורך התייעצות וחיבורים בשלבים משמעותיים בחיים. במעבר זה, מן המבנה של עבודה סוציאלית כמערכת לזיהוי ולכיבוי שריפות אל עבר מערכת בגישה של רווחת הציבור, יש פוטנציאל אדיר לייצר שינוי מהמעלה הראשונה – הן בתפיסה הציבורית של מקצוע העבודה הסוציאלית והן בשיפור חייהם של תושבי מדינת ישראל, ובעיקר של ילדי מדינת ישראל.
אסיים בהשמעת זעקה נוספת, שהושמעה בעדויות רבות שנמסרו לוועדה הציבורית:"צעקתי כמו שילדים צועקים, אבל אף אחד לא שמע".
לצערנו, לאורך למעלה משנתיים של חוסר יציבות פוליטית ומגפה מכלה, ילדי מדינת ישראל זועקים בכל דרך אפשרית וזקוקים לנו יותר מתמיד. השעה היא שעת חירום לאומית, ובמושגים של זמן ילד – עלינו לפעול עכשיו כדי להבטיח שכל ילד וכל ילדה במדינת ישראל יזכו לחיות חיי רווחה, תוך מימוש זכויותיהם הבסיסיות.
כותרת המאמר: "הפסיקו ללמד אותנו לתת אמון – הִפכו לחברה הראויה לאמון שלנו", צריכה לסמן עבורנו את הדרך לעתיד, שבו מקצוע העבודה הסוציאלית ימשיך להוביל בעשייה למען ילדים אך כבר לא יעמוד שם לבדו – אלא כחלק ממערכת רב־מקצועית אשר רואה ילדים, שומעת אותם ולומדת מהם כיצד לעצב ולשפר מדיניות. חזון זה יכלול אימוץ אמיתי של המושגים "למידה מן העבר" ו"צדק מעברי", שיסייעו לנו לנוע אל עבר גישה של רווחת הציבור.
כמו שאנו אומרות כבר שנים: כל אחד ואחת מאיתנו צריך עובדת סוציאלית לאורך חייו. מדינה מוסרית היא מדינה שמבינה כי עבודה סוציאלית היא מקצוע קרדינלי, שבלעדיו אין הגנה ואין רווחה. ברור שכדי להגשים את החזון המוצג פה, שינוי דרמטי במערכת הרווחה במדינת ישראל הוא הכרחי. מהפכה כזו תסמן כי אנו בדרך להיות חברה הראויה לאמון ילדיה!