מאמר זה נכתב בצילם של שני אירועים מורכבים שהתרחשו במדינת ישראל. האחד, הפגנה שערכו הורים כנגד בית הספר הממלכתי־דתי ביישוב גבעת־שמואל, בעקבות הגילוי כי ילד בן שמונה עובר תהליך להתאמה מגדרית. כתגובה לכך, ילדיהם של הורים אלו הועברו למסגרת חינוך אחרת בעיר. האירוע השני הוא רצח הצעיר הפלסטיני אחמד אבו מרחיה, שהתגורר בישראל והיה בעל אשרת שהייה של הרווחה על רקע נטייתו המינית.
ניתן לשער כי אירועים אלו ניצבים בקצה מנעד החוויות שחברי/ות קהילת הלהט"ב חווים וחוות במרחבים השונים בישראל, אלא שלצערי הם משקפים במקצת את המציאות של הקהילה בחברות מסורתיות, במיקומים גאוגרפיים פריפריאליים ובאופן מסוים גם במפגש עם השירותים הסוציאליים בישראל. מאמר זה יתאר סוגיות במדיניות החברתית כלפי קהילת הלהט"ב בישראל בעבר, את מצבה של הקהילה כיום וכן מבט אופטימי אל עבר העתיד.
|| סקירה היסטורית

בשנת 1948, עם קום המדינה והיווסדה של מערכת המשפט הישראלית, נקבעו בחוק "עבירות נגד המוסר", אשר נגעו בעבירות שונות בתחום המיני. בתוך חוק זה הוגדר האיסור הפלילי של משכב אדם עם בהמה ושל משכב אדם עם אדם אחר שלא "כדרך הטבע". ביטוי מעין זה מעיד כי המחוקק מגדיר מהו מגע מיני טבעי ולא טבעי, ועצם הנחתם של איסורים אלו, זה לצד זה, מצביע על תפיסות של אבנורמליות בקיום מגע מיני בין שני אנשים מאותו המין (יונאי וספיבק, 1999).
מאז קביעת החוק ועד שנת 1988, חייהם של הומוסקסואלים בישראל היו מוסתרים; הן בשל האיסור על משכב זכר, שעוגן בחוק, והן בשל הגינוי החברתי והתרבותי על קיום יחסים עם בני אותו המין. ישנן שתי נקודות מפנה משמעותיות בתפיסת החברה את ההומוסקסואליות: האחת בשנת 1973, שנה שבה ה"הומוסקסואליות" הוסרה מרשימת ההפרעות הנפשיות לאחר מאבק עיקש ורב־שנים ברחבי העולם המערבי; השנייה – ביטול החוק האוסר על "משכב זכר" בישראל בשנת 1988.
התקופה שלאחר מכן, דהיינו שנות ה־90 של המאה ה־20, מאופיינת בשינוי דרמטי הקשור לקידום זכויות הקהילה, מניעת אפליה וקידום שוויון (קמה, 2005). שינויים נוספים היו שינוי המדיניות בצה"ל, בשנת 1993, בנוגע לגיוס אוכלוסיית ההומוסקסואלים, כאשר נקבע כי כל אזרח יוכל לשרת בכל תפקיד, ללא קשר לנטייתו המינית. לאחר מכן בוטלו כליל פקודות המטכ"ל הנוגעות לאוכלוסייה ההומוסקסואלית, כך שכיום לא קיימות פקודות הנוגעות לנושא זה. זאת ועוד: בשנת 1995, משרד החינוך הוציא לאור חוברות ליועצים חינוכיים בנושא נטייה חד־מינית; בשנת 1997 נפתחו תאי סטודנטים הומוסקסואלים באוניברסיטאות; בשנת 1998 החליטה עיריית תל־אביב לארח בפעם הראשונה את מצעד הגאווה השנתי (פזמוני־לוי, שילה ופנחסי, 2011). יתר על כן, בוצעו תיקונים בחוק למיגור האפליה כנגד קהילת הלהט"ב: תיקון ב"חוק הזדמנויות בעבודה" על ידי הוספת איסור על אפליה בקבלה לעבודה, וחקיקת "חוק איסור לשון הרע" בשנת 1997, שבין היתר אוסר ביזוי על רקע נטייה מינית (טמיר, 2009).
החל בשנות ה־90 בישראל, ניתן להבחין בנוכחות פומבית הולכת וגוברת של הומוסקסואלים, המשתתפים באופן פעיל במאבק חברתי להכרה ולזכויות. לאחר תיקון חוק העונשין בנוגע לאיסור פלילי למשכב זכר, נעשה מהפך משמעותי בתחום התקשורת וניתן היה להתחיל לראות פעילים רבים במרחב הציבורי (קמה, 2002). בהיבט הדתי, היהדות שוללת יחסים חד־מיניים, דבר שהוביל לאיסורים בנוגע לסוגיות מיניות מסוימות, שחלקם התקיימו בעבר ותוקנו וחלקם עדיין קיימים.

בהתייחס לקבלת שירותים סוציאליים בישראל בעבר, ניכר כי חסמים רבים ניצבו בפני מקבלי השירותים מקהילת הלהט"ב, לרבות סירוב למתן טיפול וגילויי אפליה מצד נותני שירותים במסגרות הרווחה

בית הדין הרבני הוא המוסד הבלעדי המוסמך מתוקף החוק לטיפול בנושא הנישואין בין בני־זוג יהודים במדינת ישראל. זוגות חד־מיניים אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, היות שלא קיימת אלטרנטיבה חלופית עבורם. כמו כן, ישנם איסורים מתוקף החוק שאינם מאפשרים את הקמתו של תא משפחתי חד־מיני, כגון חוק נשיאת העוברים (פונדקאות), ואי־הכרה באימוץ המבוסס על יחסים חד־מיניים בישראל (טמיר, 2009). מענה שכיח, שאנשי המפתח בקהילה הדתית וחבריה אימצו אל חיקם כדי להתמודד עם נטייתו המינית של הפרט, הוא "טיפולי המרה"; דהיינו טיפול "פסיכולוגי" שנועד להכחיד את נטייתו ההומוסקסואלית של הפרט ולהביאו להטרוסקסואליות (Jenkins & Johnston, 2004; שביידל, 2001).
בהתייחס לאוכלוסיית הטרנסג'נדרים/ות, גם כאן ההתייחסות בעבר הייתה בראייה של המודל הרפואי. בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) בגרסתו השלישית, בשנת 1980, וכן בגרסתו המתקדמת בשנת 2000, קטגוריית הטרנסקסואליות הופיעה לראשונה כקטגוריה המאבחנת מצוקה נפשית תחת השם "הפרעה בזהות המינית" (Gender Identity Disorder) (Drescher, Cohen-Kettenis & Winter, 2012).לאחר מכן, במהדורה החמישית של ספר האבחנות, שם זה הוחלף ל"דיספוריה מגדרית", מה שמבטא תחושה של לחץ ואי־נוחות כתוצאה מהפער בין המין הביולוגי שהאדם משויך אליו לבין זהותו המגדרית. ראוי לציין כי הארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסג'נדרים (Professional Organization for Transgender World) מדגיש כי טרנסג'נדריות כשלעצמה איננה הפרעה נפשית, אך קשיים נפשיים נוצרים מעצם התמודדותם החברתית והאישית של טרנסג'נדרים עם אפליה ואי־קבלת זהותם המגדרית (Winter et al., 2009).
בהתייחס לקבלת שירותים סוציאליים בישראל בעבר, ניכר כי חסמים רבים ניצבו בפני מקבלי השירותים מקהילת הלהט"ב, לרבות סירוב למתן טיפול וגילויי אפליה מצד נותני שירותים במסגרות הרווחה; טיפול לקוי שאינו ראוי או כזה שאינו עומד בהלימה עם צורכיהם המגוונים; ניסיונות חוזרים ונשנים להמרת נטייתם המינית או זהותם המגדרית; אי־פנייתם לשירותי בריאות הנפש עקב החשש לתיוגם כ"חולי נפש"; חווייתם כשוליים בחברה הישראלית ועוד. אי לכך, קהילת הלהט"ב נחשבת לקבוצת מיעוט במדינת ישראל (קמה, 2014).

|| מבט אל ההווה והעתיד

ניכר כי מאז ועד היום חלו שינויים רבים ביחס החברה הישראלית והחוק במדינת ישראל כלפי קהילת הלהט"ב, אולם יש עוד כברת דרך לעבור עד לשוויון מלא. כך למשל, באזורים מסוימים בחברה הדתית־חרדית הפרקטיקה של "טיפולי המרה" עדיין נוכחת, על אף חוזר שהוצא מטעם משרד הבריאות אשר אוסר בפירוש על קיום טיפולי המרה, מתוך הבנה כי יש סכנות נפשיות העלולות להיגרם כתוצאה מטיפול זה. כמבט אל העתיד, יש לחדול באופן מיידי מביצוע פרקטיקה פסולה זו, אשר פוגעת בנפש האדם ואף עשויה להוביל למקרי אובדנות, ולאכוף זאת חוקתית.
ביטוי נוסף לקושי בהכלה ובקבלה בחברות מסורתיות כגון החברה הדתית־חרדית ניתן לראות באמצעות המקרה של הילד בן השמונה מגבעת־שמואל. הורים שילדיהם לומדים איתו בכיתה הפגינו מתוך חשש שמא "ידביק" את ילדיהם בזהותו המגדרית המגוונת. גיבוי לכך ניתן על ידי חברי כנסת וביניהם ח"כ מיכל וולדיגר, שבאופן אירוני היא יו"ר שדולת בריאות הנפש, שתמכה במאבקם וקראה למשרד החינוך ל"תקן" את המצב שנוצר כדי לא לחשוף את הילדים לתופעות חריגות אלו. יש להדגיש כי משרד החינוך פעל בשיתוף ובהיוועצות עם רב בכיר בציונות הדתית, הרב יעקב אריאל, שהמליץ לסייע לילד ברגישות ובעדינות ולאפשר את המשך השתלבותו בבית הספר. אולם, על אף שישנו איסור ברור בחוק על אפליה בחינוך על רקע נטייה מינית או מגדרית, בצעד חריג הוחלט כי ילדיהם של ההורים המתנגדים יועברו כיחידה אחת לבית ספר אחר בעיר.
מקרה נוסף, שמשקף במקצת את יחס החברה הערבית כלפי קהילת הלהט"ב, הוא מקרה הרצח של אחמד אבו מרחיה, שנרדף על רקע נטייתו המינית ומצא מקלט בישראל. הרצח האכזרי פורסם ברשתות החברתיות וצבר הד בקרב קהילת הלהט"ב, ובייחוד בקרב מבקשי מקלט להט"בים שחיים כאן בתחושת אימה, רדיפה וחוסר מוגנות.
המבט אל העתיד הוא מבט של תקווה, שמבקש חיים בטוחים ומוגנים לכלל האוכלוסיות המגוונות בישראל, לצד המסורת, הערכים התרבותיים ונטייתם המינית.

ביטוי נוסף לקושי בהכלה ובקבלה בחברות מסורתיות כגון החברה הדתית־חרדית ניתן לראות באמצעות המקרה של הילד בן השמונה מגבעת־שמואל. הורים שילדיהם לומדים איתו בכיתה הפגינו מתוך חשש שמא "ידביק" את ילדיהם בזהותו המגדרית המגוונת

תהליך שינוי נוסף נעוץ בסוגיית ההורות בקרב קהילת הלהט"ב. כיום יש כמה מודלים הוריים עבור זוגות חד־מיניים החיים בישראל, וביניהם מודל ההורות המשותפת, מודל הפונדקאות ומודל האימוץ (Tsfati, Nadan, Biton & Serdtse, 2020). בהתייחס למודל הפונדקאות, עד לפני כשנה היה אפשר לקיים את התהליך רק בחו"ל, אך לאור פסיקת בג"ץ יש כיום אפשרות לקיומו בישראל. תהליך פונדקאות בחו"ל טומן בחובו הוצאות כלכליות גבוהות מאוד, מורכבויות רגשיות וניהול התהליך מרחוק. ניתן לשער כי קיום התהליך בישראל אמור לחסוך בעלויות ובמורכבויות רגשיות, אך לא אלו פני הדברים: התהליך רצוף במגבלות רבות, תהליכים ביורוקרטיים מייגעים, זמני המתנה ארוכים מאוד וסיכויי היריון נמוכים, כל אלה לצד עלות כלכלית גבוהה מאוד. כולי ציפייה כי תהליך הפונדקאות יכלול עלויות נמוכות יותר ובכך יאפשר את חלום ההורות לשכבות סוציואקונומיות שונות בקהילת הלהט"ב.
מגמת שינוי חיובית נוספת ניתן לראות בשירותים החברתיים במשרד הרווחה בישראל. בשנים האחרונות משרד הרווחה הוסיף תקן של עו"ס להט"ב ברשויות המקומיות, אשר אמון על איתור, ליווי וטיפול סוציאלי בהתאם לצרכים השונים. בנוסף לכך, יש תוכנית למניעת אובדנות בקרב קהילת הלהט"ב ודירות מעבר לצעירים ולקהילה הטרנסית. אלא שחלק מהשירותים אינם ניתנים לכל התושבים ובכל האזורים הגאוגרפיים. כך לדוגמה, עו"ס להט"ב נמצא בחלק מהרשויות המקומיות בישראל ולא בכולן, מצב שיוצר הדרה של תושבים שאין במקום מגוריהם תפקיד מקצועי זה ועל כן הם אינם מקבלים מענה מקצועי לצורכיהם הייחודיים, כדוגמת דירת מעבר. יתר על כן, בהיבט הסוציאלי והטיפולי – ניכר כי עובדים ועובדות סוציאליות רבים, בתפקידים השונים, מספקים מענה חלקי, ללא הכשרה מקצועית מתאימה, מה שעלול לייצר חוויות שליליות נוספות בחייהם של חברי וחברות קהילת הלהט"ב.
לצד העשייה במשרד הרווחה, ניכר כי במשרד הבריאות לא חלו שינויים רבים, למעט נוהל שהוצא בתחילת שנת 2021, שמטרתו הנגשה תרבותית של שירותי בריאות הנפש לאנשים על הקשת הטרנסית (משרד הבריאות, 2021). אלא שנוהל זה לרוב אינו נאכף בשירותי בריאות הנפש בכלל, ובשירותי סל שיקום בפרט. כך למשל, רוב מרכזי בריאות הנפש והמחלקות הסגורות אינם ערוכים לקהילה הטרנסית, אשר זקוקה למענה ייחודי, רגיש ומותאם בעת משבר נפשי. ישנם מתמודדים ומתמודדות, המשתייכים לקהילה הטרנסית, אשר מדווחים על יחס מפלה מצד פסיכיאטרים ואנשי רפואה, כמו גם מצד עובדי מערך השיקום. מתמודדים בעלי נטייה חד־מינית אינם זוכים למענה מקצועי המותאם לצורכיהם, ומקבלים שירות מעובדי שיקום שלא עברו הכשרה מקצועית המותאמת לקהילת הלהט"ב. היעדר ההכשרה מתבטא בחוסר ידע והיכרות עם דרכי טיפול עבור קהילת הלהט"ב, היעדר מענים חברתיים ותעסוקתיים המותאמים לצורכיהם, היעדר שירותי דיור מותאמים ועוד. לצד האמור לעיל, ישנן יוזמות פרטיות של חברות השיקום, שמטרתן לשפר את רווחת מקבלי/ות השירות, וביניהן התערבות קבוצתית להפחתת סטיגמה עצמית (NECT) בקרב מתמודדים/ות המשתייכים/ות לקהילת הלהט"ב (ימין, כתב, לוי ורועה, 2022).
לעניות דעתי, יש להתחיל את תהליך ההכשרה עוד בשלב ההכשרה באקדמיה, באמצעות קורס חובה בתחום הלהט"ב עבור כל סטודנט וסטודנטית לעבודה סוציאלית. כמו כן, יש להעמיק את ההכשרה המקצועית בשירותי הרווחה ובשירותי בריאות הנפש, לאור העובדה שקהילת הלהט"ב היא אוכלוסייה אשר נמצאת בכלל המרחבים השונים, וכן לעמול על פיתוח מענים סוציאליים נוספים, אשר ייטיבו עם חייהם של חברי וחברות הקהילה. כולי תקווה שבשנים הקרובות יחולו שינויים אלו בכל הקשור למדיניות החברתית של קהילת הלהט"ב, במטרה לצמצם חוויות של אפליה, גזענות וחוסר הכלה.

 

רשימת מקורות 
טמיר, מ' (2009). "השפה העברית לא המציאה לי תואר": על כבודן של משפחות "אלטרנטיביות" בישראל. קריית המשפט, ח, 288-251.

יונאי, י', וספיבק, ד' (1999). בין שתיקה לגינוי: הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1988-1948. סוציולוגיה ישראלית א(2), 293-257.

ימין, ע', כתב, ש', לוי, ל', ורועה, ד' (2022). סטיגמה בארון הכפול: יישום התערבות קבוצתית להפחתת סטיגמה עצמית (NECT) בקרב אנשים המשתייכים לקהילת הלהט"ב ומתמודדים עם מגבלה נפשית. מידעו"ס, 98, 46-40.

משרד הבריאות (2021). הנגשה תרבותית של שירותי בריאות נפש לאנשים על הקשת הטרנסית. האגף לבריאות הנפש.

פזמוני־לוי, א', שילה, ג', ופנחסי, ב' (2011). בעקבות הזמן הוורוד: השוואה בין דורית בין צרכים של נוער להט"בי לבין צורכיהם של להט"בים בוגרים. מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית, 33, 122-103.

קמה, ע' (2002). אם שמים אותי על המסך משמע אני קיים: דרכי התמודדות של הומואים עם הכחדתם הסמלית הנתפסת. סוציולוגיה ישראלית, ד(1), 191-143.

קמה, ע' (2005). ההומו הראשון: מבט היסטורי על הקשר בין נטייה מינית לזהות. כוורת, 11, 68-64.

קמה, ע' (2014). קווים לדמותו של שדה המחקר הלהט"בי בישראל. סוציולוגיה ישראלית, טו(2), 261-241.

שביידל, ז' (2011). מתלבטים עם בחירה: דילמות ודרכי התמודדות של בני נוער הומוסקסואלים בציבור הציוני־דתי בישראל. מפגש לעבודה חינוכית־סוציאלית, 33, 136-123.

Drescher, J., Cohen-Kettenis, P., & Winter, S. (2012). Minding the body: Situating gender identity diagnoses in the ICD-11. International Review of Psychiatry, 24(6), 568-577.

Jenkins, D., & Johnston, L. B. (2004) Unethical treatment of gay and lesbian people with conversion therapy. Families in Society, 85, 235-246.

Tsfati, M., Nadan, Y., Biton, N., & Serdtse, Y. (2021). Fatherhood as a spatial contextual phenomenon: Israeli gay fathers through surrogacy. Men and Masculinities, 24(4), 590-610.‏

Winter, S., Chalungsooth, P., Teh, Y. K., Rojanalert, N., Maneerat, K., Wong, Y. W., & Macapagal, R. A. (2009). Transpeople, transprejudice and pathologization: A seven country factor analytic study. International Journal of Sexual Health, 21, 96-118.