ספר מיוחד שנכתב בשני קולות. דואט של שירה ורגש, ריקוד אנושי מורכב וסבוך של מפגש גורלות, של שתי נפשות המתלכדות למשפחה. זהו סיפור אמיתי, חשוף ומרגש, אשר נוגע בכל מישורי נפשו של הקורא והוא נדיר באופיו וביופיו.
שם הספר פשוט כל כך והולם כל כך. מבטא את המהות ואת הנס האנושי של שתי הנפשות, שנפגשו וחוללו את הנס בעמל רב ובנחישות עמוקה. כריכת הספר גם היא פשוטה וחשופה.
אריאלה פרידמן היא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית, מוכרת ומוערכת באקדמיה ובחוג החברים. היא נכספת להיות אם ומגיעה להחלטה הלא פשוטה לאמץ ילדה. אנג'ליקה לינצקיה היא ילדה יתומה מאם. האב נמצא אי–שם, קיים ולא קיים. היא חולמת על משפחה שתעטוף אותה ותקבל אותה בחום ובאהבה. המפגש הראשון בין השתיים אקראי וקצר, אך בלתי נשכח.
לאחר שהתייתמה מאימה באירוע טראומטי, בדרך מבריה"מ לישראל, אנג'ליקה הגיעה לארץ בחסות זוג מבוגרים ושובצה בפנימיית הדסים. היא חברותית ו"מקובלת" אך בודדה וכואבת. המציאות קשה, אך חלומותיה גדולים. אריאלה מתארת אותה כך: "ילדה עם כוח של לביאה: לוחמת, נאבקת ודורשת. ילדה יפה ואינטליגנטית, בעלת קסם אישי בלתי רגיל, ילדה שיכולה לאהוב בעוצמות ולתקוף ללא רחם; ילדה שהיו לה חיים קשים מאוד עד שבאה אליי". שמה הרוסי של אנג'ליקה הוחלף לשם עברי – והנה גם היא אריאלה. יד המקרה? נבואה?
אריאלה פרידמן הגיעה להדסים בעקבות החלטתה לאמץ ילדה. מי שהוצעה לה לא התאימה, ופתאום נקרתה בדרכה ילדה בת 12 שהוגדרה על ידי יועץ בית הספר כ"אף אחד לא נוגע בילדה הזו". אבל המדריך החברתי דווקא חשב אחרת, ובמפגש הראשון הוטל על אנג'ליקה ללוות את האורחת בסיור במוסד. נוצר קליק הדדי ממבט ראשון והרעיון ל"שידוך" יצא לדרך, בהיסוס.
כך מתארת אנג'ליקה את מפגשן המתוכנן הראשון: "התרגשתי כשהמתנתי לה, הייתי עייפה מכל מה שקרה לי בחיים, מהמעברים מארץ לארץ, ממשפחה למשפחה, מחוסר השוויון בהדסים… מהתחושה שאני ילדה ענייה מברית המועצות שלאף אחד לא אכפת ממנה. רציתי כבר שיהיה לי מקום משלי. כשהבטתי מהחלון, ראיתי אותה מרחוק. היא יצאה מהאוטו בחיוך רחב, שמיד התאהבתי בו. התמלאתי התרגשות. היא הושיטה לי יד".
אריאלה קראה לאנג'ליקה אנג'י – קל, קליט, מתאים וזורם באהבה. גישושים עדינים, ניסיונות התקרבות והיכרות, קשיים וגם ניצוצות של נחת. אריאלה משתדלת, וכך גם אנג'י. אנג'י נפתחת לאט ומעט, תגובותיה קשות ומרצות, דורשניות אך גם מקפידות לא לחצות קווים אדומים. אריאלה נענית לריקוד.
היום שבו עברה אנג'י לביתה של אריאלה ברמת השרון היה מלווה בלא מעט חששות וחרדות. הקיץ הראשון יחד עבר בבילויים משותפים, אך לקראת סיומו עלה המתח. אומרת אריאלה: "לא יכולתי לתאר לעצמי את ההשקעה הענקית, את המאבק התהומי על הקשר, את המבחנים האינסופיים שאצטרך לעבור. לא דמיינתי את עוצמת הרגשות שיהיו חלק מהתהליך: האושר והאהבה מחד והזעם והעלבון מאידך… אהבתי את אנג'י כמעט מהרגע הראשון, אהבה שהלכה והתחזקה ככל שבילינו זמן רב יותר ביחד… כשאנג'י התחילה להאמין שהיא באה כדי להישאר, היא החלה להחזיר אהבה".
כתיבתה של אנג'י אינה מסונכרנת עם זו של אריאלה. היא כותבת בקצב שלה, מרוכזת מאוד בעצמה ובכאביה, בהוויה החברתית בהדסים, בקשרים עם חברים וחברות ובתהליך התבגרותה. מאחוריה חיים קשים ומאבקי הישרדות מגיל צעיר מאוד, ולפניה חלומות וגם חששות מהבלתי נודע. כל אלה מלווים בקושי לתת אמון. האב הלא קיים, זיכרון האם הקשה והפוגענית, אינם מרפים ממנה. אבל הריקוד, הטנגו המשותף עם האם החדשה, אינו עוצר לרגע, וכל התגברות על קושי שנוצר מקדמת ומחזקת.
הספר מתאר את קשיי האימוץ הפורמלי וההתמודדות עם האב המנכיח את עצמו כנוכחות מבלבלת, את התגבשות הקשר לכדי משפחה על כל המשתמע מכך – אהבה, אמון, מחויבות ועוד, את גיבוש הזהות העצמית והייחודיות של הנערה המתבגרת ואת הקבלה ההדדית המוחלטת של אריאלה ואנג'י זו את זו. כל אלה מובילים לאימוץ מוצלח ומיוחד.
הספר נקרא בהתרגשות וחודר לנשמה. התיעוד רגיש ואוהב ומתאר את יצירת המשפחה של שתי נשמות הששות לכך, מתמודדות ומצליחות. כתיבה יפה ואישית של אם ובת – ואיזה סיום נפלא של היצירה המשותפת (תרתי משמע)!
ממליצה, ממליצה, ממליצה!
אהובה אוברשטיין | MSW, עו"ס מומחית. ahuva.o@gmail.com
