"כשנכנסתי לתפקיד, ידעתי שיבוא הרגע ואצטרך להשתמש בכישוריי כמפקדת, במובן המקצועי", אומרת ד"ר לאה שלף, דקן בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. לשלף, המשמשת בתפקיד מזה שנה, יש עשרים שנות ניסיון כקצינת בריאות הנפש בצה"ל. בתפקידה האחרון שימשה כראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר.

שלף מספרת כי כבר עם מטח הטילים הראשון בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, ידעה שמדובר באירוע חריג. "בגלל השגרתיות של סבבי הלחימה, והידיעה ש'הבנות שלי' (הרכזות המנהליות המשמשות צוות קרוב) מתגוררות בעוטף ולעיתים קרובות מתעוררות בלילה, אני שואלת לשלומן במהלך כל בוקר של 'צבע אדום'. הפעם, כבר בשעה 6:42 הרגשתי שמשהו אחר קורה. מייד סימסתי להן: 'בנות???? מה קורה???', והתשובה שקיבלתי, מהרכזת הבכירה שמתגוררת בניר־עם, הייתה שבנוסף לנפילות טילים – היא שומעת ירי".

"באותו רגע, כבר היה לי ברור שמשהו אחר קורה", אומרת שלף. בשעה 10:30 פתחה את הווטסאפ של כל המרצים בבית הספר, שאותו היא מכנה בהמשך "החמ"ל", ושלחה בקבוצה מסרון עם בקשה שהועברה אליה, לסיוע פסיכולוגי מיידי לתושבי הדרום. בשעה 15.00, היא מספרת, כתבה לכלל המרצים: "קולות ותמונות מלחמה. מנסים לבנות תמונה שתיתן ודאות בתוך הבלגן שישנו. חלקכם נצורים עדיין שעות רבות בחדרי ביטחון, גם סטודנטים שלנו מהשנה שעברה ואלה שעוד לא התחילו. מבקשת לדעת שכולכם ובני משפחותיכם בטוחים. אם יש ידיעה על משהו שביכולתנו לסייע בו, אנא כתבו לי. הישמרו לנפשותיכם. ליבנו עם תושבי העוטף, אנשי המנהלה, הסגל והסטודנטים". בשעה 17:00 כותבת שלף: "מאחר שמתחילים לפרסם את מספרי הנרצחים והשבויים, אני מבקשת ממרצי הסמינר (המרצים בסמינר הכשרה מעשית בשדה) ליצור קשר עם הסטודנטים ולשמוע מה שלומם ושלום בני משפחתם. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשעות הללו. לפנינו עוד שעות וימים קשים. נא לדווח אם יש משהו שאפשר לעזור בו".

ההתארגנות בחמ"ל של בית הספר עם פתיחת המלחמה התחילה. כל המרצים, ללא יוצא מהכלל, התגייסו, ויצאו מגדרם כדי לעזור.

מלווים את כולם

סבבי לחימה אינם זרים למכללת ספיר, הממוקמת בנגב המערבי. פחות מארבעה קילומטרים מגבול עזה, ולמעשה בשדרות. שלף מדגישה כי בית הספר לעבודה סוציאלית, המונה 550 סטודנטים, הוא בית הספר הגדול במכללה. 40%-50% מהסטודנטים שלו מתגוררים בעוטף, ורובם הגדול תלמידים לתואר ראשון. ההתארגנות הנדרשת לאחר כל סבב מוכרת היטב לעובדי המכללה, למרצים ולסטודנטים. בעת שפרצה המלחמה, בית הספר לעבודה סוציאלית עדיין לא התחיל את פעילותו לשנה זו. שנת הלימודים האקדמית הייתה אמורה להתחיל לאחר חופשת סוכות.

בימים הראשונים למלחמה, עיקר מאמצי צוות בית הספר הושקעו בחלוקת כלל הסטודנטים לקבוצת ווטסאפ בנות 20-15 משתתפים כל אחת, והצמדתם למרצים מבית הספר. "זו הייתה בעיקר עבודת מיפוי של מרצים שיכולים ופנויים לעשות זאת. חלק מהמרצים שלנו סבלו פגיעות משמעותיות והם מפונים בעצמם. אחרים משרתים במילואים". החלוקה לקבוצות הייתה קלה יותר בקרב תלמידי שנה ג', שבמהלך הקיץ כבר שובצו לקבוצות סמינר הכשרה מקצועית. חלוקת תלמידי השנים ב'  וא' הייתה מאתגרת יותר, שכן בימים הראשונים לא היה אפשר להתחבר מרחוק למכללה. "מה שהפתיע אותנו ושימח גם יחד, הייתה העובדה שבמהלך השבוע וחצי הראשונים מפתיחת הלחימה, סטודנטים שלא נכללו בקבוצות הקטנות מסיבות שונות פנו אליי אישית למייל וביקשו שנצרף אותם. פתיחת הקבוצות הקטנות והמסרים של המרצים בהן עברו מפה לאוזן. הצורך להיות מחוברים, להיות ביחד, להיות שייכים, סייע לנו להגיע לכולם".

אם בהתחלה היה תפקידן העיקרי של הקבוצות לדאוג לסטודנטים, לברר שהם נמצאים במקום בטוח ולתת מענה לצרכים שעולים, בהמשך היו הקבוצות אמצעי להעברת כלים להתמודדות ומסרים של הרגעה ותקווה. כך למשל, מרצה שהתעניינה בשלום הסטודנטים ביום הראשון קיבלה סמס: "אני נצורה בממ"ד… מחכה לחילוץ…". מרצה אחרת (והיא לא הייתה היחידה), קיבלה סמס: "פיזית אני בסדר, אחרי 18 שעות בממ"ד, תודה על הדאגה. במתחם שנלקחנו אליו קיבלו אותנו עובדים סוציאליים (אימוג'י של לב)". ואחרים: "ייקח זמן להתאושש, אבל העיקר שהסכנה מאחוריי". שלף מוסיפה שהיו גם בקשות לרכישת כלים ומיומנויות שיאפשרו לסייע לאחרים: "לדוגמה, בקבוצה שלי, שני סטודנטים שמשרתים עכשיו במילואים כלוחמים ביקשו כלים מקצועיים לעזרה ראשונית כדי לסייע לחבריהם בזמן ההמתנה לכניסה לעזה. התקשרתי והדרכתי אותם".

בהמשך הועברו מסרים מקצועיים ורגשיים וגם מענה על שאלות שגרתיות, שהעיקרית שבהן הייתה: "מה יהיה עם שנת הלימודים?" "מצאנו שיש הבדל בין תלמידי תואר ראשון לתלמידי תואר שני", מספרת שלף, "למעשה, יש הבדלים גם בתוך הלומדים לתואר ראשון: סטודנט בשנה השלישית מכיר את בית הספר ואת המקצוע, כבר רכש מיומנויות ופרקטיקות והתנסה ביצירת קשר טיפולי עם פונים. סטודנטים שנה א' עדיין לא עברו אוריינטציה וסוציאליזציה למקצוע. תלמידי התואר השני, שברובם הם תושבי העוטף, עובדים עכשיו בשטח ומטפלים הן בבני משפחתם והן במסגרת השירותים שהם משתייכים אליהם. וישנם גם הסטודנטים מתוכנית ההשלמה לתואר שני בעבודה סוציאלית (לבעלי תואר ראשון אקדמי). מחציתם מטפלים במרכזי החוסן בשדרות, אופקים, אשכול ושער הנגב. אני יודעת שהם עובדים קשה מאוד, מלווים במקומות השונים שאליהם פונו יחד עם בני משפחתם וקהילתם. הם חולקים מציאות טראומטית משותפת עם המטופלים, בדיוק לפי ההגדרה. היה לנו חשוב להעביר גם להם את המסר שאנחנו כאן. אוכלוסייה נוספת היא אוכלוסיית המדריכים שלנו בהכשרות המקצועיות, שרובן ככולן מתקיימות באזור הנגב המערבי. גם איתם היה חשוב ליצור קשר ולהתאגד בקבוצות קטנות, המלוות על ידי מרצה".

תחושת השליחות תתעצם

שנת הלימודים אומנם לא החלה, אך קורס אחד בכל זאת התקיים. "קיימנו קורס מקוון בהשתתפות סטודנטים מגרמניה. בשנה שעברה ביקרה אצלם משלחת שלנו (גם במהלך אחד הסבבים בעוטף, במאי 2023), וקיווינו לקבל אותם אצלנו בנובמבר השנה, מה שכמובן לא יקרה. ובכל זאת קיימנו את הקורס באופן מקוון, גם כדי לשמור על רציפות וגם למען ההסברה", מסבירה שלף.

והיו גם לוויות, וביקורים בשבעה של סטודנטים, בוגרים וחברי סגל שאיבדו בני משפחה, ולוויות של עובדים מהמכללה, שנרצחו יחד עם בני משפחתם. בעקבות חוויות ההלם, הכאב וחוסר הוודאות, התקיימו מפגשים מקוונים בקבוצות הקטנות ובמסגרת של המרצים, לשיתוף בחוויות האירועים הקשים.

נכון לכתיבת שורות אלו, צוות בית הספר מתחיל לחשוב על שנת הלימודים הקרובה, העתידה להיפתח בתחילת דצמבר. "אנחנו מתחילים לעסוק באתגרים ובדילמות של שנת הלימודים הקרובה וכן בתוכנית הלימודים, עם ההתאמות הנדרשות מתוך ההתייחסות לאירועי המלחמה הקשים. האתגר הגדול ביותר, אחרי קליטת הסטודנטים, הוא מקומות ההכשרה, שרובם ככולם בנגב המערבי, וכך גם גיוס של מדריכים, עובדים ונותני ודורשי השירותים השונים".

"בניגוד לדעה הרווחת אצל חלק מהאנשים, כאילו האירוע הסתיים, אנחנו עדיין במהלך האירוע", אומרת שלף, "ולכן אף אחד אינו יכול לנבא מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח שלו על החברה, העם, ובמקרה הפרטי שלנו – המכללה, בית הספר לעבודה סוציאלית והסטודנטים".

לשאלה מה יהיו, לדעתה, השפעות המלחמה על המוטיבציה של הסטודנטים לעסוק במקצוע, ענתה שלף: "לדעתי, יהיו סטודנטים שיצטרכו סיוע לפני שיחזרו ללמוד, לצאת להכשרה מעשית ולפגוש מטופלים, ויהיו אף כאלה שיתלבטו לגבי העיסוק במקצוע העבודה סוציאלית. סטודנטים אלה יזדקקו לעזרה בהתארגנות וגיוס כוחות להתמודדות. אולי יהיו כאלו שיחליטו שזה לא בשבילם, או שהם לא פנויים ללימודים כעת. אני רוצה להאמין שאלה יהיו בודדים. להערכתי, תחושת השליחות לעסוק במקצוע תגדל ותתעצם בקרב רוב הסטודנטים".

נחיצותם של העובדים הסוציאליים מאז תחילת המלחמה קיבלה ביטוי גם במדיה ובכל תחום. "אני חושבת שהבינו את נחיצותנו ואת מקומנו המשמעותי בתוך המערך הלאומי. לנו, המרצים, יש תפקיד משמעותי אף יותר מבעבר: לקלוט את הסטודנטים במועד שייקבע, לסייע להם להשתלב בחזרה בשגרה למרות האירועים, ולעשות יחד איתם את המסע לקראת גיבוש זהותם המקצועית כעובדים סוציאליים נחוצים, ערכיים, גאים ומקצועיים".