"כשלא שואלים אותי מה שלומי ומה קורה, ומה אתם חושבים שיקרה אתכם, אז שלומי ממש מצוין. אבל כשמתחילים לשאול אותי מה שלומי אז אני מתחילה לתהות מה שלומי, שזה לא תמיד טוב, כרגע בסדר", אומרת גומר בן משה, בת 61 מקיבוץ חניתה בביתה הזמני שבמושב אלוני אבא בעמק יזרעאל, בו היא גרה כבר כמעט ארבעה חודשים. גומר נשואה לשלומי ואמא לארבעה. היא מיילדת בבית החולים רמב"ם בחיפה, ומטפלת בשיטת CBT.

"גבול הצפון כמו שאתם מכירים אותו היום עם גדר, וגדר מערכת, ובטח שעכשיו עם החומה והכל, לא דומה למה שהיה כשאנחנו גדלנו", מספרת גומר, שאביה היה ממקימי הקיבוץ בו נולדה. קיבוץ חניתה הוקם ב-1938, עשור לפני הקמת המדינה, במסגרת מבצע חומה ומגדל, במטרה להציב עובדות בשטח ולהרחיב את גבולות המדינה לכשתקום. חלוצי חניתה סבלו מאז ומתמיד מהתנכלויות השכנים, והצליחו לעמוד בגבורה גם במלחמת העצמאות. "אני זוכרת את זה כבר כן עם הגדר, אבל גם הגדר הוקמה בשנים שאני חייתי. אם הייתי קצת יותר גדולה, הייתי יכולה לרדת לוואדי ביננו לבין לבנון, וזה מה שהם עשו".

איפה היית ב-7 באוקטובר?
"הייתי עם הבנות שלי בבלגיה בזמן שיש לי משפחה בעוטף. והתחלנו להתכתב עם גיסתי בת ה-70 ומשהו ושני הילדים שלה משם, מבריסל. הם היו בממ"ד כל היום, בזמן שמחבלים שהיו בבית מנסים לירות על הדלת ולשרוף את הדלת – היא ניצלה בנס. אני מכירה את חניתה ברגעים כאלה, אז אמרתי לבעלי שייקח מלון בחיפה ושאני אגיע כבר לחיפה, ואחרי יומיים עברנו לכאן, לאלוני אבא".

"בכל הקטע של התמיכה באנשים כמונו, שנעקרו מהבתים שלהם, אין ספק שהמדינה פעלה מאוד יפה והכסף נכנס בלי שום בעיות. זה כזה אשכרה להיכנס לאיזה אתר, ללחוץ על שלושה כפתורים ואתה מקבל את הכסף לחשבון שלך".

מתחילת המלחמה, ביקרת בחניתה?
"יש לנו רשימה בפלאפון שאנחנו מעדכנים כל הזמן מה צריך להביא מהבית. לפני חודש החלטנו לנתק את המקררים מהחשמל, אז היינו צריכים לרוקן אותם. הפריזרים היו מלאים, זה לקח לנו הרבה זמן. באנו מוקדם בבוקר וחיילים נחמדים עזרו לנו. השארנו להם חלק מהדברים שהיו שם".

"הבעל שלי הוא רופא בערב אל עראמשה, מקום שלא מפסיקים לטווח, יורים עליו כל הזמן. הם פונו לבתי מלון ואח"כ חזרו לכפר, לא החזיקו מעמד מחוץ לבית. הוא כל יום שם מטפל בהרבה חולים, אני גאה בו ממש. אני לא יודעת אם מבינים כמה הישוב הזה מנותק מהכול, שלומי הישוב הקרוב ביותר לשם, אבל יש שם אנשים שלא יכולים להגיע למרפאה בשלומי. הוא ממש מרגיש שזו שליחות עבורו ואני שמחה בשבילו, כל אחד עושה מה שהוא יכול".

ממש לא מזמן, לפני כמה שנים, חשפו מנהרה מלבנון לחניתה. את זוכרת את זה?
"מה שקרה בשביעי לאוקטובר, היה צריך להיות אנחנו, וחיינו עם התודעה הזאת שנים. פשוט לא חשבנו על ההיקפים האלה, אני לא חשבתי. אבל אני זוכרת שיחה אחרי 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהגיע מישהו מהצבא מאוד בכיר ואנשים שאלו אותו, אמרו לו – "מתפרסמים סרטונים של חיזבאללה, שהוא הולך לכבוש איזה יישוב גבול" והוא בעצמו אמר שיש כזה סיכוי כי זה בעצם התסריט שלהם, שהם רוצים בעצם להניף דגל שלהם על ישוב ישראלי. זה אף פעם לא יצא לי מהראש".

תחזרי לגור בחניתה?
"לא חשבתי לעבור כי הייתי כולי בתוך האשליה הזאת שהכול בסדר והכל בטוח, אני רוצה לחזור. זה נורא תלוי מה יהיה, איך יהיה ומתי יהיה. אין ספק שהתקופה הזאת גלגלה לפתחנו הרבה שאלות חדשות, או שאלות שבטח לא התעסקתי בהן בשנים האחרונות, כי היה לי נוח והיה לי טוב. וכשנוח לך וטוב, אתה נע לתוך הטוב ולא נותן לעצמך דין וחשבון".

כתבו: אלעאי סויסה ואליסה קריביץ

*

"מאוד מוזר להיות בבית ספר של מפונים. שאני לא עם השכבה שלי, עם החברות שלי שאני רגילה לשבת איתן בכיתה ולדבר, להסתובב איתן בהפסקות. הגעתי למצב שאני כמעט לבד בהפסקות", מספרת ליאור מונוסטרסקי, תלמידת כיתה י"ב שנאלצה להתפנות מביתה בקיבוץ משגב עם שבגבול הלבנון. "בית הספר הקודם שלי פשוט העיף אותנו המפונים, אפילו לאפליקציית שעות ההתנדבות אני לא יכולה להיכנס", מספרת מעיין נחשונוב, תלמידת י"א שהתפנתה גם היא מהקיבוץ. שתיהן חיות כבר ארבעה חודשים עם משפחתן במלון 'סלינה כינרת', מקום שהפך לבית מאז תחילת המלחמה.

ב-7 באוקטובר כל אחת מהן היתה במקום אחר. מעיין הייתה בבית: "אנחנו רגילים שקורה דברים בדרום וזה לא משפיע עלינו"; ליאור חזרה עם משפחתה מחופשה בתאילנד: "גילינו על מה שקורה בארץ שהיינו בדובאי, היינו נורא מבולבלים ולא הבנו כל כך מה לעשות ולאן ללכת"; והיילין מוסטובוי היתה אמורה לחזור לפנימייה בה היא לומדת ביום למחרת: "הודיעו לנו שנישאר בינתיים בבית. אז אחד החניכים כתב בקבוצה: 'חברים, אנחנו במלחמה, תתחילו להתרגל', וחזרנו רק אחרי כמה ימים".

מתי התפניתם מהקיבוץ ולאן הלכתם?
מעיין: "התפנינו ב-8 לאוקטובר לדודים שלי בבית קשת, ליד כפר תבור".

ליאור: "בבוקר למחרת פינינו את עצמנו לסבא וסבתא שלנו בכרמיאל לחמישה ימים".

היילין: "ברחתי עם אחותי מהקיבוץ, ואבא שלי נשאר עם הכלבים עד ליום למחרת. מצאנו סידור, קיבלנו דירה קטנה בקיבוץ גבת ואפשר היה להביא איתנו את הכלבים. אנחנו גרים שם עד היום. כשאני לא בפנימייה, אני ישנה על הספה בסלון".

איך נראו הימים הראשונים לפינוי?
ליאור: "בהתחלה לא כל כך התייחסתי לדברים האלה כי עוד לא עיכלתי את המצב שאני נמצאת בו, שאני מפונה מהבית וכזה. היה ממש נחמד בשבועיים וחצי הראשונים. עוד לא ממש נפלה עליי ההבנה. לקח לי זמן להבין שוואו, אני עכשיו לא בבית. להתרגל לתזונה, זה שיש לי זמנים לארוחות, לזה שנלקח לי החופש הזה שאני יכולה ב-3 וחצי להכין לי סלט".

איך נראים הלימודים?
ליאור: "הזומים של בית הספר שלמדתי בו מכיתה ז' עד עכשיו לא החזיקו הרבה. פתחו בית ספר של מפונים והתחלנו ללכת"

מעיין: "רק היום, אחרי שלושה חודשיים הייתי שם פעם ראשונה. יש רק ארבעה שיעורים ולא לומדים שם כלום. עד עכשיו למדנו במכללה, וגם זה לא היה לימודים אמיתיים.

היילין: ממש מורכב לי ללמוד עכשיו. הסביבה שלי כביכול לא השתנתה. אני בפנימייה, בבית הספר שלי, אבל אני כל הזמן על החמ"ל ,וכל פעם כשיש התראה אני מפחדת ומאוד קשה לי להתרכז אם אני לא יודעת מיד מה קורה. ואני גם כל הזמן בציפייה שמשהו יקרה. עכשיו נפל ביפתח, הפעם הבאה אצלנו. זה לא עניין של אם, זה עניין של מתי. ואני לא מצליחה להירגע מזה".

ליאור, את אמורה לסיים השנה 12 שנות לימוד עם בגרות.
ליאור: "להגיד לך את האמת? האמת לא יודעים. חוסר הוודאות הזה קשה לי מאוד. 12 שנות לימוד אני אסיים, אבל אין לי מושג איך תעודת הבגרות שלי תיראה".

מעיין, את רוצה להתחיל ללמוד נהיגה, מה עוצר אותך?
מעיין: "אני לא מוצאת פה עבודה, אני לא מכירה את האזור. זה מבאס אותי ומשאיר אותי מאחור".

מה עוזר לך בתקופה הזאת?
היילין: "חברים שלי. אני מודה על זה שאני בפנימייה. שאני מוקפת בהם. שיש לי שגרה. אני לא יודעת איך הייתי אם הייתי במלון. לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור את זה".

מה את מצפה ממקבלי ההחלטות ומהמדינה?
היילין: "אני לא מבינה למה לא נכנסים ללבנון ומרחיקים אותם מהגבול. למה אנחנו לא עושים את זה. כמו במלחמת לבנון השנייה. זה מרגיש לי שמורחים אותנו ומחכים שיהיה נזק."

מה הכי חסר לך מהבית?
היילין: "המיטה שלי, המיטה והפרטיות. הפעם האחרונה שסגרתי את האור שלי בחדר הייתה לפני יותר משלושה חודשים. זה דפוק".

מה החפץ ששכחת לקחת?
היילין: "אני כל הזמן בהתלבטות אם לקחת מכתבים מאמא שלי שנפטרה או להשאיר אותם בבית. ברור לי שנחזור לשם בהמשך, אבל האם אחזור לבית שלי או לבית שרוף. הייתי בפעם האחרונה בבית לפני 99 ימים ולא דמיינתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן. עכשיו אני חרדה לזיכרונות שהשארתי, שהם הזיכרונות האחרונים שלי ממנה, ואני לא יכולה לאסוף אותם. אני מפחדת שיתפוצץ לאמא שלי הקבר".

איזה חפץ לקחת שהוא הכי משמעותי לך?
היילין: "לקחתי את מוצרי הקוסמטיקה שלי ומסכה לפנים. הפנים שלי התפוצצו במלחמה, קיבלו את הלחץ. חצ'קונים כן…"

"כל אחד לעצמו, ובעצמו ואנחנו אבודים", אומרת היילין בכאב, "התחושה הכללית היא שבני הנוער המפונים, פשוט מנפנפים אותם, שוכחים אותם מאחורה ודופקים להם את העתיד. אני מרגישה שאין לי איך לעזור. זה החברים שלי. אם לא הייתי בפנימייה אז גם אני הייתי ככה. בלי מסגרת, בגרויות… לא מגיעה אלינו מספיק עזרה. ממשרד החינוך. ואפילו הנעורון של הקיבוץ, שהיה מסגרת חברתית, מתפרק".

כתבו: עידו אבהר והייליו מוסטובוי

*

"העניין הביטחוני תמיד היה שם, אבל הוא לא באמת היה משהו משמעותי. ידענו שאנחנו על הגבול אבל לא היה לי פחד במובן הזה. זה משהו שאתה שם במאחורה של הקופסה. אתה אומר לעצמך 'טוב, אם יקרה משהו אז יקרה'". מספר דורי מרצינו, איש חינוך בן 34 מקיבוץ יראון. דורי, ניצן אשתו ושלושת ילדיהם מפונים מביתם, וחיים כבר כמעט ארבעה חודשים באירוח כפרי 'אל מול גולן' בקיבוץ שער הגולן.

"ביום הראשון שלי כמורה ב'בית היער' בסאסא, היה ירי על רכב ממש ליד יראון. סיימתי את יום העבודה הראשון, ובדרך הביתה – פתאום בום. מקבל הודעה בטלפון, נוסע כמו מטורף, כיבינו שם שרפה שפרצה. זה היה רגע מפחיד. אחרי השבעה באוקטובר זה מאוד התחדד. דברים ששמענו עליהם וידענו עליהם, אבל לא באמת האמנו שיכולים לקרות במדינת ישראל". מרצינו הגיע ליראון בגיל 23, אחרי שהשתחרר מהצבא, בעקבות ניצן, בת הקיבוץ, ומתחילת המלחמה הוא בצו 8 בכיתת הכוננות של הקיבוץ. "אחרי שלושה ארבעה חודשים כאלה להגיד 'אני מורה' זה ממש מוזר. לא עסקתי בזה כבר כמה חודשים, וזה נראה כמו מין חיים אחרים".

"יש יתרונות בלחיות בקיבוץ, ויש גם יתרונות בלחיות בקיבוץ בגליל העליון", אומר מרצינו, אני חושב שיש לנו את הנוף הכי יפה בארץ, ומבחינת אקלים זה מדהים. זה מאוד תלוי באופי שלך. אני אדם קהילתי, אם זה ליצור דברים או לעשות דברים. עד לפני כמה חודשים היינו קיבוץ שיתופי. גם יש לזה יתרונות מסוימים. בטח כשאתה הורה. בטח כשאתה מגדל ילדים, זה שקט מסוים. מהצד השני אנחנו פריפריה, המדינה לא כל כך עוזרת בתחבורה ציבורית ולא מספקת שירותים ברמה גבוהה. אם אין לך רכב משלך, זאת בעיה להגיע ממקום למקום. היום בקיבוץ יראון אתה תבזבז שעות על טרמפים. נלך על הדבר הכי שטותי, אם אתה רוצה לקנות אוכל בערב, הכול סגור. לפעמים זה שבע בערב. תגיד לתל אביבי שמשבע בערב הוא לא יכול לקנות כלום, זה נשמע בשבילו הזיה."

קיבוץ יראון הוקם ב-1949 ע"י גרעיני התיישבות של הפלמ"ח שלחמו באזור במלחמת העצמאות, במטרה לחזק את קו הגבול החדש עם לבנון. תנאי החיים בקיבוץ הצעיר היו קשים מאוד – הקרבה לגבול, הריחוק מנקודות התיישבות ותיקות והעדר תשתיות הקשו על ביסוסו. תנועת הקיבוץ המאוחד דאגה לסייע לקיבוץ בשנים הראשונות, עד שהצליח לבסס את המשק. כיום חיים בו כ-400 תושבים, פחות מחצי מהם חברי קיבוץ.

בשבעה באוקטובר הילדים העירו אותו, "פתאום הם קוראים לי, אבא, משהו לא בסדר בטלוויזיה", הוא מספר. "הם ראו את שורות ההתראות בכל הישובים". הסברתי להם ככה על קצה המזלג 'זה מי שצריך להיכנס עכשיו למרחב מוגן', או לא יודע מה, וחזרתי לישון. אחרי שקמתי, לאט לאט התבהרה לי התמונה".

מה זה אומר להיות מפונה מבחינתך?
"הבת הגדולה שלי, שקצת יותר מבינה, יש לה קצת פחדים. כשפונינו לגזית הייתה טעות באזעקות, והופעלה שם אזעקה ואני גם לא הייתי איתה, ועבורה זה היה אירוע קשה. היא לא כל כך רוצה עכשיו לנסוע כמעט לשום מקום, כי היא מפחדת מה אם תהיה אזעקה. פה בשער הגולן מורגשים מאוד הצפיפות וחוסר הפרטיות, חמש נפשות בחדר קטן. אני נהיה יותר עצבני מאוד בקלות, וזה יוצא על הילדים שלי ועל ניצן. יש פה מסגרות חינוך זמניות, אבל זה לא בשעות שאנחנו רגילים. להיות הרבה שעות עם הילדים זה למצוא תעסוקה וזה לא תמיד פשוט, והדבר הכי אלמנטרי – אנחנו לא בבית שלנו. זאת לא החצר שלנו. זה לא חדר המשחקים שלנו. אלו לא המיטות שלנו".

תחזרו ליראון?
"זאת שאלה מאוד קשה ומאוד מורכבת. התחושות נעות בין – חייבים לחזור הביתה, זאת האדמה שלנו, זה הבית שלנו. והעובדה שאנחנו רוצים לחזור הביתה, אין לנו בית אחר. ובין – רגע, שנייה, אנחנו הולכים לגדל שם את הילדים שלנו. בראש שלי, תבין רגע כמה זה הזוי, בראש שלי אני אומר, רגע, אם אני אחזור ואני אספר לעצמי שלא נורא ואחרי זה יקרה חס וחלילה משהו, אני אצליח להגיד לעצמי לא נורא? מה הסיבה בגינה הייתי מוכן לסכן את המשפחה שלי או את הילדים שלי? דילמות קשות. אני לא יודע איך לאכול אותן. הכי הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שפשוט אומרים, זאת האדמה שלי, זה הבית שלי ולבית חוזרים, ונגמר הסיפור. ולפעמים אני קם ככה. ולפעמים גם זה עולה בי. אבל להגיד שזה הקול היחיד? ממש ממש לא".

מה אתה צריך כדי לחזור?
"הרבה שואלים אותנו, גם גורמים רשמיים שואלים אותי. זו שאלה שקצת מעצבנת אותי כי זה כמו שאני אלך לרופא והוא יגלה אצלי בעיה ואז הוא ישאל אותי: 'מה אתה רוצה שאני אעשה?' אני אגיד לו, סליחה דוקטור, אני לא למדתי רפואה. אתה למדת רפואה. אתם מחפשים תשובות ממני? אני צריך לתת תשובות? אתם עוסקים בביטחון! אתם שרי הביטחון, אתם הצבא, אני צריך לתת תשובה? היה השבעה באוקטובר, החוזה עם המדינה נגמר. מי שצריך להראות עכשיו שהוא חזק מול חיזבאללה ושהוא דואג לאזרחים שלו ושהוא מקנה ביטחון, זה אתם. אני לא יודע מה הפתרון".

"הפתרון שהכי הייתי רוצה הוא שיפציצו באיראן, יחריבו את לבנון ואת כל האפשרות של חיזבאללה לירות טילים. וכל מידע שמקבלים על כוחות שמתקרבים, מורידים אותם. מלחמה, לא מלחמה, מורידים אותם. אבל אני יודע אם זה אפשרי? אני יודע אם זה ריאלי? זה לא שיש לי משאלת מוות. היום המצב הוא שאני צריך לסמוך על הסכם עם חיזבאללה, שבשורה התחתונה שלהם רוצים להרוג אותי. איך זה אמור להרגיע אותי? אנחנו נשענים על הסכם ממלחמת לבנון השנייה. הוא לא יחזיק מים. אז למה לסמוך עליו עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, כשראינו מה כוח טרור מסוגל לעשות ליישובים סמוכים לגבול? אני לא סומך עליו. ואני גם לא סומך עליכם כמדינה. אז איך אתם רוצים שאני אחזור רגוע?"

כתב: מקס גולינסקי

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.