"לא הייתה תחושה של פחד, כלום! כאילו שזה המקום הכי בטוח בעולם. אף פעם לא הייתה תחושה שמישהו מאיים עלינו", כך לדבריה של ענת גילור, אחת ממקימות קיבוץ חולית. הקיבוץ הוא אחד מיישובי העוטף הדרומי, ונוסד בשנת 1977 בסיני על ידי אנשי גרעין נח"ל שחבריו הגיעו בעיקר מתנועת הצופים.
לאחר הסכם השלום עם מצרים בשנת 1982 הועתק היישוב לנגב הצפוני. לדבריה של גילור, המעבר מסיני היה מעבר דרמטי, תושבי היישוב היו מאוד מתוסכלים, הם עבדו קשה על הקמת היישוב. בנוסף גם היו מחוברים למקום, אהבו את חוף הים המרהיב שהיה קרוב מאוד לביתם והסתדרו עם הבדואים אשר התגוררו על ידם. החיים בסיני היו התגשמות החלום של מקימי הישוב. כאשר הודיעו להם על הצורך במעבר עקב העברת השטחים למצרים עמדו מולם שתי אפשרויות: לקבל פיצוי כספי ולהעתיק את מגוריהם למקומות אחרים בארץ. או להעביר את הישוב למקום אחר בארץ, וזו האחרונה התקבלה ברוב כמעט מוחלט של חברי הקיבוץ.
העתקת המשק למשכנו החדש היה מהלך מורכב ובוצע בהצלחה הודות לקהילה החזקה והבחירה לתמוך אחד בשני, תוך קבלת עזרה מהמדינה. בטקס לציון העלייה לקרקע גזרה את הסרט הילדה הבכורה של המשק, שהייתה אז בת שנתיים. עם השנים עברה קהילת הקיבוץ משברים קטנים, אשר נגרמו ממחסור בחברים, ולכן הגיעו להחלטה לערוך מספר שינויים בהתנהלות הכלכלית והחינוכית, לדוגמה, מעבר מתקציב אישי לעבודה בשכר, ביטול חדר האוכל ובתי הילדים. עם הזמן הצטרפו תושבים נוספים לקהילת חולית.
גילור משתפת כי עד ליום השבר בשבעה באוקטובר הייתה תחושת שלווה כמעט מוחלטת. תושבי הקיבוץ חיו בביטחון ובתחושה שיש מי שיגן עליהם בשעת הצורך. הייתה מודעות לזה שבסופו של דבר הם חיים מול אויב אבל דבר זה לא ערער אותם לרגע. "תמיד צחקנו על זה. הנה עוד סבב… מה שוב משעמם להם? ועוד בדיחות מטופשות שכאלה", כך לדבריה.
במתקפת הפתע בשביעי באוקטובר נרצחו בחולית שלושה עשר תושבי קיבוץ ושני עובדים זרים. שניים מבני הקיבוץ הוכרזו נעדרים. לאחר יום השבר הנורא פונו רוב תושבי הקיבוץ למלון עין גדי, אשר עם השנים הפך לקיבוץ ה"מאמץ" של חולית. ענת מספרת שהיא עד היום מעולם לא התפנתה מהישוב על רקע מצב ביטחוני, אבל תמיד תושבים אשר חשו צורך נקלטו בידיים פתוחות בעין גדי. הפעם לא היה אפילו דיאלוג מי מתושבי הקיבוץ רוצים להישאר ומי מעדיפים להתפנות. כול מי שנפלה בזכותו האפשרות לצאת מן הממ"ד פונה עם רכבים צבאיים או בהגנה צמודה של הצבא ללא הכנה מראש. אף אחד מהם לא לקח אתו דבר. רק הבגדים שהיו עליהם ואולי את הטלפון הנייד. היה צריך לפעול במהירות. יום למחרת הגיעו אוטובוסים לפנות את כל שאר קהילת חולית מן הקיבוץ שעכשיו הוא ממש אזור סכנה.
מלבד הפינוי לקיבוץ עין גדי שיתפה גילור כי קיים תכנון שחלק מתושבי חולית יעברו לגור באופן זמני בקיבוצים רביבים ונצר סירני. עוד שיתפה גילור באהבתה הגדולה לארץ ובתמיכה המדהימה שעם ישראל נתן לתושבי חולית ותושבי עוטף עזה. לדבריה יהיה קשה להחלים מכל מה שקרה ויהיה צורך בבניית האמון מחדש. חשוב לה שנכדיה יחזרו ויבואו לבקר אותה בקיבוץ והיא רוצה שוב להרגיש מוגנת בביתה. היא הוסיפה כי מרגש אותה מאוד לראות את העם מתאחד למטרה נעלה, לצמוח, להחלים לבנות מחדש וליצור יחד עתיד טוב יותר. היא הביעה משאלה כי "כל עוד אפשר הישארו מלאי תקווה, כי יבואו עלינו ימים טובים, שאחרי כל זה יהיו כמו פלא".
***
כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.