"אנשים כבר לא מגיעים לשתולה", מספרת אורה חתן, 60, אם יחידנית לשניים, "אז אני לא רוצה לשבת בחוסר מעש. אני נשארתי במושב למרות כל המצב , ומצליחה למצוא לעשות טוב. אני מבשלת לחיילים ואפילו נותנת מקומות לישון. דואגת להביא לחיילים מזון חם כשהם נמצאים בקור של הגליל". חתן היא היחידה לדבריה שנשארה עם משפחתה במושב, והיא לא מתכוונת להיכנע.

ההורים של חתן הגיעו למושב שתולה ב-1969: "הם היו המייסדים יחד עם בני מושב 'אלקוש'", היא מספרת בזמן שהיא מבשלת ארוחת ערב לחיילים שמוצבים בגבול. חתן ובנה יאיר בן ה-10 נשארו בשתולה מתחילת המלחמה, בנה הגדול יהונתן הוא עתודאי סטודנט לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, "אני לא מוכנה לעזוב את המושב כי זה הבית שלי. ואני רוצה להמשיך לעבוד את האדמה ולגור פה", היא אומרת בגאווה. בבית יש ממ"ד, אבל כשיורים נ"ט בכינון ישיר, אין התראה.

איך נראית שגרת המלחמה שלך?
"אני עושה קניות פעם בשבוע-שבועיים או בשלומי או בנהריה. בכל בוקר כשאני קמה אני מאכילה את חיות המשק – תרנגולות, סוס פוני, עיזים, חתולים, כלבים ותיש, ורק לאחר מכן מתחילה את היום. בין לבין אני לומדת בזום אחר הצהריים".

"אני משתדלת לא לחשוף את עצמי אל הגבול, כי הבית נמצא מול חיזבאללה. מאכילה את בעלי החיים וחוזרת אל הבית בלי להסתובב יותר מדי. אני משתדלת להישאר עם חלונות סגורים ואורות כבויים כדי שלא יראו תנועה בבית. כשאני עושה סיבוב במושב אני רואה שהכל ריק, הכל עזוב. יש תושבים של המושב שיש להם לולים אז הם באים לקחת ביצים מהלול וחוזרים חזרה למלון".

איך יאיר מתמודד עם המצב?
יאיר בכיתה ד', לומד בבית ספר במעלות, כך שהוא לומד רגיל, מדי פעם אני נאלצת למצוא דרך אחרת לקחת אותו חזרה מבית הספר, ונעזרת אנשים. יאיר יודע שהוא הולך להילחם על האדמות שלו ואפילו שמח שהוא נלחם על האדמה שלו. הוא אמר לי 'אמא, אני לא רוצה לעזוב את הבית. אני לא מפחד'".

האם את מקבלת סיוע מהמדינה?
"המדינה לא עוזרת להתקיים, יש מענקים של ביטוח לאומי בתור מפונה. אני מקבלת עזרה מאזרחים שתורמים מוצרים, כסף לקניות לטובת הבישולים".

המשפחה תומכת בהחלטה שלך להישאר במושב?
"לא ממש, חושבים שאני משוגעת ומסתכנת. אבל לדעתי אני הנורמלית".

איך זה לחיות על הגבול?
"כשההורים שלי הגיעו לכאן בהתחלה הם גרו בבתים של הסוכנות, התפיסה הייתה להפוך ישובים על הגבול שהיו יכולים להיות בסיסים צבאיים לישובים אזרחיים, ולהביא תושבים שיעבדו את האדמה ויגורו שם. לגור פה הייתה חוויה מאוד מפחידה. פעם היו המון חדירות מחבלים, ובתור ילדה אני זוכרת שהיה חדירת מחבלים ששמו מטען בתוך בית והוא התפוצץ. למדנו להתרגל למצב הזה, לגור עם זה ולחיות את זה".

"זאת הארץ שלי, זה הבית שלי וזאת האדמה שלי", אומרת חתן, "לא הגיוני לשחק לידיו של נסראללה ולעזוב את הבית. הוא לא ישבש את שגרת החיים, את התוכניות ואני נשארת פה יהיה מה שיהיה. לא משנה מה, לא עוזבים אחרת הוא ניצח והרצון לתת לו את הניצחון לא קיים.

"ככה זה ציונות לאורך כל השנים של מדינת ישראל, למרות שהיו מחבלים, מסתננים, חדירות והמון אויבים שניסו לסלק אותנו מהאדמה. האנשים לא קמו ועזבו, אלא נשארו להגן על הבית. נהיינו ממש פחדנים במדינה שלנו".

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.