"כל ציפור שעברה מתחת לחלון מבחינתי הייתה מחבל", מספרת תמר ראובן, תושבת מצובה השוכנת בגבול לבנון, לאחר ששיתפה אותנו בחוויה שלה לאחר חדירת המחבלים ב-2002. תמר חיה במצובה מהרגע בו נולדה, עד ה-8.10, היום שבו היא קיבלה את הודעת הפינוי. מאז, ב-114 הימים שעברו, היא גרה ביערות הכרמל עם חברי הקיבוץ.
תמר היא ילידת הדור השני לחלוצי מצובה, נולדה שם, גדלה שם וגידלה שם את ילדיה. הוריה עלו למצובה והיו "חלוצים במלוא מובן המילה" על פי מילותיה. שוחחנו עם תמר בטלפון, יחסית לפגישה כה ספונטנית ומבולגנת תמר הדהימה אותנו עם מילותיה המרגשות, עם היוזמה המהירה והשיתוף הנדיב ניתן היה להרגיש שיש לה את אהבת המולדת.
יש אירוע משמעותי שקרה בקיבוץ שתרצי לספר עליו?
"'אירוע מצובה' היה פעם ראשונה שחיזבאללה הסריטו את הפעולה שהם עשו ופרסמו אותה, זאת הייתה חדירה של מחבלים שנכנסו לקיבוץ, התיישבו על גבעה בכניסה למצובה, ירו ורצחו שישה אנשים. זה היה אירוע מאוד קשה, באותו הזמן של החדירה לא הייתי בקיבוץ, הייתי בעבודה. בימים שאחרי כל ציפור שעברה מתחת לחלון מבחינתי הייתה מחבל, זאת הייתה תחושה של חוסר ביטחון, מחשבה שאם זה קרה פעם אחת זה יכול לקרות שוב".
מה גורם לכם להישאר לגור על הגבול למרות הסכנה?
"זה הבית שלנו. אנחנו נולדנו למציאות שהבית שלנו על הגבול. אם כל אחד יגיד 'אני לא רוצה לחיות על הגבול', אף אחד לא יגור על הגבול, ואז הוא ילך יותר דרומה לנהריה עכו".
למה הקימו את מצובה?
"הקימו ישובים כדי שתהיה התיישבות בארץ ישראל. בתוכנית החלוקה הגליל המערבי לא היה שייך למדינת ישראל, מצובה, חניתה ואיילון היו היישובים היחידים שהיו כשפרצה מלחמת העצמאות. זה היה כדי להבטיח שהאזור הזה יהיה שייך למדינת ישראל".
איך היה להורים שלך להיות ממקימי הקיבוץ?
"הם היו חלוצים. הם מאוד האמינו במה שהם עשו, ושלושת ילדיהם נשארו חברי הקיבוץ".
כרגע את מפונה?
"כן. אני מפונה ביערות הכרמל עם בעלי, המלחמה פרצה בשבת ה-7 לאוקטובר ואותנו פינו כבר ביום ראשון".
את מפחדת שיקרה משהו לבית שלך?
"כן, בהחלט. הוצאתי מהבית את כל המסמכים החשובים, ספרים יקרים לליבי ותמונה אחת. אני לוקחת בחשבון שיכול לקרות משהו לבית".
יצא לך לעבוד בחקלאות?
"בתור ילדים עבדנו המון בחקלאות, ובזמן המלחמה בעלי עדיין עובד בחקלאות. הוא נוסע כל יום מהמקום שאנחנו מפונים אליו למצובה. חקלאות זאת עבודה חיונית, הוא לא בבית כי הוא בעבודה, אלא הם החיים לא?"
הבנתי ממזכירת הקיבוץ שבעלך הוא ניצן, הילד הראשון של הקיבוץ. תוכלי להסביר לי מה זה אומר?
"אמא שלו עלתה לקיבוץ בפברואר 1940 והייתה בהריון איתו, ובאוגוסט 1940 הוא נולד. הקיבוץ היה עוד באוהלים. 7 שנים לא היו מים בקיבוץ, והוא היה ילד יחיד בקיבוץ במשך שנתיים, עד שנולדו עוד 3 ילדות".
חיים מאוד קשים לילדים באותה תקופה, חיים לא קלים נמצאים שם במצובה בגבול, מהקמתה ב-1947 ועד היום, ואנשים עדיין ממשיכים לחיות שם את החיים.
הפחד שיצליחו לחדור שוב והמחשבה על זה מרתיעה, אבל זה הבית שלהם, המולדת שלהם, הגידולים שלהם והם ימשיכו לחיות שם. אם אף אחד לא ירצה לחיות על הגבול לא יהיה גבול, "את לא תרצי והוא לא ירצה הגבול ימשיך דרומה לא תישאר מדינה". מישהו צריך לחיות על הגבול.
***
כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.