רותי כץ, בת 76, נולדה בקיבוץ מנרה שבאצבע הגליל, עברה בשנות ה-70 לקריית שמונה בעקבות האהבה, וכיום מפונה לקיבוץ שער הגולן. "האמת היא שנולדתי בבית החולים הצבאי בכפר גלעדי, לשם פונה קיבוץ מנרה בגלל המלחמה. אני עוד זוכרת את הימים שאפשר היה לעבור את הגדר ללבנון ולעשות סקי על יד הקיבוץ. כל השנים היו מחבלים שחדרו לקיבוץ, יריות – כרגיל כמו עכשיו. אלה היו החיים שלי".

מתי ואיך התפניתם אחרי שפרצה 'חברות ברזל'?
"הבן שלי היה בכלל בקריית גת, כבר בדרך הביתה קיבל צו שמונה. אני מאוד לא רציתי להתפנות, לאנשים מבוגרים – קשה לעזוב את הבית. מאוד מאוד לא רציתי להתפנות, אבל כנראה לא הייתה ברירה, לקחה לנו יממה, והתארגנו והגענו לשער הגולן. התפננו עוד לפני שהעירייה הכריזה על פינוי".

איך בעבר התגוננו מהקטיושות שנורו בעבר לקריית שמונה?
"אני זוכרת שהייתה תקופה ארוכה שאנשים שבנו בתים חדשים בנו מקלט למטה בלי לחכות לעזרה עירונית או ממשלתית. מי שהייתה לו אפשרות דאג לעצמו".

ומי שלא יכול?
"היו אנשים שישבו, משפחות שלמות, לא תמיד קרובי משפחה, ימים שלמים בתוך המקלט. תארי לך מה זה, וככה גדלו ילדיי. שלושה ילדים גדלו בצורה הזאתי".

ואיך זה היה לגדל ילדים בכזאת סכנה?
"קשה מאוד. קשה מאוד. קשה. הרבה פעמים במצבי חירום פחדנו לתת לילדים ללכת לספרייה או אפילו לבית הספר. לא בגלל שבית הספר לא בטוח, בגלל הדרך לבית הספר. אבל למדנו לחיות עם זה. בנותיי עזבו את קריית שמונה, הבן שנולד קצת לפני מלחמת לבנון הראשונה נשאר פה איתי. הם בהחלט לא אהבו את התקופה הזאתי. הרבה פעמים היינו קמים, נכנסים לאוטו ונוסעים לטבריה לחוף, או לקיבוץ מגל ליד חדרה, אבל גם הרבה פעמים היינו פשוט נשארים בעיר".

ב-11 באפריל 1974 חדרו מחבלים מלבנון לקריית שמונה, ורצחו 18 ישראלים, רובם אזרחים בביתם. את זוכרת את זה?
"קודם כל לא הייתה בעיה לפרוץ לקריית שמונה. לא היה את האמצעים המחשביים למנוע את זה אפילו לא היו אז מארבים שיכלו לזהות קבוצות כאלה שחודרות. בדיוק ביום הזה, זה היה פסח, הייתי במנרה אצל ההורים שלי, ואמא שלי זכרונה לברכה ירדה עם הבת לקריית שמונה. בשלב מסויים הודיעו שהייתה חדירת מחבלים לקריית שמונה. זה משהו שהשאיר רושם מאוד חזק על אנשים מקריית שמונה".

איך הייתה האווירה בעיר אחר כך? אנשים רצו לעזוב?
"בעיניי קריית שמונה זאת עיר של פליטים. כששקט באים, כשרעש עוזבים. תמיד אתה תמצא אנשים מכל קצוות הארץ שהיו פעם בקריית שמונה. איפה שאתה לא יושב באשדוד, באשקלון, בתל אביב בנתניה אתה יושב ופתאום אתה מגלה אנשים שאומרים 'הייתי בקריית שמונה אבל עזבתי, לא יכולתי'. מאז ומתמיד יש עליה וירידה במספר התושבים בגלל הדבר הזה".

*

"אני כבר לא בבית שלי כבר מעל 4 חודשים- אין לי בית. אני לא מרגישה במלון מוגנת אני מרגישה שאני פליטה מישראל בישראל", מספרת אושר רבן בת ה-15 על החוויה כמפונה מקריית שמונה במלון בתל אביב. "אני רוצה לחזור לבית שלי למקום שאני מכירה. לפרטיות שלי, אני עם אמא שלי ואחותי הקטנה באותו חדר את מתחרפנת. אני לא מרגישה  מוגנת במלון, אני מרגישה שאני פליטה מישראל בישראל" אומרת רבן.

חווית פעם מלחמה חוץ מהמלחמה הזו?
לא. אבל אמא שלי כן, היא סיפרה לי שהיא הייתה הולכת לבית ספר פתאום נופל ליד השער של בית ספר טיל. יש לה חרדות עד היום. כל פעם שיש רעש חזק, גם אם לא נופל טיל – היא בוכה. אני הרגשתי תחושת מלחמה רק פעם אחת, שהייתה נפילה ליד הבית שלי. לא ממש התלהבתי מזה או פחדתי, זה היה כזה רגיל, הולכים למקלט וזהו. זה לא כמו עכשיו, שזה נפילות וישר יש בום ואזעקה, ואין לך זמן ללכת למקלט. לחברה טובה של דודה שלי נפל טיל על הבית, נכנס ממש לתוך הבית, יש לה פשוט חור ענק בקיר של הסלון".

איך זה מרגיש כשיש פתאום אזעקה?
"פחד אלוהים. את יודעת, בקריית שמונה אין לא שניה וגם לא שתי שניות. ישר כששומעים אזעקה, הטיל נופל. אין לך לאן לברוח. את פשוט צריכה להתכופף על הרצפה ולשים ידיים על הראש. שהייתי ביסודי, היה טילים ואזעקות, לא היה לנו זמן לרוץ, זה היה יכול ליפול לנו בבית, או בבית ספר. בבית ספר אומרים פשוט להתכופף מתחת למשהו ולשים ידיים על הראש".

את מפחדת ?
"יותר מפחיד אותי שיקרה לאמא שלי משהו מאשר לי האמת"

היית רוצה לחזור הביתה?
"כן. עכשיו מצידי לחזור הביתה. עם כל הבלאגן שיש שם, לא מעניין אותי יותר"

לפני חרבות ברזל, חשבתן על לעבור דירה לעיר אחרת ?
"כן. אמא שלי דיברה איתי על כל מיני דברים. בהתחלה היא לעבור לקריות, וזה גם בגלל שאני בפנימייה ואמרתי לה שלא, שקריית שמונה היא הבית. אמא שלי מכירה כל פינה בקרית שמונה, וזה הלב, אין לנו לאן ללכת".

את מבינה למה ההורים שלך החליטו לגור דווקא בקריית שמונה כשהם ידעו מה הסיכון?
"אני חושבת שהם אוהבים את המקום הזה זה מקום יפה. עד שאת לא תראי את המקום הזה, את לא תביני. זה מקום החלומות, אני בחיים לא אעזוב את קריית שמונה יותר. בעבר חשבתי שאני ארצה לעזוב, אבל היום אני יודעת שלא יעזוב את העיר הזו, לא משנה מה יקרה.

למה את חושבת שצריך לחיות על הגבול?
"זה מפחיד, אבל אין מה לעשות זה הבית שלי. זו הארץ שלנו. אי אפשר פשוט לברוח בגלל שהאויבים מתחילים לתקוף זה הבית שלי. הם לא יעזבו את הבתים שלהם בגלל שאנחנו תוקפים אותם אז למה שאני אעזוב? ברגע שנעזוב הם ינצחו אותנו. זה הבית שלנו למה שנעזוב את הבית שלנו בגלל לבנון- אין לנו ארץ אחרת!"

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.