יעל שושן, 68, מורה ואמא ל-5, גרה כבר 40 שנים במושב בית הלל שעלה לקרקע בין קיבוץ דן לקריית שמונה בשנת 1940. לא רחוק ממנה בקיבוץ הגושרים, נשאר מי שנולד בבית הלל – סוף פלטקוביץ ,35, מנהל בית ספר לרכיבה וחבר כיתת הכוננות בקיבוץ, כדי להאכיל את הסוסים ולשמור על הישוב. המשמעות של החיים על הגבול, החשש מהעתיד, הדאגה למשפחה שרחוקה והתקווה לחזרת השגרה – פלטקוביץ ושושן נשארים בבית.

שושן בוחרת להישאר בביתה עם בעלה ארנון ולא להתפנות, "היחידים שלא התפנו מהמושב חוץ ממני ומשפחתי, הם המבוגרים שלא מוכנים להתפנות וכיתת הכוננות. אני בן אדם שחייב מרחב, להתרוצץ ולעשות דברים, המלון חונק אותי".

איך זה לגור 3 קילומטרים מגבול לבנון?
"החיים על הגבול קשים מאוד. יש הרגשה של איום. יש כל הזמן סוג של כוננות שיא בצפון ואפילו חוסר וודאות. הממ"ד בבית הפך למקום המגורים שלי ולחדר השינה שלי".

איך את מתמודדת עם המתח?
"ההתמודדות שלי עם המתח באה לידי ביטוי בכך שאני לא עושה דברים שגורמים לי להרגיש בסכנה, ולא מותחת את הגבול שלי. אני לא מתרחקת מהחצר ואם כן, אז נוסעת מחוץ למושב, מתרחקת מאזור המושב"

הקרובים תומכים בהחלטה שלך להישאר בבית הלל?
"חלק גדול מהמשפחה והחברים שלי שהיו שמחים אם לא הייתי נשארת לגור בבית הלל, בגלל הסיכון. יש פער במחשבות ובתחושות בינינו".

האם את מסתובבת בטוחה במושב?
"אין תחושת ביטחון, יש הרגשה של סכנה רבה בעקבות המצב, בגלל החשש מירי טילי נ"ט וכטב"מים. אין זמן לאזעקה. קודם כל עובר הטיל, ורק לאחר מכן יש את האזעקה. החיים על הגבול גרמו לשמיעה מחודדת,  האנשים שגרים על הגבול מסוגלים להבדיל בין הפצצות של ישראל ללבנון לבין ההפצצות של לבנון לישראל".

*

באופן רשמי פונה קיבוץ הגושרים ב-25/10, בפועל רוב התושבים ובהם משפחתו של סוף פלטקוביץ, התפנו כבר בשבוע הראשון של המלחמה. מתוך 12 הסוסים באורווה שמנהל פלטקוביץ נשארו 5, את השאר העביר לחוות ומרעים ברמת הגולן. "אני נכנס לחווה בבוקר ובערב", מספר פלטקוביץ שעובד עם סוסים כבר למעלה מ-15 שנים, "והחווה ריקה הכל אבק. אני מתגעגע לראות ילדים במגרש ואנשים באים לטיולים".

למה לחיות על הגבול?
"שם נולדתי, מאז ומתמיד זה היה נראה לי המקום הכי טוב לגדל את הילדים שלי. גם לי יצא להיות תחת הפגזות ולרוץ למקלטים, זה לא המצאה של עוטף עזה. אבל זה מה שזה, וזה נראה לי מקום מדהים לגדול ולגדל"

זו פעם ראשונה שפינו את הקיבוץ?
"כן. גם במלחמות שצהל עוד היה בלבנון, או בענבי זעם, לא היה פינוי כזה של כל תושבי הצפון".

איך זה להיות רחוק מהמשפחה?
"עכשיו אני על הקו, חצי שבוע בקיבוץ וחצי שבוע במושב רמות בכפר נופש עם המשפחה שלי שפונתה. לפעמים הם באים לסופי שבוע. אני מאוד מתגעגע אליהם, זה מאוד מדכא להיות בבית ריק".

"כשאני נמצא בקיבוץ ומדבר עם אשתי והיא אומרת שנורא קשה, שהילד ההוא עשה ככה, והבת היא עשתה ככה, הם כן הלכו לבית ספר, הם לא הלכו לבית ספר, הם רבו, הרביצו, בכו, קשה להם, ואני בעצם נמצא רחוק ולא יכול לעזור זה דבר ראשון. הילדים מאוד מתגעגעים לחברים שלהם למשחקים שלהם, למקום הבטוח שלהם. עכשיו הם גרים בבית מלון… זה לא בית".

"דבר שני, מה שקשה זה האי וודאות, אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח, כרגע לא קורה שום דבר בגבול הצפון, חיזבאללה יורה עלינו, אנחנו מידי פעם יורים חזרה. ויש חשש מאוד כבד שהממשלה פשוט תמסמס את זה, תגיד שחיזבאללה מפחד ולא רוצה מלחמה ושהכל בסדר ושאפשר לחזור הביתה. מין תחושה שהכל יהיה לחינם".

מה אתה הכי אוהב בעבודה עם הסוסים?
"הכל, אני פשוט מרגיש כמו בחוג סוסים שאני עובד איתם. אני חושב שאני אוהב את התוצאה של חיבור מוצלח בין אדם לסוס, אם יש שיעור טוב, אימון טוב, טיול טוב, משהו כזה וזה עבד כמו שצריך והבן אדם יצא מבסוט, יצא מסופק, יצא עם הרגשה טובה של הצלחה והתמודדות עם אתגר והצלחה, אני אוהב את זה. לא משנה אם זה ילד בן 6 או אלוף הארץ בן 50 או עם ילדים בני 17.

"אף פעם לא ראיתי את עצמי כתושב קו עימות, למרות שאני בתכלס כזה, אולי כי נולדתי לתוך זה, אבל אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות, היום אני אפילו גאה בזה, יש בזה איזושהי גאווה אני חושב. הכיף של לגור בגליל העליון עם כל הנחלים והגולן ועמק החולה והרי נפתלי וכל הטבע הזה מסביב, החיים בפריפריה באזור מדולל באוכלוסייה, זה כייף – ובמקרה יש שמה גם גבול".

עכשיו אתה מטפל בכל הסוסים לבד?
"כן, כשאני נוסע לפעמים לאפטרים לבקר את המשפחה שלי יש כאלה שרק מאכילים אותם".

האורווה היא גם מקום טיפולי וחינוכי, אתה חושב שזה שהיא סגורה משפיע על הילדים שרוכבים?
"כולם מתגעגעים מאוד, ואני מקבל טלפונים, שואלים אותי מה קורה, מה העניינים. יש ילדים שהתחילו לרכב במקומות אחרים, ליד איפה שהם מפונים. אני בטוח שברגע שיגידו שיגמר הפינוי כולם יגיעו במוטיבציה מאוד גבוהה ורצון לרכב".

איך המלחמה והעובדה שהם לא עובדים הרבה משפיעה על הסוסים?
"תוך יום הסוסים הפסיקו להגיב לבומים. בגלל שהם קולטים שזה רק רעש וזה לא פוגע בהם אז זה כמו רעם, לפעמים הם מרימים קצת את הראש וזוקפים את האוזניים. יש ליד הקיבוץ סוללה של תותחנים, אז אם הם פתאום יורים שלושה ארבעה פגזים אחד אחרי השני, קצת מרתיע אותם אבל הם מהר מאוד חוזרים לאכול".

"הסוסים הוותיקים של החווה לא יפגעו מהעובדה שם לא עובדים ומתאמנים הרבה, לסוסים הצעירים ייקח זמן להגיע שוב למשמעת, למסגרת, לרכיבות. כמובן לכל הסוסים ייקח זמן לרכוש חזרה את הכושר. סוסים שהיו בכושר שיא, שעבדו כל החופש הגדול, כל החגים, בקייטנות וטיולים, הם לא עובדים כבר ארבעה חודשים, לא זזים".

יש נזק כלכלי בעקבות המצב?
"ההפסד הכלכלי פה הוא לא רק זה שאין עבודה, אני גם ממשיך להאכיל את הסוסים. אני לא יכול להגיד לסוסים 'שמעו יש מלחמה אתם מקבלים רק ארוחת בוקר'. בגלל זה גם אני פיניתי חלק מהסוסים. לא פיניתי בגלל הטילים או משהו, אני לא חושב שיקרה כלום, פיניתי כדי לנסות לחסוך הוצאות".

אחרי שתחזרו לשגרה, האווירה בחווה תשתנה אחרי כל כך הרבה זמן שהיא סגורה?
"לא. אני בטוח שכשהחווה תחזור לפעילות זה יהיה באנרגיות טובות וחיוכים ואהבה ועבודה קשה וכל הכיף שהיה לפני. אני בטוח שיהיה לפחות באותה רמה אחרי, אם לא יותר".

מה הכי חסר לך בחווה?
"פשוט, החיים. זה מה שחסר בחווה, החיים".

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.