מול חופי וייטנאם, בלב ים, נתקעה סירת דיג ועליה 66 גברים, נשים, ילדים ותינוקות שברחו מזוועות המלחמה בארצם. אניית משא ישראלית בשם "יובלי" מבחינה בספינה הרעועה. רב החובל הישראלי אמנון תדמור מחליט להעלות את הפליטים על אונייתו ומציל בכך 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים כשהם באפיסת כוחות.

מתברר כי מנוע סירתם התקלקל, והם טולטלו בים ארבעה ימים ללא מזון או מים. לפליטים לא היה לאן להגיע ולא לאן לחזור. לאחר שנדחו על ידי מספר מדינות, במשרד החוץ של ישראל אומרים להם כן. אף אחד לא תיאר לעצמו שהפליטים שהצילה "יובלי" תעלה כל כך הרבה כותרות בעיתונות הישראלית.

זיכרון השואה והמראות של פליטים יהודים המבקשים להימלט מגרמניה הנאצית ונענו בכתף קרה מצד המעצמות שהתכנסו ב"וועידת אוויאן", לא נתנו מנוח לרה"מ מנחם בגין שהורה לתת לפליטים אזרחות ישראלית. בכתבה מעיתון "מעריב" שפורסמה בשנת 1977 נכתב: "מדינת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה לגורלם של 66 פליטים וייטנאמיים אלה". ימים ספורים לאחר מכן הגיעו הפליטים בבטחה לישראל ונקלטו למועצה המקומית אופקים.

"אני לא יכול לתאר במילים איזו אהבה הייתה אל האנשים האלה" משתף יוסי מרציאנו. זה הסיפור הלא ייאמן על פליטים שהגיעו מווייטנאם לאופקים ומצאו שם בית חדש.

ההתרגשות באופקים הייתה עצומה, האנשים בעיירה קיבלו את פניהם "כשם שקיבלנו את אחינו, בני ישראל שעלו לארץ", כך חיים רביב, מנהל מרכז הקליטה במחוז הנגב, מתוך כתבתו של נתי גבאי מאתר הספרנים, "כשתושבי אופקים פתחו את הלב לפליטים מווייטנאם". הם זכו לארוחות חמות, לטיפולים רפואיים, לאולפן שילמד אותם עברית ואפילו לסיורים ברחבי הארץ. כמצופה, למידת השפה החדשה לא באה בקלות ומחסום השפה היה מורגש, אך תושבי העיר אופקים התאמצו בשביל הפליטים ותקשרו בעיקר בעזרת מתורגמנים. "הם הופתעו מקבלת הפנים, הם מספרים שמאוד נהנו מהמקום", לדברי מרציאנו.

לימים עזבו הפליטים מווייטנאם את אופקים והמשיכו בתחנות חייהם, אך טוב הלב שהפגינו כלפיהם תושבי אופקים נותר בעינו. "לאופקים קוראים עיר של אנשים, באמת אנשים מיוחדים, מסבירי פנים" מספר מרציאנו.

אופקים החלה את דרכה בשנת 1955 כתחנת טרקטורים, ותוכננה להתפתח למרכז אזורי עבור המועצה האזורית מרחבים. תושביה הראשונים עלו לארץ ממרוקו ותוניס, ונקלטו בה בתנאי מעברה. "אני זוכר את השממה שהגענו אליה, גרנו בפחונים. לא היו מים בבתים, השירותים היו מחוץ לבית", מספר יוסי מרציאנו. לאט לאט הוקמו מפעלים ומקורות פרנסה נוספים, נסללו בעיירה כבישים ורחובות, גנים ציבוריים ניטעו והוקמו בתי ספר ממלכתיים ודתיים. בשנת 1995 קיבל היישוב מעמד של עיר.

השנים עברו, ותושבי אופקים מצאו את עצמם מתעוררים לשבת השחורה בשבעה באוקטובר. באופקים נרצחו באותו יום 52 אנשים, מתוכם 14 אנשי ביטחון והשאר אזרחים. לדברי מרציאנו, יו"ר יד לבנים באופקים, בארגונו פועלים הרבה למען הנצחת הנופלים והקמת אנדרטאות, אך יחד עם זאת, לא רוצים שיכירו את העיר רק בעקבות מאורעות ה-7.10 ומייחלים להתחדשות. "אני רואה את אופקים מכפילה את עצמה תוך 10 שנים. עוד לפני שהתחילה המלחמה התחילו להרחיב ולבנות עוד מגורים בעיר ואנשים מהסביבה, בעיקר מבאר שבע, עוברים לגור באופקים. אני חושב שיש עתיד לאופקים".

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.