"ברגע שהמדינה לא נותנת לי לחרוש את התלם האחרון אני מתחיל לאבד את האמון והביטחון במקום שאני נמצא בו". אומר יניב תורג'מן (48), חקלאי ממושב שתולה שעל גבול לבנון, נשוי ואב לשניים. בין החשש לחיות המשק, ולבית הפיזי, הוא כבר לא בטוח שיהיה אפשר לבנות מחדש מה שנהרס ב-4 חודשים.

כשהוא בדרכו לנסות לגייס עובדים מתאילנד דרך חברת כוח אדם, אחרי שהעובדים הקודמים עזבו ב-07/10 מחשש לחייהם, אומר תורג'מן, "יוסף טרומפלדור לא סתם טבע את המשפט: 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. כל החיים הרגשתי טוב בשתולה, התחלתי עם ארבע דונם מטעים והיום אני עם שש מאות דונם ואלפיים בעלי חיים שמפיקים חלב. השקעתי את כל ההון של המשפחה שלי בחקלאות בגבול הלבנון כי האמנתי במקום, אבל ברגע שהמדינה לא נותנת לי לחרוש את התלם האחרון שלי בגבול אני מתחיל לאבד את האמון והביטחון במקום שאני נמצא בו. אני לא יכול לגשת למטעים שלי, זה לא היה מאז קום שתולה, אפילו לא בימי הפדאיון".

אחרי ה-7/10 ידעת שזה יבוא גם לגבול של הצפון?
"לא רק שידענו, בחודש ספטמבר הייתה לנו פגישה עם הגורמים הביטחוניים מהאוגדה, ואנחנו התרענו שזה מה שהולך להיות, רק שהתרחיש אצלנו היה שהם יבואו עם אופנועים ועם כל הציוד שראינו אותם, אצלנו לא היו עושים את זה עם חמור ועגלה כמו שעשו בדרום. אצלנו זה היה יכול להיות הרבה יותר קטסטרופלי ואמרו לנו 'חברה אל תדאגו, עשינו חומות בטון, הגבנו לכם את הגדרות, יש לנו מודיעין, חיזבאללה מורתע. כל הסיפורי אלף לילה ולילה שכולנו מכירים".

מה קרה בימים שאחרי?
"כבר בשמיני לאוקטובר היה אסור לעלות למטעים, ובתשיעי לאוקטובר כבר אמרו לנו כמה שפחות להסתובב עם העיזים כי יורים נ"ט. ביום התשיעי למלחמה הבית שלי חטף נ"ט בזמן שהייתי בו. העובד הישראלי הראשון שנהרג, קבלן הבניין, זה היה בשתולה, בבית לידי. הזכוכיות שלי התנפצו, ומאותו היום לא חזרנו לבית. אף שמאי לא רוצה לבוא, אף קבלן אלומיניום לא רצה להגיע לסדר לי את הזכוכית שמה. אז שמנו ניילונים עם סיכות, כדי שלא יכנסו בעליי חיים ויונים, ומאז לא התקרבתי לבית".

"נראה שהשנה כבר לא נלטף את העזים ולא ניתן חיסונים שלא חייבים. במקום לחלוב פרה שלוש פעמים ביום ירדנו לחליבה אחת. המצב הוא קטסטרופלי", אומר תורג'מן שמטפל כמעט לבדו במטעים ובבעלי החיים, בזמן שמשפחתו מפונה לבית מלון בטבריה. "אם לא תפרוץ מלחמה ולא נרחיק את כוחות רדואן מהגדר, אשתי והילדים לא יחזרו לשתולה. בגלל שאבא שלהם ציוני ומתאבד זה לא אומר שאני אסכן אותם".

הוא חי "כמו בטירונות", תמיד בתיק כלי רחצה ובגדים כי הוא לא יודע אם יחזור הביתה בערב. "אתה לא יכול לתכנן כלום, אתה לא יודע מה יהיה מחר בשתולה. אתה יכול לגמור את היום, ומחר אלוהים גדול איך הוא ייגמר. ירו נ"ט, לא ירו נ"ט, יחסמו את הצירים, לא יחסמו את הצירים. ברגע שאתה עובר את שתולה אתה בשדה קרב. ואז כשאתה יורד, אתה מרגיש כאילו אתה חי במדינה אחרת".

על כוחות צה"ל באזור יש לו מילים חמות, בייחוד על מג"ד במילואים ששירת באזור, "הייתי על סף ייאוש, קרוב לפרוץ את הגדרות, לאבטח את עצמנו ולעבד את החלקות לבד. הוא עזב הכול והגיע אליי לשיחה בשתולה. הראה לי את ההסדרים, והציע פתרונות מחוץ לקופסה. אחר כך גיליתי שהוא מכפר עזה, והבנתי הכול".

איך המצב משפיע עליך נפשית?
"קשה מאוד. להחזיק עובדים כשאתה לא יודע אם הנפש יודעת איך להתמודד, וגם כשכן, היא עסוקה בכל הזמן לחשוב. כל יום זו מציאות חדשה. אני חושב שמי שלא מאוד חזק נפשית ואין לו כושר מנהיגות גבוה, קשה לו מאוד לשרוד ימים כאלו. אני כאיש הנהגה, כיושב ראש ועד מושב, אני מרגיש כישלון אדיר. אני לא מצליח לספק להם תשובות, אני לא מצליח לשמח אותם, אני לא מצליח להשקיט את אי הוודאות שלהם. אני 20 שנה בוועד, 10 שנים יו"ר הועד, ואני מרגיש שאני פשוט לא מצליח לתפקד שם".

תורג'מן בטוח שהרבה תושבים יעזבו את שתולה, ומודאג מהתפתחות המושב שגדל בו ובחר להקים בו משפחה, גם במקרה והשלום יפרוץ. "בתור אחד שהקים את ההרחבות, היה לנו קשה מאוד לשווק את המגרשים ולקלוט אנשים. אם עכשיו הם יעזבו את המושב, אז לילדים שלי לא יהיו חברים בני גילם, ואיזו כיתת כוננת תהיה? אבא שלי שבגיל 70 יתפוס עמדת ירי?".

מה הלך הרוח של שאר האנשים ביישוב?
"הפחד שלי שבסוף נשאר 30-40 משפחות של מבוגרים. למבוגרים אין לאן ללכת, הם יגידו 'אנחנו הקמנו את שתולה, אנחנו נמות בשתולה'. לא מעניין אותם חיי קהילה ולא מסגרות. אבל הגן ייסגר, הפעוטון ייסגר. סליחה, הפעוטון היה סגור גם לפני המלחמה, כי לא היו מספיק ילדים, אבל עכשיו מודיעים לי שגם הגן ייסגר כי אין מספיק ילדים. מה אנשים יעשו בשתולה? שיבוא ראש הממשלה ויסביר".

"האמת, אני הייתי ליכודניק כל החיים שלי. ההורים שלי היו ליכודניקים, סבא שלי היה ליכודניק. היום אני לא מוכן לשמוע מהם. אף אחד לא בא אלינו. אני כיושב ראש מושב. הפנו אותי לפגוש אותם בבתי מלון בטבריה, סירבתי. כמו שאני חי בשתולה, יבואו לפגוש אותי בשתולה. מי שלא מעוניין לבוא לשתולה, לא מעניין אותי להיפגש איתו".

"חיזבאללה השפיל אותנו. אני מרגיש מושפל, פשוט מושפל. אף אחד לא יכול לבוא לספר לנו סיפורים. לא שניצחנו, לא שהרתענו, לא שהרגנו ולא שהרחקנו. עצם זה שאני לא יכול לגור בבית שלי ולא יכול לעבד את באדמה שלי, זו הנקודה הכי נמוכה שתושב יכול להרגיש על המקום שהוא גר בו. לנו לקח לבנות 30 שנה, למדינה שלנו לקח בחוסר ביטחון ארבעה חודשים להרוס הכול. עצוב לי להגיד את זה".

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.