"היינו לוקחים אופניים ונוסעים לעזה. בלי אף מבוגר. לא פחדנו, לא היה שום חשש", כך מספר דורון צמח, יליד קיבוץ בארי, בן 71, על הקשר עם עזה בילדותו, ומשתף חוויות שקשה להאמין להן. בילדותו, הגבול בין עזה לישראל היה פתוח לרווחה, וחיי היום יום שלו היו נראים אחרת. "היינו מגיעים לקניות בשוק. נסענו לרחוב סלאח א-דין, הרחוב הראשי, לאכול בקלאווה ולחזור. זה היה חלק בלתי נפרד מגבולות מדינת ישראל".

צמח מתאר מציאות אחרת, שנשמעת מדומיינת, במיוחד אל מול המציאות שאנו חיים בה היום. עזתים עבדו בישראל, יהודים שחיו במדינה היו נוסעים לעזה בטבעיות, זה היה חלק מהחיים של תושבי הנגב המערבי. צמח מוסיף ומשתף בחווייתו האישית על קבלת עזרה בעת צרה מעזתים. "אני זוכר שפעם נתקעתי עם הרכב באזור התעשייה הצפוני של עזה, ובאו עשרה עזתים לעזור לי לדחוף את האוטו, כי הנעתי אותו בדחיפה".

צמח מדגיש כי המציאות לא השתנתה בבוקר אחד. הוא מספר על קולות ברחוב העזתי שרוצים שלטון עצמאי משלהם, ובמקביל גם אנשי הג'יהאד האיסלאמי החלו לשאת דרשות נגד מדינת ישראל ונגד חיים משותפים. לדבריו, בהדרגה עזה נהיתה מקום מסוכן. פתאום כבר לא נוסעים לעזה, יש גדר, וההתייחסות כלפי העזתים השתנתה אף היא למקום של אויבים ולא ידידים.

צמח שכל את בנו שחר, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ בארי, שנהרג בהגנה על נקודת איסוף הפצועים בקיבוץ. הוא שיתף כי "גם אחרי ארבעה חודשים, קשה לי לדבר על שבעה באוקטובר". הוא מספר על ההתמודדות שלו ושל משפחתו עם הכאב לאחר מותו של שחר, ומחזק בעוד כמה מילים מעוררות השראה. "כל אחד באופן אישי הרגיש שהחיים הם מאוד חזקים, אנחנו מאוד חזקים במשפחתיות, מאוד אוהבים להיות ביחד. אנחנו בוחרים בחיים. יש המון סיבות להמשיך לחיות. אם אתה מאבד את שמחת החיים אתה בעצם מת מהלך, ואף אחד לא רוצה להיות כזה".

לצד העצב משתף צמח בתחושות של כעס על הנהגת המדינה ועל הצבא, שהבטיחו הבטחות סרק לדבריו, ומדבר גם על תחושת האבל הקולקטיבי של חברי הקיבוץ, ועל הצורך והרצון לעבור משלב האבל, הכאב והכעס לשלב השיקום של קהילת בארי.

דורון צמח ומשפחתו בפסח האחרון (צילום: אלבום פרטי)

הוא מייחל גם לאחדות של עם ישראל, ולא רק בשבר. "הלוואי והאחדות שלנו, שהיום באה לידי ביטוי במצבי קיצון, אפילו חלק קטן ממנה יהיה ביומיום. שמשהו יצמח מתוך הכאוס הזה ומתוך השבר הזה. שעם ישראל יידע לגדול ולצמוח. אחדות זאת המילה".

צמח, שגדל בקיבוץ בארי, משתף על חוויות הקהילה והילדות שלו בקיבוץ שיתופי. לדבריו, בארי מהווה סביבה כפרית ופתוחה עם זיקה חברתית מאוד מאוד חזקה. הוא מתאר את חוויית החינוך המשותף, חיי החברה והתרבות של קהילת בארי, מנקודת מבט של ילד שגדל בקהילה קיבוצית שיתופית: "גרנו וחיינו עם כל הכיתה, כי זה היה חינוך משותף, לינה משותפת, לא בבתי ההורים. לבית הילדים קראנו בית. אפילו את החגים בבארי חגגנו באופן קולקטיבי, ביחד. כל החגים, מראש השנה ועד שבועות. נוסף לכך יש אירועים פנימיים שלנו, כמו יום הילד. אנחנו מאוד אוהבים את הביחד".

***

כתבה זו הינה חלק מפרויקט חינוכי "חיים על הגבול" של שכבות יא' ויב' בבית הספר תיכון "אדם חברה וטבע" בכרמיאל. הפרויקט – 'חיים על הגבול' נוצר אחרי פרוץ מלחמת אוקטובר 23 במטרה להתאים את תכנית הלימודים של חניכי ׳אדם חברה וטבע׳ בכרמיאל לאתגרי התקופה ולרתום את החניכים לעשייה חברתית אקטואלית. החניכים פגשו פנים אל פנים את השאלה ‘למה לחיות על הגבול׳ ודרך השיח עם המרואיינים שלהם הבינו את חווית השליחות שזה מזמן.