אי שם במאי 2023, או אולי ביוני, או באפריל… אינני יודעת לומר, כי כל דבר שקרה לפני אוקטובר 2023 מסתכם, כך נדמה, במילה "אז". אז אי אז, תכננתי לנסוע עם חברה לכנס ה–EFS – European Federation of Sexology, האיגוד האירופי לסקסולוגיה, שאיט"ם, האגודה הישראלית לטיפול מיני, חברה בו. כבר פנטזנו על שבוע יחד באיטליה, עם אוכל טוב, שופינג וחברה טובה. מה יכול להיות רע?

אבל אז הגיעה השבת השחורה והכנס התפוגג לחלוטין מהזיכרון, עד שבנובמבר 2023, חברה אחרת שאלה אותי אם אני רוצה להיות שותפה להצגה בפאנל בנושא מיניות וטראומה בכנס ה–EFS בבולוניה. אמרתי שכן, אבל בלי לקלוט שזה מחייב אותי, למעשה, גם לנסוע לשם… היא כתבה לי בווטסאפ: "אבל זה בבולוניה, וזה אומר שתצטרכי לטוס לשם ולשתות יין ולאכול פסטה"… עניתי לה שכרגע פסטה ויין ואיטליה נשמעים כמו סרט מדע בדיוני, והוספתי, בהומור השחור האופייני לי: "אבל פיתחתי מיומנות חדשה, להודיע לחיילים שאין להם רגל". בסוף עניתי בחיוב, וכך נפתחה הקבוצה עם השם הסקסי: "פאנל טראומה בולוניה". האמת היא שבולוניה וטראומה נראו לי כמו מונחים סותרים לגמרי, אם כי אחרי סיור מודרך בבולוניה, לאחר שלמדתי מעט על ההיסטוריה שלהם, כבר פחות. אבל זה לסיפור אחר.

קבוצתנו החדשה, ואם יורשה לי לומר – האיכותית – כללה ארבע מטפלות מיניות מוסמכות, חברות הפאנל העתידי: ד"ר מיכל לוריא, גינקולוגית; יו"ר איט"ם ויו"ר הפאנל, ד"ר טל פלג שגיא, פסיכולוגית קלינית; טלי רוזנבאום, מטפלת זוגית; ואני – עו"ס מומחית בבריאות הנפש. שוחחנו על הנושאים שנציג, ואני אמרתי שהנושא שלי יהיה "מיניות לאחר טראומה עם נכות פיזית". את הנושא הזה אני מכירה היטב; אני עוסקת בו ומלמדת אותו. כשמיכל שאלה אם אנחנו רוצות להציג משהו בהקשר לטראומה הנוכחית, עניתי שאין לי מה להציג, שכן מן הסתם אף אחד מהפצועים עדיין לא הגיע לטיפול מיני.

ברדיו שודרה כתבה על ארגון נשים שמכחיש את מעשי האונס המזעזעים ב־7/10, ובאותו רגע כתבתי: "תגידו, לא נראה לכן לא הגיוני שיהיה סימפוזיון על טראומה ולא נדבר על מעשי אונס כתוצאה ממלחמה?"

כשבועיים לאחר מכן, בנסיעה עם בעלי גל לבקר את בתנו ששוב סגרה שבת (לא זוכרת באיזה בסיס זה היה, פרט לכך שבוודאות זה לא היה הבסיס ששירתה בו, נחל עוז, כי כמו שכולנו יודעים ויודעות, כבר לא היה בסיס נחל עוז לחזור אליו). ברדיו שודרה כתבה על ארגון נשים כלשהו שמכחיש את מעשי האונס המזעזעים של הנוח'בה ב–7/10, ובאותו רגע כתבתי בקבוצה: "תגידו, לא נראה לכן לא הגיוני שיהיה סימפוזיון על טראומה ולא נדבר על מעשי אונס כתוצאה ממלחמה?" טל כתבה לי שלה כבר יש נושא, אבל אם אני רוצה, אני מוזמנת להציג את זה. עניתי לה: "רוצה זו מילה חזקה, אבל מישהי מאיתנו חייבת". באותו רגע, מבלי לדעת על מה אני הולכת לדבר או מה יש לי להציג בתחום, כתבתי להן שאני מחליפה נושא. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שכבר אז חברותיי המטפלות ואני התחלנו לשמוע בקליניקה, בקרב מטופלות שלנו, שורדות אלימות מינית קודמת, את הרה–אקטיבציה של הטראומות המיניות שלהן בעקבות הידיעות על מעשי האונס של החמאס ב–7/10 והכחשתם על ידי ארגוני הנשים העולמיים.

בימים ובשבועות שלאחר מכן, הראש היה עסוק מאוד בהרצאה; זאת שהחלטתי לתת מבלי להבין לקראת מה אני הולכת. תוך כדי העיסוק המחשבתי בנושא, הגעתי לכמה תובנות חשובות:

התובנה הראשונה הייתה שהשימוש כאונס ככלי מלחמה איננו המצאה של החמאס. זהו כלי נשק שנמצא בשימוש משחר ההיסטוריה. פשע נגד נשים, שמושתק פעם אחר פעם והשלכותיו מגיעות הרבה מעבר לנשים שנפגעו; הן משפיעות על משפחות וקהילות שלמות. אם תרצו, זהו מפגן כוח של התוקפים, שנועד להוכיח עליונות.

התובנה השנייה הגיעה מתוך התבוננות במה שקורה למטופלות שלנו, שחוו טראומה מינית בעברן. הן אינן מסוגלות להפסיק לצפות בסרטונים ולקרוא את העדויות, למרות ההבנה שזה עושה להן רע. הבנתי שהחיטוט בפצעים הוא חלק מהסימפטומטולוגיה הפוסט–טראומטית שלהן, מה שכמובן גורם להחמרה במצבן.

אין מטפלת בנפגעות טראומה מינית מורכבת שאינה מכירה את המשולש של הילדה נפגעת גילוי העריות, האב המתעלל והאם השותקת. התובנה השלישית שלי הייתה שהדפוס המוכר לנו ברמה הפרטנית, משתחזר כאן לרמה העולמית: נשים ישראליות נאנסות על ידי חיילי החמאס וארגוני הנשים שותקים – במקרה הטוב, ומכחישים – במקרה הרע. האמירה הפמיניסטית שגדלתי עליה – "האישי הוא הפוליטי", מעולם לא הייתה כל כך רלוונטית מבחינתי.

התובנה הרביעית והאחרונה הייתה שבעצם אני יודעת בדיוק איך תיראה ההרצאה שלי. ידעתי מה אני רוצה לומר וכיצד ההרצאה תהיה בנויה. החלטתי לשלב עדויות של מטפלות בשורדות טראומה מינית, חד פעמית או מתמשכת, ולשזור אותן כתמות מרכזיות העולות בטיפולים בנפגעות מאז שדווח על מעשי האונס ועל הכחשת ארגוני הנשים. הרגשתי שבהרצאה שלי אני נותנת קול לכל הנפגעות ומרימה את המסך ב"פול ווליום" ובכוח גם בפני כל מי שמסרבת לראות ולשמוע.

אבל אז הגיע הסירוב של ה–EFS לפאנל, או, במילים אחרות, מה שאני שמעתי היה: "גם אנחנו לא רוצים לשמוע". כתבתי פוסט זועם בפייסבוק, וטלי, חברתי לפאנל, תרגמה אותו לאנגלית ושיתפה בקיר שלה. היא תייגה את כולנו. שלוש חברות הפאנל האחרות מעורות הרבה יותר ממני באיגוד האירופי, ומהר מאוד הגיע הפוסט של טלי, דרך הקיר של מיכל, לחברה בוועדה המארגנת של הכנס. היא נפגעה מאוד מדבריי. אמרה שלא ידעה על הסירוב, שכן זו הייתה החלטה של הוועדה המדעית; שהטופס שלנו הגיע קטוע; שהיו הרבה מאוד הצעות להרצאות, והוא נפסל יחד עם הצעות רבות אחרות. לאוזניים שלי, הטענות שלה נשמעו עלובות למדי. מיכל, שמכירה היטב את הדמויות הפועלות ב–EFS, בחרה להאמין לה. ואולי טוב שכך, שכן מאותו רגע התחיל שיח, שבסופו הוחלט לאשר את הפאנל. הייתה בקשה (שזה בעצם אומר "דרישה", אלא שהם אירופאים מנומסים) שניפגש איתם קודם. לדבריהם, הם רוצים להבטיח שהכנס יהיה "מקום בטוח" עבור כולם ולא ייווצר חיכוך בין החברים. לא נכחתי במפגש הזה. הבנתי שהם בחרו לתת לנו במה בזכות האמון שיש להם בנו, בעיקר במיכל ובטל שהם מכירים. ביקשו שלא נהיה פרובוקטיביות, ושנדבר על הבעיה בראיה עולמית. הסכמנו. היה לנו חשוב להגיע לשם ולקבל את ההזדמנות לדבר. ידעתי שבכל מקרה, אגיד בכנס את מה שתכננתי להגיד.

בהמשך הודיעו לנו שמצרפים לפאנל שלנו יו"ר שותפה למיכל, או במילים אחרות – בייביסיטר שתשמור שלא נעשה שטויות. מיכל, שהיא הקול הדיפלומטי בינינו, אמרה שזה ייתן לפאנל תוקף בין–לאומי ולא רק ישראלי. אפשר להסתכל על זה גם כך, ואולי זה אפילו נכון. בכל מקרה, לשמחתי, בסופו של דבר זה לא קרה בכנס עצמו.

הכנת ההרצאה לא הייתה פשוטה. אני, שניסיתי עד אז להימנע מתמונות, סרטונים ועדויות, מצאתי את עצמי קוראת, רואה ושומעת. חלמתי שאני נאנסת, מצב הרוח שלי היה "על הקרשים". ככל שהנסיעה קרבה, התחלתי יותר ויותר לחשוש מתגובות הקהל. לא ידעתי אם האולם יהיה ריק, כי אולי, בהתרסה, אף אחד לא יבוא, או שיהיה מלא עד אפס מקום אבל יצעקו לי בוז ויזרקו עליי עגבניות. לא ידעתי איך יעברו שלושת ימי הכנס ובאילו תגובות ניתקל. בראש, ניהלתי עם עצמי אין–ספור עימותים, שאלות עוינות ותשובות שאני יכולה לענות עליהן.

ואז הגיע האירוויזיון, וילדה בת 20 בשם עדן גולן עלתה על הבמה ושרה את "הוריקן" – בדיוק, בעוצמה ותוך התעלמות מלאה ומעוררת התפעמות משריקות הבוז של הקהל. יום לאחר מכן, כששוחחתי עם גל על החששות שלי, הוא אמר לי: "תעשי להם עדן!" בום! כמה המשפט הזה קלע לצורך שלי (גל מצליח בכך הרבה פעמים, אבל אל תגלו לו, שלא יעלה לו לראש). במעין דמיון מודרך דמיינתי את עדן על במת האירוויזיון, ואז את עצמי (על במת הכנס, לא האירוויזיון…), עומדת ומרצה בקור רוח למרות ההפרעות, למרות העגבניות, למרות קריאות הבוז. המצגת כבר הייתה מוכנה באותו שלב, והחלטתי להוסיף את סמל החטופים בכל שקף. עוד החלטתי לענוד את סיכת החטופים על תג השם שלי, בדיוק כפי שאני עושה ב"סורוקה".

הכנת ההרצאה לא הייתה פשוטה. אני, שניסיתי עד אז להימנע מתמונות, סרטונים ועדויות, מצאתי את עצמי קוראת, רואה ושומעת. חלמתי שאני נאנסת, מצב הרוח שלי היה "על הקרשים“

הגענו לבולוניה יום לפני הכנס. בסופו של דבר לא נסעתי עם חברתי, שכן בתה בצבא והיא לא רצתה לנסוע (גם אני לא הייתי נוסעת במקרה כזה). נסעתי עם קולגה. טיילנו בעיר, אכלנו, קצת שופינג. כמעט כמו התכנון המקורי, רק בלי מצב רוח מתאים ועם חרדה. הכנס התחיל למחרת. בהרשמה קיבלתי את התג: Andy Ifergane, ומתחת לשמי – ISRAEL. ככה, באותיות גדולות. תהיתי מה תהייה תגובת האנשים לתג. לשמחתי, התגובות של מי ששוחחתי עימם היו אוהדות, אפילו ממשתתפים ממדינות כמו ספרד או טורקיה ובוודאי מהאמריקאים. שמעתי לא מעט תגובות אמפתיות לסבל שאנו עוברים, וזה היה מחמם לב. סקסולוגית טורקייה אף אמרה לי: "אני לא הממשלה שלי, אני מתעבת את ארדואן, אבל אם אגיד את זה בקול בטורקיה, יכניסו אותי לכלא".

כל האמפתיה שבעולם לא עזרה לי לחשוש פחות מההצגה, שהייתה אמורה להתחיל ב–9:00 בבוקר למחרת. עשיתי חזרה גנרלית מול שותפתי לחדר, והלכנו לישון. לא כל כך הצלחתי להירדם. עם כל הכבוד לדמיון המודרך של "עדן שרה בקור רוח", זה לא עזר לי במיוחד לישון בלילה. ב–4:00 לפנות בוקר ויתרתי. ב–5:00 התעוררה גם שותפתי, שהייתה גם היא מתוחה בשבילנו. ב–8:00 התייצבנו להקשיב להרצאה אחרת, רק כדי להיות עסוקות במשהו.

לאחר ההרצאה הלכנו לכיוון האולם. הוא התמלא אט אט. בשורה הראשונה, מול מיכל היו"ר, התיישב בחור עם כפייה בצבעי דגל פלסטין ולק על כל הציפורניים, אף הוא בצבעים ובצורה של דגל פלסטין. אני מציינת לעצמי שהבחור השקיע בלוק. מאוחר יותר חשבתי לעצמי שעם איך שהוא נראה, הנוח'בות היו רוצחים אותו לפני שהיו רוצחים אותי. אל מול הכפייה, אנחנו עם סיכות החטופים על התג, מוכנות להתחיל. האולם ממשיך להתמלא, עד שכבר אין מקום לשבת. בשורה הראשונה התיישבו גם הבעלים של טל וטלי, מוכנים להגן עלינו במידת הצורך. עד כדי כך חששנו. הסדר נקבע כך שכל אחת מאיתנו תרצה בתורה, ולסיום נקיים פאנל של חצי שעה, שבו נשב יחד ונענה על שאלות.

לגבי התרומה של ההרצאה שלי לטיפול המיני, עניתי שאונס נוטה להיות מושתק, ושהתפקיד שלנו, כמטפלים ומטפלות מיניים, הוא קודם כול להאמין למטופלות שלנו, ללא קשר לדת, ללאום או למוצא שלהן, ושמחובתנו לשבור את השתיקה, להשמיע את קולן של הקורבנות שכבר אינן יכולות לדבר

טלי עולה ראשונה. ההרצאה שלה היא בנושא כללי, "ניטרלי" – הפרעות בתפקוד מיני ו–PTSD. הקהל מקשיב, היא לא מעוררת התנגדויות. אני שואלת את עצמי אם יקשיבו גם כשאני אדבר או יפריעו לי. ההרצאה שלי הרבה פחות "נעימה". טלי מסיימת לקול מחיאות כפיים, ואני עולה לבמה. רמות הקורטיזול שלי בשמיים. בשקף הראשון שם ההצגה: "The Unspoken Trauma: The Silencing of Rape as a Weapon of War" והשם שלי ומתחתיו, באנגלית: "סורוקה, מרכז רפואי אוניברסיטאי". הלוגו של סורוקה בצד אחד, סמל החטופים בצד השני. בקיצור – אותי אף אחד לא ישתיק.

אני מרצה ברצף, אף אחד לא מפריע, דממה בקהל. אני רואה שמדי פעם מישהי יוצאת, אבל אני לא יודעת אם זה מתוך "אנטי", או שהנושא מעלה טריגר, או שסתם מישהי צריכה לשירותים. בסוף ההרצאה, גם לי מוחאים כפיים. אני קולטת שהבחור עם הכפייה רושם לעצמו הערות בקדחתנות. אני מתיישבת, ובכנות – לא במיוחד הצלחתי להקשיב להרצאה של טל. אני קולטת רק את התמונות של קיבוץ שרוף, תמונות של חטיפות, והעדות של עמית סוסנה. יופי, טל, היא נותנת בראש. אני מוצפת ומותשת ויודעת שעוד מעט טל תסיים ונתיישב מול פאנל.

אני מתחילה להבין שטעיתי כשחשבתי שיפריעו לי לדבר ויקראו קריאות בוז. אחרי הכול, אלה אירופאים מנומסים. הם לא יפריעו לנו בהרצאות עצמן, אבל תכף טל תגמור לדבר ויושיבו אותנו מול כיתת היורים. אופס, סליחה, יושיבו אותנו בפאנל. גם אחרי ההרצאה של טל יש מחיאות כפיים. בואנה, הם מנומסים, האירופאים האלה.

מיכל פותחת את הפאנל, מספרת מה קרה בישראל ב–7/10 ועם מה אנחנו מתמודדים מאז. בהמשך היא פותחת את הדיון לשאלות מהקהל. כרגע, אני לא מסוגלת לראות את עצמי עונה למישהו. לשמחתי, טלי לוקחת את המיקרופון ועונה על השאלה הראשונה, שאני לא זוכרת מה היא הייתה. היא עונה ברוגע ובמקצועיות. בהמשך, מישהי עומדת ואומרת שחורה לה מאוד שהפאנל לא מאוזן, ושאנחנו לא מביאות את הסבל משני הצדדים. מחיאות כפיים סוערות מהקהל, שחלקו עומד על רגליו ומריע לוויקינגית שהעירה לנו. לשמחתי, הפעם טל לוקחת את המיקרופון. היא עונה בגבורה שהחמאס באותו יום לא הבחין בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, הוא טבח בישראלים. כל הכבוד, טל! היא מספרת מה עבר עליה ועל משפחתה, על הסבל שלנו, על מה היא רואה בקליניקה. השאלה השלישית מכוונת ישירות אליי, שלושה ניחושים ממי. תשובה נכונה. הבחור עם הכפייה עובר על רשימותיו ברצינות רבה ופונה אליי. הוא מצטרף לוויקינגית בנושא הניטרליות. שוב מחיאות כפיים סוערות. הוא אומר שהבאתי עדויות רק מצד אחד, ושאני מתעלמת מהצד השני. עוד הוא אומר (זה צ'יט, חמוד שלי, אמרו לך שאלה אחת, למה שתיים ביחד?) שאני אמרתי, ופה הוא "מצטט" אותי, ש"מלחמה היא לא עניין של גזע או דת" (הבנת הנשמע לקויה?). ושאלה שלישית במחיר אחד – הוא שואל אותי מה התרומה של ההרצאה שלי לטיפול מיני, שכן ברור שזו הרצאה פוליטית והוא לא מבין מה הפואנטה. ופה כבר מגיע החלק שאני צריכה לענות. אין לי דרך להעביר את השאלה הלאה, כי הוא פנה ישירות אליי. אין איך להתחמק.

לשמחתי, השעות רבות שהעברתי במהלך השבועות האחרונים בשאלות נוקבות אל עצמי, ושגם עניתי עליהן כחלק מהדרך שלי להתמודד עם החרדה, נושאות פרי. בקור רוח שלא ידעתי שיש לי, עניתי למר בחור עם הכפייה שקודם כול לא אמרתי שמלחמה היא לא עניין של דת או לאום. אמרתי שהשימוש באונס ככלי מלחמה הוא לא עניין של דת או לאום, שכן את מה שהחמאס עשו ב–7/10 לא הם המציאו; שלצערנו הרב יש אפילו פה, בקהל, מטפלים ומטפלות שבמדינותיהם זה נעשה היום ובעבר. למשל אוקראינה היום, ובעבר צרפת, איטליה, ספרד ועוד. הנהונים מהקהל. בום! באשר לטענה שאני לא מביאה את הסבל של שני הצדדים, עניתי שאני יהודייה שחיה בישראל, ומאחר שהראיונות שעשיתי היו עם מטפלות ישראליות, אין לי נתונים להביא ממקור אחר. עוד אמרתי לו שכל חוקר או מטפל בכנס הציג נתונים מהמדינה שבא ממנה, ולמיטב ידיעתי אף אחד לא יפנה למטפלת איטלקייה ויישאל אותה איפה הנתונים מנורבגיה ולמה היא לא מציגה גם אותם. אמרתי לו שאני מכירה בסבל של נשים וילדים פלסטינים, ושהבעיה שלי היא לא איתם אלא עם החמאס ודעאש, שהם ארגוני טרור. הדגשתי שאני תושבת הנגב, אזור שבו 20% מהאוכלוסייה היא בדואית, ושכאשר אישה בדואית נפגעת אונס באה אליי, אני מטפלת בה בדיוק כמו שאני מטפלת באישה יהודייה נפגעת אונס. שאני מאמינה לשתיהן באותה מידה. מבטים אוהדים מהקהל. עוד בום! לגבי התרומה של ההרצאה שלי לטיפול המיני, עניתי שאונס נוטה להיות מושתק, ושהתפקיד שלנו, כמטפלים ומטפלות מיניים, הוא קודם כול להאמין למטופלות שלנו, ללא קשר לדת, ללאום או למוצא שלהן, ושמחובתנו לשבור את השתיקה, להשמיע את קולן של הקורבנות שכבר אינן יכולות לדבר. הפעם יש מחיאות כפיים בעקבות דבריי, בום! בהמשך מגיעות כמה תגובות אוהדות יותר: שאלו איך אנחנו מתמודדות עם מה שאנו רואות, ומה הם יכולים לעשות כדי לסייע. בסיום הפאנל יש מחיאות כפיים.

הפאנל נגמר, ואני שמה לב שאני רועדת. ארבעתנו מתחבקות. אנחנו מקבלות חיבוקים וחיזוקים גם מהמטפלים והמטפלות שבאו מישראל. אני יוצאת מהאולם מותשת והולכת לחפש מקום שקט. אני מתקשרת לגל ומספרת לו. מרגישה שהוא היה שותף למסע הזה מתחילתו. לחרדה שלי, לצורך שלי בחיזוקים. המסע שבא לסיומו בבת אחת עם סיום הפאנל.

הכנס נמשך ללא אירועים מיוחדים. שמעתי עוד כמה תגובות אוהדות, וזה היה משמח לב מאוד. אנשים התעניינו במה שקורה בישראל, שאלו איך אנחנו מתמודדים עם התקופה הזו, וחוקרת טראומה אף שאלה אותי אילו התאמות עשינו למודלים הקיימים של טיפול בטראומה בעקבות ה–7/10.

נסעתי לכנס בתחושה של שליחות, ובסופו של יום הצלחתי גם לראות מעט מבולוניה, לאכול טוב ואפילו לחזור עם קצת קניות. אם הצלחנו לשנות את דעתו של מישהו, אפילו אדם אחד, עשינו את שלנו.

השותפות למסע הזה היו הכי טובות שיכולתי לבקש לעצמי. מיכל, טלי וטל, אם אתן קוראות את זה, אני רוצה שתדעו שאני אוהבת ומעריכה אתכן עד השמיים ובחזרה. ביחד כעסנו, נלחמנו כדי שהפאנל יתקיים, היינו חרדות ומודאגות, תמכנו זו בזו ועברנו את זה הכי טוב שהיה יכול להיות. לא הייתי יכולה לעשות את המסע הזה בלעדיכן.

אני לא יודעת אם הייתי חוזרת על זה, אבל אני שמחה שנסעתי. מעולם לא הרגשתי גאה יותר ללכת בכנס עם התג הנושא את שמי ומתחתיו כתוב "ישראל". הגעתי לכנס בחשש, בהתרסה ובגאווה. באמירה שאנחנו פה – ואנחנו לא הולכות לשום מקום

***

אנדי איפרגן | עו"ס מומחית בבריאות הנפש. ראש צוות עבודה סוציאלית במערך לבריאות הנפש, המרכז הרפואי "סורוקה". andy.ifergane@gmail.com