תקציר

פגיעה מינית, "מוגנות" בעגה החרדית, לא הייתה נושא לדיבור בחברה החרדית, עד שלפני כשלוש שנים נחשפו פרשיות שונות של פוגעים ונפגעים בחברה זו. פרשיות אלה עוררו צורך בשיח בכיתות של סטודנטים חרדים לעבודה סוציאלית, וזה הוביל לפנייה למרצה הקורס ולפרויקט "בואו נדבר על מוגנות". הפרויקט כלל שני ימי עיון ומחקר פעולה משתף בנושא רגיש זה, שהתקיים מתוך שיח ומעורבות פעילה של הסטודנטים. מאמר זה מציג את מורכבות היחסים והגבולות המתקיימים בין מרצה חילוני וסטודנטים מהמגזר החרדי סביב פרויקט זה, תוך התייחסות להיבטים אתיים של העבודה המשותפת. הפרויקט התאפשר בזכות מרקם היחסים העדין שנבנה בין הסטודנטים למרצה, שהייתה בו הקפדה יתרה על גבולות. בעצם לימודיהם של אותם סטודנטים באקדמיה יש משום הצהרה כי אפשר להיות חרדי ואקדמאי גם יחד, וקיומו של הפרויקט מעיד על שינוי מסוים ביחסים ובגבולות בתוך החברה החרדית.

מילות מפתח: מוגנות, פגיעה מינית, סטודנטים, חרדים, עבודה סוציאלית, ישראל, מחקר פעולה משתף

מבוא

דיבור על מיניות בכלל, ועל פגיעה מינית בפרט, היה בחזקת טאבו בחברה החרדית, וסוגיות בתחום זה לא נדונו בפומבי בציבור החרדי לאורך שנים (Zalcberg, 2017). בשנת 2021 חל שינוי מסוים, לאחר שבאמצעי התקשורת הכלליים התפרסמו ידיעות על אנשי ציבור חרדים שפגעו מינית (לדוגמה, רבינוביץ ואלק, 2021; זלצברג, 2021), אשר היכו גלים גם בתוככי החברה החרדית (לדוגמה, שרקי, 2021; פפר, 2021). פרסומים אלו עוררו שיח בחלקים שונים של החברה החרדית על אודות יחסה לפגיעות מיניות, או בעגה החרדית – "מוגנות" מפני מקרים דומים בעתיד, אף שבחלקים אחרים של החברה הנושא נותר מושתק.

בעקבות הסערה שנוצרה סביב פתיחת הנושא לשיח וההתנגדות הרבה לכך בקרב הקהילה החרדית (שרקי, 2021), פנה אחד הסטודנטים הלומד במסגרת חרדית ללימודי עבודה סוציאלית למרצה שלו בקורס "עבודה קבוצתית", וביקש ממנו התייחסות מקצועית לנושא סבוך זה. יוזמה זו של הסטודנט ביטאה צורך שעלה בקרב סטודנטים נוספים בקורסים השונים. הנושא חרג אומנם מתוכנית הלימודים, אך המרצה ראה בו הזדמנות להעצמה קבוצתית. בהיותו ער למורכבות הנושא ולנטייה של הקהילה החרדית להשתיקו, חשש מהתנגדות ההנהגה הרבנית, שמקפידה על הפעלת הקמפוס על פי כללי התרבות החרדית ונמנעת מעיסוק בנושאים מעוררי מחלוקת, העלולים לפגוע בתדמיתו החרדית של הקמפוס. בפועל, ההנהלה לא התנגדה, והמרצה הקים, יחד עם הסטודנט ובשיתוף עם נציג ממערך ההכשרה המקצועית, ועדת היגוי לפרויקט. הפרויקט הוגדר כניסיון להעלות שיח ומודעות לנושא המוגנות.

מאמר זה יתמקד בזווית אחת של פרויקט זה, המתייחסת למישור היחסים והגבולות בין המרצה, המקיים אורח חיים חילוני, לבין הסטודנטים לעבודה סוציאלית מהמגזר החרדי – בכלל ובפרט בהקשר לעיסוק בפגיעות מינית, שם היבטי יחסים וגבולות הם מרכזיים מאוד. המאמר נכתב מתוך הפרספקטיבה של המרצה (המחבר הראשון) ואחד הסטודנטים (המחבר השני). יש לציין שבעת סיום כתיבת המאמר, הסטודנטים שהיו מעורבים בפרויקט סיימו את לימודי התואר והיום הם עמיתים למקצוע העבודה הסוציאלית.

"בואו נדבר על מוגנות"

בפרק זה נתאר ביתר פירוט את העבודה על הפרויקט. בשלב הראשון תכננה ועדת ההיגוי יום עיון בנושא מוגנות. יום העיון, תחת הכותרת "בואו נדבר על מוגנות", התקיים בזום בשל מגבלות הקורונה באותה עת. השתתפו בו כלל הסטודנטים החרדים לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. ההשתתפות הייתה חובה לסטודנטים בשנה א', ולתלמידי השנים ב' וג' היא חושבה כשעות הכשרה מעשית. (לחלק מהיום הוזמנו גם סטודנטים הלומדים מקצועות אחרים בקמפוס החרדי, אך אף אחד מהם לא נרשם.) לא אפשרנו כניסה של אורחים, אף לא מרצים, אלא אם קיבלו מראש אישור כניסה מרב הקמפוס, וזאת מחשש להשפעות העלולות להיתפס כשליליות מנקודת מבט חרדית. היום כלל הרצאות תאורטיות וסיפור אישי על פגיעה מינית ושילב אנשי מקצוע, בחלקם רבנים. התקיימו דיונים בקבוצות קטנות עם מנחים מצוות הקמפוס, ולאחר מכן התקיים דיון משותף בהנחיית סטודנט שני (לא זה שפנה למרצה), יחד עם המרצה.

ליום העיון נלווה מחקר אמפירי על עמדות הסטודנטים כלפי מוגנות, אשר קיבל את אישור ועדת האתיקה של המסגרת הלימודית. בקישור לרישום ליום העיון הייתה אפשרות לענות על שאלון המחקר, בצירוף הסבר שמדובר במחקר ושהמענה אינו בגדר חובה. ביום העיון כבר הוצגו ממצאים ראשוניים מתוך המחקר.

עצם קיומו של יום עיון במסגרת זו היה מעשה מורכב, בין היתר בשל ההכרח לעמוד בדרישות ההנהלה הרבנית. מגבלה זו יכלה להוות מחסום, אך למרות רגישותו הרבה של הנושא אישרו רבני הקמפוס הן את קיומו והן את תכניו, את משתתפיו ואת שליחת השאלונים. בקרב הסטודנטים נרשמה היענות להשתתפות ביום העיון וכן השתתפות פעילה בהרצאות ובקבוצות. רוב הסטודנטים דיברו בדיון באופן חופשי, ואף היו ביניהם כאלה ששיתפו בתיאורים אישיים. היה גם מיעוט קטן של מתנגדים, וכאלה שנמנעו מהשיח מחשש ללשון הרע. לאחר יום העיון הועבר לסטודנטים משוב, שהעלה תגובות חיוביות. בעקבות הצלחת הפרויקט, אורגן יום עיון דומה בקמפוס הנשי (בשיתוף עם צוות מרצות), וכן חובר שאלון שהותאם לנשים חרדיות.

הפרויקט התפתח אומנם באופן ספונטני, אך נבנה ברוח של מחקר חברתי ביקורתי המצריך איתור אירועים בסביבה תרבותית וחברתית רחבה, ובתוך כך – פירוק חסמים שהם בחזקת מובנים מאליהם ובנייה של הבנה חלופית (2023 ,Harvey). כמו כן, הפרויקט הפך למחקר פעולה משתף, שבו האנשים החווים את הבעיה משתתפים, מובילים ונוקטים בפעולה כדי לייצר שינוי חברתי. מחקר פעולה משתף מעניק עדיפות לערך של ידע חווייתי לצורך התמודדות עם בעיות הנגרמות על ידי מערכות חברתיות לא שוויוניות ומזיקות, לבניית חזון וליישום חלופות (Cornish et al., 2003). הפרויקט מוצג כאן דרך כתיבה אוטו–אתנוגרפית (Poulous, 2001), אשר נשענת על חוויותיהם של המחברים ומקשרת אותן לזהות העצמית ולהיבטים תרבותיים ופוליטיים.

המחבר הראשון (המרצה), עם מבט של אאוטסיידר על החברה החרדית, נולד במערב אירופה, קיבל חינוך ליברלי וגדל בסביבה יהודית רפורמית. לאחר עלייתו לישראל למד פסיכולוגיה קלינית. בעבר חקר הבדלי תרבות בין החברה הבדואית לחברות מערביות, וידע זה סייע לו להשתלב בהוראת עבודה סוציאלית במסגרת חרדית. אף שבצעירותו למד יהדות במסגרת בית ספר של יום ראשון והוא חי בישראל כבר עשרות שנים, התרבות החרדית הייתה זרה לו. הוא מלמד מזה שנים מספר במסגרת חרדית, אך בחוויה שלו הוא עדיין מחפש את דרכו במסגרת זו. הוא מתאמץ "להיות בסדר" ולהיענות לדרישות ההנהגה הרבנית בקמפוס, ולא פעם חושש לטעות מול ההנהגה או מול סטודנטים בהקשר לנורמות המקובלות בחברה זו.

המחבר השני של המאמר (סטודנט שלישי), בדומה לשני הסטודנטים שכבר הוזכרו, עם מבט של אינסיידר בחברה החרדית, נולד בירושלים למשפחה חרדית ליטאית. את חינוכו קיבל בתלמוד תורה ליטאי ובישיבות – מוסדות שעיקר עיסוקם בהוראה ובלימוד תורני, כאשר שאר המקצועות נלמדים בהם ברמה בסיסית ביותר. לאחר לימודיו בישיבה המשיך ללימודים תורניים בבית מדרש ללימודי תורה, שבחברה החרדית נקרא "כולל". במהלך לימודיו התורניים הצליח לא פעם לעזור לחבריו ולייעץ להם בהתמודדות עם קשיים רגשיים או סביב שיח בסוגיות העוסקות בנפש וחש סיפוק רב. ממקום זה, החליט לרכוש ידע והבנה מקצועית בעבודה סוציאלית. את ההכשרה המעשית במהלך לימודיו עשה בעמותת "מבטח" – עמותה חרדית המתמקדת בטיפול בנפגעים ובפוגעים מינית. כיום הוא מרכז מפגשי סטודנטים העוסקים בלימודים ובסוגיות שפתרונן דורש שילוב של ידע אקדמי ותורני.

יחסים וגבולות

סוגיית היחסים והגבולות בין כיתה של סטודנטים חרדים למרצה החילוני שלה היא סבוכה לשני הצדדים. על אף ההיררכיה הקיימת, קשר ההוראה בעבודה סוציאלית בכלל, ובלימודי עבודה קבוצתית בפרט, מאופיין ברצון הדדי בקשר, בפיתוח מערכת יחסים משמעותית הנוגעת בתכנים אישיים, בהתגברות על מכשולים אישיותיים וקבוצתיים, בשמירה על גבולות ובחוויה משותפת של תוצאות חיוביות שיש בה קבלה, אמון ועוד (Karpouza & Emvalotis, 2018). בפרויקט זה התבססנו על מיומנויות אלו.

נקודה מרכזית במערכת היחסים היא החשיפה הראשונה למרצה שאינו חרדי. עד ללימודיהם האקדמיים, הסטודנטים למדו בחינוך החרדי, שם צוותי ההוראה הם חרדים והתלמידים אינם פוגשים אנשי צוות חילונים. המפגש של סטודנט חרדי עם מרצה חילוני אינו שגרתי ולרוב מעורר חשדנות רבה אצל הסטודנט. יש חשש שהמרצה יגלוש מהחומר המקצועי וינסה להשפיע על אורח חייו של הסטודנט, והוא מצטרף לחשדנות הקיימת בחלקים רבים של המגזר החרדי כלפי לימודים באקדמיה בכלל וכלפי לימודי מדעי החברה בפרט. בלימודים אלו נפתחים לדיון נושאים הקשורים בעמדות חברתיות, סוציולוגיות והשקפתיות, והפערים בין התפיסות החילוניות לחרדיות מאתגרים במיוחד, למשל בהקשר של שמרנות מול חדשנות.

המרצים החילונים נבחנים ונתקלים בביקורת נוקבת במצבים שונים, כאשר הסטודנטים חושדים בהם שהם מנסים לכפות את דעותיהם בכל נושא שהוא. קושי במתן אמון וחשש מאימפריאליזם תרבותי מצד המרצים החילונים יוצרים מורכבות בהקשר ליחסי הכוחות, בדומה לחשש של מטופלים חרדים ממטפלים חילונים (Doron et al., 2024). בתקשורת בין הסטודנטים החרדים למרצה החילוני ישנה אי–ודאות, שהיא פועל יוצא של הציפייה לעימות בין תפיסת העולם השונות – הן בהקשר של אמונה והן בהקשר של המערכת הפדגוגית. מרצים משתמשים בפרקטיקות שונות כדי למתן את האי–ודאות ודוחקים הצידה את זהותם האישית לטובת הזהות המקצועית (ברשטלינג, 2024). כך גם היה במקרה הנוכחי. לאורך שנות ההוראה, המרצה רכש את אמון הסטודנטים ויצר איתם שיח מאפשר ומכבד בנושאים שנויים במחלוקת. שיחות אלו עברו בהצלחה מאחר שהתפיסות המודרניות בנוגע לנושאים אלו הוצגו כחלופה אפשרית להתייחסות המוכרת להם, ולא כדרך היחידה או הנכונה. גישה זו גם אפשרה התמודדות עם נושא כאוב כמו פגיעה מינית.

המרצה התאים את עצמו למסגרת החרדית בצורות נוספות. למשל, הוא מקפיד להופיע בקמפוס בלבוש סולידי ולא לשלוח דוא"ל לסטודנטים במהלך השבת. הוא משתדל לא לתת לתפיסת עולמו להשפיע על הסטודנטים בנקודות שאינן מעניינם של העבודה הסוציאלית או לימודי המקצוע. כך, נוצר מצב פרדוקסלי שבו המרצה הוא זה שמציב גבול לסטודנטים שרוצים להשתמש בכיתה ביוטיוב או להראות במצגותיהם תמונות של נשים, תוך שהוא מסביר שבמסגרת הלימודים החרדית אין זה מקובל לצפות באתרי אינטרנט מסוימים או להראות דימויים נשיים, גם כשהם צנועים. יתר על כן, הוא מוצא את עצמו נתון בדילמות לגבי דרך הפעולה הנכונה בסוגיות כמו האם תפילת מנחה דוחה תחילת שיעור, או עד כמה לאפשר ויכוחים של סטודנטים איתו. הנטייה להתווכח עם המרצה ובינם לבין עצמם קיימת בקרב סטודנטים חרדים אף יותר מאשר בקהל הסטודנטים הישראלי הכללי, ויש לה בסיס בחינוך החרדי (Weishut & Blackman, in press). מובן שיש בוויכוח היבט מלמד והוא עשוי לסייע בהפנמת חומר הלימוד (Itmeizeh & Hassan, 2020), אבל הוא גם יכול להתיש. הפתרון שמרצה זה מצא למקרים שבהם הקולניות בכיתה הפרונטלית הייתה מוגזמת מבחינתו, היה שימוש בצופר. פתרון יצירתי זה נמצא יעיל כמעט כמו כפתור "השתק" בזום. היה לכך אפקט של התניה, כאשר עם חלוף הזמן היה די שיכניס את ידו לתיק, כביכול כדי לקחת את הצופר, כדי שהסטודנטים ישתתקו.

הפרויקט אפשר שיח בקמפוס חרדי על פגיעה מינית בפרט, ועל נושאים רגישים בכלל, בזכות מרקם היחסים העדין שנבנה בין הסטודנטים החרדים למרצה החילוני, שהתקיימה בו הקפדה יתרה על גבולות

היבט אחר הוא הציפיות ההדדיות על רקע פערי הידע והכוח בין הסטודנטים למרצה. עבודה משותפת של סטודנטים ומרצה סביב פרויקט כלשהו היא עניין עדין, מאחר שבבסיסה קיימים יחסי כוח לא שוויוניים. נדרש להגדיר מחדש את מערכת הציפיות ההדדית בין המרצה לסטודנטים המעורבים בפרויקט. למשל, בחלק המחקרי של הפרויקט הסטודנט נדרש להכיר עולם חדש, שבו גם הצרכים וגם דרישות המרצה אינם מוגדרים בצורה ברורה. הוא זכה להתנסות במחקר על כל שלביו וללמוד מניסיונו של המרצה, אך התמודדות זו יצרה גם תחושת בלבול ותהייה בהקשר ליכולתו לתרום לפרויקט: במה הוא, חסר הניסיון והידע, יכול לעזור למרצה המנוסה. שיחה עם המרצה, שהבהירה את מטרת העבודה המשותפת, את תרומתו הייחודית של הסטודנט (המחבר השני) ואת ההבנה לרגשותיו, הרגיעה אותו.

המרצה, מצידו, ניסה להרגיע את חששם של הסטודנטים מהצורך לעמוד בציפיות מסוימות. אף שלעיתים היה לו קל יותר לקבל החלטות לבדו, הוא ניסה לאפשר לסטודנטים מקום בכל היבט של הפרויקט, כל אחד בחלקו: בעבודת ועדת ההיגוי, תכנון יום העיון, הנחיית הקבוצה הגדולה, תהליך העבודה מול הסטטיסטיקאי, הצגות המסקנות בפני קהל או כתיבת מאמרים. המרצה ראה ערך בהכשרת הסטודנטים בתחומים אלו ובה בעת נתרם מן האינטראקציה ומן האינפוט של הסטודנטים, שהיה חיוני בהיותם חרדים. עם זאת, לא פעם מצא עצמו מוטרד ביחסיו מול שלושת הסטודנטים שלקחו חלק פעיל בשאלות כמו: "אולי בכל זאת הסטודנט מרגיש לחץ ממני?" או: "מה זה עושה לחבריו לכיתה שאנחנו עובדים יחד?". כמו כן, מדובר בפרויקט מתגלגל, ועם הזמן נולדו רעיונות נוספים בהקשר לשימוש בחומרי הפרויקט. הסטודנט שהיה מעורב במחקר הסכים לכל אורך הדרך להצעות שהעלה המרצה, והמרצה תהה לא פעם אם הוא מרגיש חופשי מספיק כדי לומר לו "לא". הוא מצא ששיח יכול לסייע בתיאום ציפיות ובהסדרת היחסים.

היבט חשוב נוסף היה ההיבט האתי של כתיבה משותפת – מרצה וסטודנט בקורס שלו – בייחוד בעבודה העוסקת ביחסים ובגבולות, וזאת מאחר שהסטודנט תלוי במרצה כדי להצליח בקורס. נוסף על כך, הסטודנט עשוי לפתח ציפיות לגבי הציונים שיקבל והמרצה עשוי לפתח ציפיות לגבי התפוקות של הסטודנט, מה שעלול ליצור מתח ביחסים ביניהם. עם זאת, הנחיות אתיות לא ניתנו כדי להשתמש בהן באופן מכני, וכל נושא הוא תלוי נסיבות, אשר ניתנות לבדיקה על פי עקרונות האתיקה במחקר איכותני: א. אוטונומיה; ב. הטבה ומניעת נזק; ג. צדק (Orb et al., 2001). עקרון האוטונומיה מתייחס לכיבוד זכותו של הפרט להחליט ולבחור בעצמו. במקרה שלנו, הסטודנטים בחרו להשתתף בפרויקט מרצונם החופשי, ובכל שלב של העבודה המשותפת שקלו ובחרו מחדש. עקרון ההטבה ומניעת נזק מתייחס לעשיית טוב ולהימנעות מפגיעה. במקרה שלנו, הפרויקט היה עבור הסטודנט הזדמנות להתנסות ולהתפרסם בתחום האקדמי, כאשר הובהר מראש שאם יחליט להציב גבולות, למשל לא להשתתף בהיבט כלשהו של העבודה המשותפת, ציוניו בקורס לא ייפגעו. עקרון הצדק מתייחס למתן יחס הוגן ושוויוני. במקרה שלנו, הסטודנט היה שותף מלא לעבודה ובהתאם לכך קיבל קרדיט מלא על חלקו בפרסומים השונים, במכללה ובעולם האקדמי. יתר על כן, התקיימה תקשורת פתוחה בין המרצה לסטודנט לגבי כל שלב ושלב, תוך ניסיון לברר מה מתאים לו, והכול נעשה בשקיפות מלאה כלפי כל המעורבים. נכון אם כך לסכם שהעבודה המשותפת של מרצה עם סטודנט אכן הציבה אתגר, אך נראה שניתן לו מענה.

סיכום ומסקנות

המאמר מציג היבטים שונים של היחסים והגבולות בין סטודנטים חרדים למרצה חילוני בפרויקט "בואו נדבר על מוגנות", שקם ביוזמה של סטודנט ומתוך צורך של כלל הסטודנטים. הפרויקט, שבמרכזו יום עיון ומחקר נלווה אשר ממצאיו יפורסמו בהמשך (Weishut & Beker, 2024), היה מוצלח וחולל שינוי בכך שאפשר שיח בקמפוס חרדי על פגיעה מינית בפרט, ועל נושאים רגישים בכלל (בימי עיון נוספים שהתקיימו בעקבותיו). הפרויקט התאפשר בזכות מרקם היחסים העדין שנבנה בין הסטודנטים החרדים למרצה החילוני, שהתקיימה בו הקפדה יתרה על גבולות.

לא עשינו את הצעד המתבקש הנוסף, ברוח של מחקר פעולה משתף של שינוי בחברה החרדית, אל תוך העולם החרדי, מעבר לקמפוס, אף לא בממדים מוגבלים. התשובה לשאלה למה לא עשינו צעדים נוספים והמשכנו קדימה היא מורכבת, אך עיקרה הוא זה: משתתפי המחקר היו קבוצה ייחודית בתוך החברה החרדית – סטודנטים לעבודה סוציאלית. המוטיבציה הראשונית שעלתה מהם, בתחילת הדרך, הייתה הרצון לדבר בכיתה על פגיעה מינית – ויעד זה הושג. לחולל שינוי בנושא הרגיש של פגיעה מינית גם מעבר לקמפוס דורש משאבים רבים של זמן, אנרגיה וכסף, שלא עמדו לא לרשות הסטודנטים ולא לרשות המרצה. זה היה גבול נוסף שנתקלנו בו.

חשוב להבהיר שבשנים האחרונות מתקיימת אומנם בחברה החרדית יותר פתיחות ללימודים אקדמיים, אולם גם היא מוגבלת. הסטודנטים החרדים במוסד שמחקר זה התקיים בו חיים בסביבה שיש בה התנגדות פעילה לעצם קיומו של מוסד אקדמי חרדי, לרבות הפגנות ליד הקמפוס. מבחינת הסטודנטים, הלימודים באקדמיה הם בבחינת הצהרה שאפשר להיות חרדי ואקדמאי גם יחד, וקיומו של פרויקט כזה מעיד על שינוי מסוים ביחסים ובגבולות בתוך החברה החרדית.

תודות: הכותבים מבקשים להביע את הערכתם לעמיתם חיים אטיאס, הסטודנט שיזם את הפרויקט המתואר במאמר זה.

רשימת המקורות

ברשטלינג, א' (2024). "יש איזה מטה–קוגניציה שעובדת שם כל הזמן": אי–ודאות בשיח של מרצים חילונים בקמפוס חרדי. קריאות ישראליות, 6.

זלצברג, ש' (2021). סדקים בחומת ההשתקה: האם יש שינוי בחברה החרדית ביחס לפגיעות מיניות? מקור ראשון, 1 באפריל. https://www.makorrishon.co.il/culture/331925

רבינוביץ, א', ואלק, ש' (2021), נשים מעידות: הסופר ואיש החינוך חיים ולדר ניצל אותנו מינית כשהיינו קטינות. הארץ, 12 בנובמבר. https://www.haaretz.co.il/news/law/2021-11-12/ty-article-magazine/.highlight/0000017f-e90f-d62c-a1ff-fd7fef900000

פפר, י' (2021). כיצד נתמודד עם אנשי ציבור שסרחו. צריך עיון – חשיבה והגות חרדית, 18 בנובמבר. https://iyun.org.il/sedersheni/dealing-with-wayward-public-figures/

שרקי, י' (2021). התייחסות נרחבת מטעם הרב אדלשטיין לפרשת ולדר מחר ביתד נאמן. טוויטר, 31 בדצמבר. https://x.com/yaircherki/status/1476683700318388228?t=Ab4IBbsAZKPAmXnQR_DsLg&s=19

Cornish, F., Breton, N., Moreno-Tabarez, U., Delgado, J., Rua, M., de-Graft Aikins, A., & Hodgetts, D. (2023). Participatory action research. Nature Reviews Methods Primers, 3(1), 1–14. 
https://doi.org/10.1038/s43586-023-00214-1

Doron, E., Tobis, S., & Domaradzki, J. (2024). Intercultural therapy with ultra-Orthodox Jews in Israel: The complexity of the encounter between secular therapists and Haredi clients. Frontiers in Psychology, 15. https://doi.org/https://doi.org/10.3389/fpsyg.2024.1356242

Harvey, L. (2023). Editorial: Critical social research. Quality in Higher Education, 1–4. https://doi.org/10.1080/13538322.2022.2154139

Itmeizeh, M., & Hassan, A. (2020). New approaches to teaching critical thinking skills through a new EFL curriculum. International Journal of Psychosocial Rehabilitation, 24(07), 8864-8880.

Karpouza, E., & Emvalotis, A. (2018). Exploring the teacher-student relationship in graduate education: A constructivist grounded theory. Teaching in Higher Education, 24(2), 121–140. https://doi.org/10.1080/13562517.2018.1468319

Orb, A., Eisenhauer, L., & Wynaden, D. (2001). Ethics in qualitative research. Journal of Nursing Scholarship, 33(1), 93–96. https://doi.org/10.1111/J.1547-5069.2001.00093.X

Poulos, C. N. (2021). Essentials of autoethnography. American Psychological Association. https://www.apa.org/pubs/books/essentials-autoethnography-sample-chapter.pdf

Weishut, D. J. N. & Beker, Y. (2024). Acquaintance with sexual abuse among Ultra-Orthodox Jewish social work students. [Manuscript submitted for publication].

Weishut, D. J. N. & Blackman, M. B. (In press). Challenges for ultra-Orthodox Jewish social work students entering the academy. In: U. Shavit (Ed.), [submitted for publication, 2024]. Tel Aviv U. & Joint Institute for Jewish and Israel Studies – Shandong University.

Zalcberg, S. (2017). The place of culture and religion in patterns of disclosure and reporting sexual abuse of males: A case study of Ultra Orthodox male victims. Journal of Child Sexual Abuse, 26(5), 590–607. https://doi.org/10.1080/10538712.2017.1316335

***

ד"ר דניאל ווייסהוט | PsyD, MBA – יו"ר ועדת אתיקה ומרצה בכיר בחוג למדעי ההתנהגות ובבית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית הדסה. danielwe@hac.ac.il

יצחק בקר | BSW – המכללה האקדמית הדסה, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת אריאל.