החקלאות הישראלית התמודדה עם אתגרים גדולים עוד לפני המלחמה, אך ב-7 באוקטובר הם החריפו מאוד, וגם זכו לתשומת לב ציבורית. לפגיעה בחיי אדם ובתשתיות הפיזיות באזורי הגבול נוסף המחסור החריף בעובדים. כשהעובדים הזרים חזרו לארצותיהם עם פרוץ המלחמה, עלה חשש להפסדים כבדים מאובדן התוצרת. חקלאים רבים היו זקוקים ברמה המעשית לעזרה מיידית, וברמה המורלית לשותפות ולגב מהחברה הישראלית. עבודת האדמה שוב זכתה ליחס של משימה לאומית, ורבים מאלו שסייעו במשימה הזו היו בני הנוער.

"כאיש הצפון, תושב בית שאן, מייד זיהיתי את השבר הגדול ש-7 באוקטובר גרם בקרב החקלאים", אומר פיני קבלו, סגן יו"ר ההסתדרות ויו"ר אגף צעירים ומנהיגות. "למעשה, אנחנו היינו החלוצים הראשונים שהוצאנו משלחות של צעירים ומבוגרים כאחד שהגיעו לסייע לחקלאים. ימים ספורים לאחר המתקפה הנוראית כבר נסענו, בהתחלה באופן עצמאי, קבוצה של חבר'ה חברי הסתדרות והשתטחנו על האדמה לקטיף עגבניות. מתוך הצורך העצום שראינו בשטח, הצענו לרשת עמל להצטרף.

"נעה, מנהלת האגף, באחד מימי קטיף האבוקדו שעשינו יחד עם עובדי האוניברסיטה הפתוחה, יצרה קשר עם קארן, מנכ"לית רשת עמל, והציעה לה להצטרף לפרויקט הזה. מאותו רגע, לא הפסקנו להתקשר לחקלאים באופן יזום והצענו להם את שירותינו. יחד עם רשת עמל הוצאנו יותר מ-50 אוטובוסים לחקלאים ברחבי הארץ.

"מבחינתי זה היה אקט של הצלת החקלאות. מצאנו חקלאים זועקים כי כל הפועלים התאילנדים נעלמו. לראות את הפרי על העץ, האבוקדו, המלפפונים, שאין מי שיקטוף אותם, זה היה כאב לב. שבר גדול. הוצאנו עשרות משלחות וסייענו לתושבי המדינה ולחקלאות הישראלית".

קארן טל, מנכ"לית קבוצת הרב-תחומי עמל, שבה לומדים כ-30 אלף תלמידים ותלמידות, מספרת: "הייתה לנו ברשת עמל הבנה שאנחנו צריכים להיות במקום של חוסן והתמודדות עם המורכבות. בעיקר בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם הכול התנהל באי-שפיות, הבנו שצריך לא להישאר בד' אמות אלא לסייע לאחרים. הקמנו מרכז סיוע רשתי, אימצנו את אופקים, והייתה גם יוזמה מבורכת לסייע לחקלאים.

"זה היה מענה מיידי לצורך, כי לא היו ידיים עובדות. ההסתדרות בימי המלחמה הובילה מגוון יוזמות סיוע לכל מיני גופים – לחיילים, למשפחות ובין היתר לחקלאים. פנתה אליי נעה עמיר אנקונינה, מנהלת תחום צעירים ומנהיגות בהסתדרות, וזה אפשר לזהות מה הצרכים. ההסתדרות הביאה אוטובוסים וכיבוד וחיברה אותנו לחקלאים, אנחנו הבאנו את התלמידים והמורים. היה ביקוש גדול מאוד, הוצאנו את כל עובדי הרשת".

"יפה לראות בעין שעזרנו לצמח לגדול, שהקלנו על החקלאי"

אורטל קריאף, רכזת שכבת י"ב בבית הספר עמל הרב-תחומי בצפת, מספרת על ההתנדבות של תלמידי בית הספר בקטיף. "לקחתי 150 תלמידים מהשכבה למושב ירדנה בעמק בית שאן. הלכנו להושיט יד למשק הישראלי. נסענו מהבוקר עד הערב, עזרנו להם לנקות, לקטוף עגבניות, לסדר את המשטחים. הייתה נתינה מאוד משמעותית.

"חיפשנו מקום שהוא גם אפשרי ביטחונית. כשקיבלתי אישור הפצתי חוזרים להורים, שגם נרתמו. אני זוכרת שזה היה בתקופת חנוכה. הבאנו סופגניות, חגגנו במקום, הרמנו את המורל. זה היה מאוד חשוב, כי יש שם הפסדים כלכליים עצומים". קריאף מספרת שלצד ההתנדבות החקלאית, תלמידי הרב-תחומי בצפת השתתפו באיסוף מצרכים לחיילים בחמ"ל אזרחי בעיר, ותמכו במשפחות החטופים באיסוף כספים ובנסיעה לכיכר החטופים בתל אביב. "אני אשת חינוך 27 שנים, ואני לוקחת איתי, בייחוד מהשנתיים האחרונות, שמעשים טובים זה משהו שאנחנו צריכים להקנות כמחנכים לילדים שלנו לפני הכול, גם לפני הבגרויות".

גם למוניק איפרח ממן, רכזת חברתית בעמל רמת דוד, היה חשוב לסייע לחקלאים שסובלים ממחסור בעובדים. "חיפשנו משהו באזורנו, כי היה אסור לנסוע יותר מכמה קילומטרים. מצאנו אזור חקלאי שמאוד זקוק לעזרה במושב אביטל בעמק יזרעאל. חקלאי מקסים בשם יוסי היה צריך עזרה, יותר לנכש עשבים מאשר קטיף. להרבה חקלאים היו דרישות למספר תלמידים או לגיל מסוים, אבל הוא היה פתוח לכל סיוע. הגיעו הסעות של תלמידים וגם כמה חבר'ה מהנוער העובד והלומד לארבע-חמש שעות עבודה. יוסי קיבל אותם מאוד יפה, עם שתייה קלה".

מאי עובדיה, תלמידה בעמל רמת דוד, תיארה את החוויה בתור תלמידה בהתנדבות בקטיף של עמל רמת דוד: "הגענו עם האוטובוס, ראינו מסביבנו מלא שיחים, אפילו לא הבנו בהתחלה איזה ירק גדל מתחתיהם. אחרי כך התחלקנו לקבוצות, ואני זוכרת שאני עם הקבוצה שלי סיימתי ראשונה, עם עוד קבוצה אחת, ואחרי שעזרנו לנקות את העשבים את פתאום ראינו את הירק עצמו. הרגשנו שהקלנו על הבן אדם, שעזרנו לצמח לגדול יותר. היה יפה לראות את זה בעין".

"למידה קורית לא רק בישיבה בכיתה, אלא גם בעשייה"

מלבד העזרה לחקלאים ליום ההתנדבות הייתה משמעות חינוכית שבכל בית ספר קיבלה גוון מעט אחר. בשכבה י' ברב-תחומי בצפת, למשל, ההתנדבות שולבה גם בתהליך לימודי. "חיברנו בין העבודה החקלאית ללמידה היסטורית של עמק בית שאן", מספרת גלית בן לולו, רכזת שכבה י' בבית הספר. "אחרי יום ההתנדבות המורים להיסטוריה לימדו באזור שבו התנדבו, בעתיקות בית שאן, על התקופה ההיסטורית של המקום. אחר כך התלמידים עשו גם מטלה לימודית, וזה היה חלק מהעבודה ששווה 30% מהציון בשכבה י'.

"הלמידה לא קורית רק בישיבה בכיתה, אלא גם מלעשות משהו פיזי". היא מספרת שבארגון תהליך הלמידה הזה השתתפו גם המורה לשל"ח, מורה להיסטוריה ומחנכות הכיתה. "זה פתח בכלל את הנושא של כמה חשוב להיות מעורב גם מחוץ לעיר שלך, והזכיר שעם בני נוער אפשר לעשות הרבה דברים – גם  עבודה עם ילדים, למשל. אז לקחנו את זה גם בהיבט הלימודי, גם כתרומה לקהילה, וגם בהיבט החברתי – זו הייתה חוויה מאוד מאחדת לעשות התנדבות משותפת כשכבה".

מור טל, מנהלת המכללה הטכנולוגית להנדסה עמל בבאר שבע, סיפרה שעבור תלמידיה ההתנדבות אפשרה להיות במקום חזק, עם תפקיד. "אנחנו דרומיים, ספגנו יפה מאוד במלחמה, ואנחנו רוצים ללמד גם ערכים, קהילה, חיבור". במכללה יצאו להתנדבות גם העתודאים, שלומדים להיות טכנאים והנדסאים, וגם תלמידי החינוך המיוחד (שחלקם מעל גיל 18, אך עדיין במסגרת משרד החינוך). "תלמידי החינוך המיוחד כל פעם מקבלים כל מיני תרומות. רצינו שהם ירגישו שהם תורמים לחברה ולא רק שהחברה תורמת להם.

"כל קבוצה קיבלה משהו אחר שהיא צריכה לעשות, חלק שרי, חלק מלפפונים. הצוות החינוכי סיפר שהתלמידים התנהגו למופת והיו נכונים לעבוד. כל אחד ידע מה התפקיד שלו, ודווקא כשאתה תורם אתה מרוויח הרבה יותר. החברה שלנו צריכה עוד תרומות. אני חושבת שאנחנו עדיין נמצאים בשיא מבחינת הצורך, אבל כבר לא מבחינת העשייה".

איפרח ממן מספר שברמת דוד היה להתנדבות תפקיד מאחד. "בית הספר שלנו מאוד מיוחד, מיועד לנוער בסיכון ומרובה תרבויות – יהודים, מוסלמים, נוצרים, בדואים ודרוזים. הפחד הגדול שלנו היה שמשהו בבית הספר יתפרק בעקבות המלחמה, אבל תודה לאל, זה לא קרה. בני הנוער שלנו כנראה יודעים לגלות איפוק ובגרות, מתנהגים בתבונה אחד כלפי השני, מה שאין במקומות אחרים. אנחנו כבר שנה בתוך האירוע, לא היו התפרצויות, חיים בשותפות. אנחנו שיקוף של החברה, גם כשאנחנו שולחים להתנדבות.  להתנדבות  הגיעו מכל הקבוצות, העדות והתרבויות שיש בבית הספר, היה מאוד מחבר".

טל מציינת בגאווה גדולה את בתי ספר הבדואיים והדרוזיים שהשתתפו בימי השיא של הקטיף. "זה חיזק את החיבור לארץ, את המקום שיש לכולנו בתוך הארץ הזו, בין אם אנחנו יהודים, דרוזים, בדואים, ערבים.  האיום שנפל עלינו מ-7 באוקטובר, הטילים, חמאס, לא מבחינים בין יהודי לערבי. לכן הבנייה של הארץ הזו משותפת, וצריך לתת את המקום להתפתחות של כל אחד, לכך שיש מקום לכולם ולתלות הדדית. החיבור שלנו לארץ, כל אחד מהמקום שלו, לכל אחד יש את הביטחון שהוא פה כדי להישאר".

"היית חושב שאחרי שעה-שעתיים הם יגידו 'התעייפתי', אבל הם לא רצו להפסיק"

קריאף מספרת על המשמעות של חוויית הנתינה עבור התלמידים: "הייתה חוויה מאוד מרוממת. הילדים הסתכלו בעין אחרת כשעמד מולם מבוגר ודיבר, מהדיאלוג עם החקלאים הם הבינו את גודל המצוקה. זה נוער שבשנתיים האחרונות המטרה שלי כרכזת שכבה הייתה להביא אותם כמה שיותר לרמות של מעורבות, לתת כתף כמה שניתן, גם בקהילה הבית ספרית, גם בעיר ומחוצה לה. החקלאי שדיבר איתם שאל למה באתם? זה רחוק מכם, רחוק מהאיזור. והם אמרו לו שהם לא רואים את עצמם כיחידים, אלא כחלק מעם שלם. מבחינתי כרכזת שכבה זה היה אחד המפגשים המרגשים והמעצימים, אנחנו מכינים את הבוגרים עם ארגז כלים טוב מעבר לבגרויות – איך אתה יוצא מבחינת העיצוב של האישיות שלך, להיות אכפתי ואלטרואיסט, לראות את האחר.

"עשינו גם בתוך בית הספר הרבה פעולות, אבל ליציאה מכותלי בית הספר שמנותבת למען העשייה יש ערך מוסף. אתה בא בלי לקבל, רק לתרום ולהירתם. היית חושב שאחרי שעה-שעתיים הם יגידו 'התעייפתי, אני רוצה לחזור הביתה'. היינו שם בשעות היום במזג אוויר מאוד חם, והם לא רצו להפסיק. אמרו לחקלאי: 'כל מה שאתה צריך, נעזור, אנחנו איתך'".

לדברי איפרח ממן, לתת בלי לקבל תמורה זה לא דבר שברור כל כך לבני נוער, במיוחד לא לנוער בסיכון. "הם רגילים לעבוד בשכר, גם העבודה בבית הספר היא בשכר. כשהם חוזרים ואומרים 'קיבלתי יותר ממה שנתתי' – אני את שלי עשיתי. אני חייבת לציין שבני הנוער הפתיעו אותנו בענק בהתנדבויות, עזרו לאסוף ולשלוח חבילות לחיילים. מאי ואחותה אספו חלות, עוגות ועוגיות ונתנו ללוחמים ביישוב שבו הן גרות בחבל תענכים, וגם לחיילים אצלנו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד".

טל מספרת שאחד התלמידים אמר לה: "פתאום הבנתי שהעגבניה לא צומחת בסופרמרקט". היא מוסיפה: "כיום, בעידן שבו ילדים נמצאים המון בסמרטפון ובעולם הדיגיטלי, החוויה של להיות עובד אדמה נותנת תחושת של ערך ו-well being".

עובדיה מספרת: "הרגשתי שלעזור לאחר זה גם יותר כיף. זו הרגשה שאני טובה, שאני עוזרת, שאני מקלה על מישהו אחר. אני מתגייסת לחיל האוויר להיות טכנאית דרגה א', וההתנדבות שעשינו באותו יום, ובכלל בית הספר, מכניסים אותי לראש לקראת הצבא. גם שם יהיו אנשים שאני לא מכירה, שאני לא יודעת מה עובר עליהם, וגם שם אני צריכה לעזור למי שצריך, לחשוב מעבר לעצמי, על עוד אדם".