הקדמה

אירועי השבעה באוקטובר האירו את הצורך בידע ובניסיון בטיפול באוכלוסייה אזרחית שהוחזקה בשבי ובשיקומה. בשל מחסור בספרות מקצועית על אודות שבי, של אזרחים בכלל ושל אימהות בפרט, עיבדתי את הידע שצברתי בטיפול בקורבנות סחר, ובפרט בשורדות מחנות העינויים בסיני, לכדי חוכמת המעשה. עבורן, השבי יצר פגיעה בחיי הנפש: החל מכרסום חלקי עצמי ועד לתחושה של מחיקת האנושיות כולה. זכויות אדם, כמו הזכות לחופש ולהגנה, ניטלו באלימות והפגישו את נפש השבויה עם התעללות מכוונת בידי אדם. הבדלים הקשורים למאפיינים אישיותיים, כמו גם תנאים חיצוניים הנוגעים לאופי ההחזקה, יצרו שונות באופן שהשבי ייחרט, אך העובדה המשותפת לכולם היא כי מישות פועמת, חיה ומתפקדת, מצטמצמת מהות האדם להוויה של כלי שרת. הבנה זו, שמחלחלת לעיתים גם שנים לאחר השבי, היא הבסיס לתובנות ולהבניה של הטיפול. במאמר זה אציג את תופעת השבי במחנות העינויים, אתאר תמות קליניות ייחודיות ובתוכן קשר אם-פעוט בשבי, ואציג המלצות לפרקטיקה. על אף שכל המתואר נכון עבור האימהות שטיפלתי בהן, ייתכן שחלקים מהידע שאציג יהיו רלוונטיים גם במקרה הנוכחי. לכן, מטרת המאמר היא להציע למטפלים בשבים משבי החמאס, בענווה ובזהירות, להרחיב את נקודת המבט דרך מקרה בוחן של טיפול בנשים וילדים שהוחזקו בשבי במצרים ושיקומם.

מילות מפתח: שבי, קורבנות סחר, מחנות העינויים בסיני, פוסט־טראומה, פוסט־טראומה מורכבת, השבת האנושיות.

סקירת ספרות

עינויים מתרחשים לרוב בהקשרים של הפרת זכויות אדם ורדיפה, ולרוב הם מייצרים טראומה מורכבת (Silove, 1999). יש בעינויים ייסורים ייחודיים, הנגרמים על ידי תחושת השליטה והכוח של האחר, למול חוויה של חוסר היגיון בתחושת הסבל של המעונה, שמחרבת את כל הווייתו עד שאינה עוד (Viñar, 2005). בשבי, המענים משתמשים בין היתר באלימות פסיכולוגית, לאחר שחשפו את חולשתו של האדם, והם מנצלים אותה לשם פגיעה מכוונת (Hárdi & Kroó, 2011). הפגיעה מכוונת לערער ולפגוע בתשתית הנפשית של האדם, אשר מבוססת על ערכים, אמונות יסוד, תפיסות עצמיות וזהות האדם. ההשפעות הן נרחבות וכוללות פגיעות קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות (Alexander & Klein, 2005). סילוב (Silove, 1999) ממחיש את ההשלכות של הפגיעה ומציע כי העינויים וההתעללות עשויים לאתגר חמש מערכות ליבה של הסתגלות ופוגעים בתפקוד תהליכים של "ביטחון" (Safety), "התקשרות" (Attachment), "צדק" (Justice), "זהות תפקיד" (Identity-Role) ו"משמעות קיומית" (Existential-Meaning), לעיתים במקביל. וכך, באמצעות מתקפות חוזרות ונשנות, חדירה ופלישה למרחבים האינטימיים והשמורים ביותר של האדם, נוצר תהליך של פירוק וקריסה נפשית (Viñar, 2005).

בשל מחסור בספרות מקצועית על אודות שבי, של אזרחים בכלל ושל אימהות בפרט, עיבדתי את הידע שצברתי בטיפול בקורבנות סחר, ובפרט בשורדות מחנות העינויים בסיני, לכדי חוכמת המעשה

במהלך העינויים, האדם מצוי בשלב רגרסיבי חמור שמתעוררים בו מנגנוני הגנה לא בשלים וביניהם פיצול, הזדהות השלכתית והכחשה (Hárdi & Kroó, 2011), כמו גם הלם, פחד, דיסוציאציה, אשמה וכעס – שבא לידי ביטוי כלפי פנים או מופנה כלפי האחר (Alexander & Klein, 2005). במצב זה, האדם יכול לחוות את עצמו כקרוב לשיגעון, שמלווה בדה־פרסונליזציה ובחוסר התמצאות (Viñar, 2005). העינויים משחיתים את היכולת לתת אמון וגורמים להימנעות מקשרים עם בני אדם אחרים. הקורבן מפנים למעשה את היחס המתעלל וההשפעה היא על הדימוי העצמי, על ההערכה העצמית ועל הזהות. חוסר האונים והתלות המוחלטת יכולים להפוך לבסיס של כל החוויות הרגשיות העתידיות ותשתית לאופן שהקורבן יחווה מעתה את האחר ואת העולם (Hárdi & Kroó, 2011). בעוד שבמהלך השבי מדובר בתגובות הישרדות, העשויות לשרת ולהיות אדפטיביות לסיטואציה, לאחר השבי הן עשויות להשתמר ולגרום לתגובות פתולוגיות ולהפרעות כרוניות כגון פוסט־טראומה ודיכאון. ייתכן גם שינוי אישיותי שיכלול התנהגויות של יחס עוין או חוסר אמון באחרים, ניכור ונסיגה חברתית, תחושות ריקנות או חוסר תקווה וחוויה של מאוימות תמידית (Alexander & Klein, 2005; Hárdi & Kroó, 2011).

העינויים אינם רק רגשיים, אלא עשויים להיות משולבים בפגיעות פיזיות שנועדו לגרום לכאב נפשי. אלה עלולות לגרום לשיבוש חושי ואישיותי. הרס של תחושת האוטונומיה עשוי להיגרם על ידי פיקוח ושליטה על מימוש צרכים גופניים, השתתפות בפעולות לא מוסריות וצפייה בפגיעה ביקרים להם (הרמן, 1992), עירום כפוי, לעג על הגוף – מראה וריח (Pérez-Sales, 2023), כמו גם השפלה אישית ותרבותית, בידוד ופגיעות מיניות (Hárdi & Kroó, 2011). על פי הרמן (1992), רוחם של אסירים פוליטיים הנתונים ללחץ קיצוני עשויה להישבר. ניתן לראות זאת בשני שלבים: הראשון, שבו הם מוותרים על השליטה הפנימית, עקרונות המוסר וקשר עם אחרים כדי לשרוד. הם עלולים לחוות תקופות כניעה, אך לעבור גם למצבים של התנגדות פעילה. השלב השני הוא אובדן הרצון לחיים – שעמדתו היא פסיביות וסופו הוא מוות. השורדים עשויים להתמודד עם הצלקות הנפשיות שנגרמו במהלך השבי גם זמן רב לאחר השחרור. הם נושאים את התסמינים הנפשיים שנגרמו מפוסט־טראומה, אך גם את השינויים המהותיים שנוצרו ביחסים עם תפיסות עולמם, עם האחר ועם עצמם.

המסגרות לטיפול בקורבנות סחר בבני אדם

בישראל הוקמו המסגרות לטיפול בקורבנות סחר בבני אדם לפי החלטת ממשלה ב־2002, בהמשך לשינויי חקיקה ומדיניות בתחום. המסגרות הן שני מקלטים: "מעגן" לנשים ו"אטלס" לגברים, וכן מסגרת "דירות משפחה" לאימהות ולילדיהן. מדובר במענה ארצי ייחודי, שמאפשר שיקום הוליסטי למי שהוכר על ידי משטרת ישראל כקורבן סחר, עבדות ו/או עבודות כפייה. השירותים שניתנים הם דיור, מענה רפואי, טיפול פסיכוסוציאלי הכולל שיחות טיפוליות שבועיות וקייסמנג'מנט, שיקום תעסוקתי ועוד.

מאמר זה, המתמקד בחוכמת המעשה, נסמך על ממצאים מאיסוף תובנות בעבודתי כרכזת מסגרת "דירות משפחה" ורכזת טיפול לאורך חמש שנים. מדובר בקשר טיפולי עם 12 מטופלות, שבממוצע ארך מעל כשנה וחצי לכל מטופלת

במסגרת "דירות משפחה" טופלו בעיקר אימהות שהוחזקו בשבי בסיני. תהליך השיקום נעשה על ידי צוות משולב של הנהלה, עובדות סוציאליות ועובדות סמך (מדריכה, סומכת ומגשרת תרבותית), אשר נותנות מענה כוללני בראייה הוליסטית של צורכי המשפחה והאינדיבידואלים שבתוכה. החזקה זו, שמורכבת מרובד פרטני לצד הדהוד תובנות במרחבי חיים חברתיים וקהילתיים, תרמה ליצירת תנועה בחיי הנפש של המטופלות. 
מאמר זה, המתמקד בחוכמת המעשה, נסמך על ממצאים מאיסוף תובנות בעבודתי כרכזת מסגרת "דירות משפחה" ורכזת טיפול לאורך חמש שנים. מדובר בקשר טיפולי עם 12 מטופלות, שבממוצע ארך מעל כשנה וחצי לכל מטופלת. בפרק זמן זה נצברו מעל 800 שעות של טיפול פרטני. המאמר מתבסס על עיבוד וניתוח של ידע שנצבר מחוויותיהן ומחוויותיי עימן ועם ילדיהן, בהתערבויות אישיות ומשפחתית.

מחנות העינויים בסיני – מקרה בוחן

לסיני נחטפו לרוב מבקשות מקלט מהמדינות אתיופיה, אריתריאה וסודן. את תיאור טראומת השבי אציג דרך עדויותיהן, כפי שעלו בטיפולים, עם גיבוי מחקרי (Goor, 2018; Van Reisen & Rijken, 2015; Yohannes, 2023).

קורותיהן מצביעים על אקלים סביבתי רווי גורמי פגיעות והישנות של מצבי סיכון: אפיונים של אי־יציבות מדינית הכוללים סכסוכים פוליטיים ואי־יציבות כלכלית וחברתית, שלטון דיקטטורי, עוני ומחסור בסיסי במזון ובמים. במקרים רבים, הרקע המשפחתי כלל מקרים של אלימות במשפחה, מחלות נפש, פגיעות מיניות ועוד. לנוכח מצע חיים זה ובעת אירוע מעורר חרדה ותחושה של חשש לחייהן, נשים שגמלה בליבן החלטה להימלט ממציאות זו יצאו למסע שראשיתו יציאה לא חוקית מארצן. חלקן צעירות, ואחרות אימהות שבחרו להשאיר את בכוריהן אצל משפחתן או אימהות שנושאות את תינוקן על גבן. כל אלה הם גורמים סטרסוגניים מקדימים לשבי.

סמוך לגבול או במחנות עקורים הן נחטפו על ידי חברי כנופייה. לרוב נחטפו עימן אנשים נוספים. בנסיעה ממושכת, תוך איומי נשק, הן הועברו למחנות העינויים בסיני. מטרת השבי היא קבלת כופר.

משך השבי נע בין חודש אחד ועד ליותר משנה. תנאי השבי כללו החזקה מעל ומתחת לפני האדמה. הנשים הוחזקו יחד עם אחרים, לעיתים מחוברים יחד בשלשלאות; נמנעה מהן שינה; היעדר תנאים סניטריים גרם לתחלואה קשה; היעדר טיפול רפואי הוביל להחרפת המצב הבריאותי, עד לכדי יצירת נמקים ומוות. הן חוו אלימות והתעללות פיזית, נפשית ומינית קשה ולעיתים יום־יומית, הכוללת פגיעה בילדיהן או בבני זוג לנגד עיניהן, אונס קבוצתי, ביזוי מיני, מעשי סדום ועוד. לרוב, ההתעללות נעשתה בסמיכות או לנגד עיניהם של אחרים, שובים ונשבים. תוך כדי המעשים היו השובים מתקשרים לבני משפחתן ועושים שימוש בכאב ובאימה כדי לדרוש מהם את תשלום הכופר. חלק מהנשים אולצו לעבוד בניקיון או בהכנת מזון עבור השובים.

לאחר שהכסף הועבר, הן שוחררו בסמוך לגבול עם ישראל. בישראל התווספו טראומות נוספות, של חיים ללא הכרה או זכויות. הן מתמודדות עם תסמיני פוסט־טראומה בעוצמות שונות וחיות חיים הישרדותיים. חשיפת סיפור השבי באוזני המטפלים תיעשה לרוב בשני מועדים: בסמוך לשחרור או בעת משבר קיומי אקוטי. בשני המועדים תתרחש קריסה של הגנות נפשיות והן יפנו לארגוני סיוע.

את כולן פגשתי לאחר כעשור משחרורן. במצע התפתחותן היו טמונים תנאים לסיכון מוגבר לפיתוח תסמינים פוסט־טראומטיים, וכך גם בחייהן לאחר השחרור. המחקר של פליק ואחרים (Palic et al., 2016) בחן את ההשלכות של עוצמת הטראומה על פיתוח תסמיני פוסט־טראומה מורכבת שנגרמה בבגרות. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהתפתחות הסימפטומים מיוחסת בעיקר לעוצמת הטראומה, יותר מאשר לשלב ההתפתחותי שהאדם נמצא בו בעת היארעות הטראומה. כך, דרך הטיפולים, ניתן להבחין בהשלכות השבי, נוסף על האובדנים הנוספים שהתרחשו במהלך חייהן. זאת, כפי שנזכר בספרות, למשל ב"אובדנים שאינם מוות" (באום, 2021).

אופן סיפור השבי:

כשסיפרו על השבי, הזיכרונות היו נגישים להן והן תיארו אותם באופן רציף ומפורט. במהלך הסיפור היו שחוו אירועים דיסוציאטיביים, התקפי חרדה והחרפת סימפטומים של PTSD. לרוב הן סיפרו על חוויות כלליות שבהן חשו סכנת חיים מוחשית לעצמן ולילדיהן, ועל כך שנחשפו למוות אלים ובטרם עת של אחרים. תחושת אימה ליוותה אותן באופן קונסיסטנטי, לצד תחושת חודרנות בלתי פוסקת. כל אחת מהן תישא את סיפורה המשמעותי, שיסמל עבורה את השבר הגדול ביותר בכל תקופת השבי. לרוב זה יהיה דווקא סיפור שיישמע "שולי" או "מינורי" ביחס לכלל החוויות. הוא עשוי להיבלע תחת הצפה של מידע ורגשות, אך לרוב הן תחזורנה אליו או תדברנה סביבו. הזיכרון הפועם הזה יפורש בהמשך בשאלתן: "מה, אני לא בן אדם?"

תמות קליניות ייחודיות בטיפול באימהות ששרדו את השבי:

התמות שעלו מהטיפולים מתכתבות עם הספרות ואף מזמינות להתבוננות אל מעבר לסימפטומים הנצפים. במהלך השנים שבהן טיפלתי בנשים שורדות שבי מהסוג הזה, מצאתי חמש תמות עיקריות שאיתן התמודדו המטופלות:

1. אובדן תחושת האנושיות. החטיפה המפתיעה והאקראית הנכיחה את העובדה שהן נחטפו לא בשל תכונותיהן האישיות הייחודיות. כך, הטרגדיה המשמעותית שנוצרה מההחזקה בשבי היא הפיכתן מסובייקט לכלי שרת. האנושיות שלהן טושטשה והושחתה על ידי רוע אנושי וצומצמה באופן אכזרי, שלאורך ימים ארוכים אינו מותיר להן שליטה, בחירה ואוטונומיה. זאת לצד העובדה שלא היה לצידן אחר משמעותי, שיזכיר להן את עצמן ויחזיק את חוויות העצמיות שלהן. במחקר המבוסס על ראיונות עם קורבנות חטיפה ובני ערובה, חלקם ציינו את היעדר האינטראקציה עם אחרים משמעותיים כגורם לשכחת "מי אתה"; להיעדר האפשרות "לראות את עצמך בראי" כדי להשיג חוויה של התקרבות לזהות העצמית, אשר נפגעת באירוע מסוג זה (Giebels, 2005). כדי להתחיל את תהליך הטיפול והשיקום, נדרשו התערבויות ראשוניות של תיקוף ונראות, כמו גם הבנה עמוקה של האופן שהשבי נחרט בנפשן.
2. תחושת תהום בין החיים טרום־השבי לחיים הנוכחים. השבי הוא אירוע קיצוני, אינטנסיבי ומטלטל שהשלכותיו מתמשכות ומורכבות, ונראה כי הוא מייצר הקפאה של החיים לפניו. בטיפולים היה קושי להעלות זיכרונות ילדות ובגרות שאינם טראומטיים. ניסיונות לבחון את התפתחות האגו, כמו חוויות מעצבות, נתקלו לרוב באמירה של חוסר רלוונטיות, בקושי לאתר עוגנים וכוחות, וכמובן – בקושי לזהות ולמפות מהלך חיים אינטגרטיבי. היכולת לבנות גשר אל העבר שבו התעצבו חיי הנפש שלהן היה קריטי ומורכב, ונדרשה עבודה איטית ומדודה כדי לאתר זיק של זיכרון ולנסות לאחוז בו ולשלבו בנרטיב החיים הנוכחיים.
3. מעגל של סוד ידוע, לא ידוע, סוד: התמודדות עם פגיעה פומבית. תמה עיקרית זו נוגעת לרמיסת שליטה ואינטימיות כאשר נפגעו לעיני כול. הפרדוקס שבניסיון לייצר מעטפת של סוד ולטשטש את הפגיעה בשבי נכשל בכל פעם מחדש כאשר הן הבינו שאין להן יכולת לשמור על פרטיותן. העדות, ההדהוד והתוקף של ההתעללות על ידי אחרים בשבי נחוו ביתר שאת. מתוך אלה צמחו תמות של בושה, השפלה והאשמה. האשמה מופנית פנימה, אל מול שלושה מוקדים: האשמה עצמית – על עצם היותן בסיטואציה של חוסר יכולת להגן על עצמן; אשמה מול התפקיד האימהי – על הפגיעה בילדיהן או על חוויית הנטישה שלהם אצל משפחותיהן; ואשמה כלפי משפחותיהן – שנדרשו לשמוע את ההתעללות בהן, לחוות את הסטיגמה שנקשרת לפגיעה המינית ולשלם עבורן כסף שאינו זמין להן. מתוך אלה, הן נטו לשמור בסוד את העובדה שהיו בשבי אפילו מפני שותפות לדירה שהוכרו גם הן כקורבנות סחר. אחת מהשלכות העינויים היא פגיעה באמון האנושי, ולכן השלכות השבי יבואו לרוב לידי ביטוי ביצירת מערכות יחסים, שיהיו מהולות בפחד מפני האחר ובציפייה להיפגע, לעבור התעללות נוספת או לחוות נטישה (Pérez-Sales, 2023). במסגרת עצמה, ניכר קושי ביכולת לייצר מרחב ציבורי משותף עם אימהות נוספות, ובשל כך לא יכולנו לבצע התערבויות קבוצתיות הנוגעות לעיבוד השלכות השבי.
4. סימביוזה וטשטוש גבולות העצמי. נוכחותם הנפשית והפיזית של הילד/בן הזוג בעת סכנה ובפגיעה עצמה מובילה להירקמות של יחסים סימביוטיים בין האישה לילדה או לבן הזוג המוחזקים יחד עימה. הטשטוש בא לידי ביטוי בחוסר יכולת להפריד בין החוויות האישיות של כל אחד מהם וביצירת חוויה לכידה, שאינה ניתנת להכלה. לעיתים הילד או בן הזוג הופכים לשלוחה של האישה ולעיתים הם נתפסים כמושא לתשומת לב, ובכך גם כהגנה מדחיקה מפני התמודדות עם החוויות האישיות. יש קושי משמעותי לומר, לראות ולהבין מה קרה באופן סובייקטיבי. אתגר מרכזי בטיפול היה האפשרות לשאת ולנכס לעצמן את טראומת השבי. לדוגמה, לעיתים מטופלות דיברו על השבי דרך חוויותיהם של הילדים.
5. קשיים במהלך הריונות ולידות. כל הנשים חוו התעללות מינית ממושכת בשבי. בשל היעדר טיפול, נראה כי הפגיעות הפיזיות והנפשיות השפיעו גם על תהליך ההתעברות והלידה. ההשפעה הייתה זהה הן עבור נשים שילדו בעבר והן עבור נשים שהרו בפעם הראשונה לאחר תקופת השבי. כולן שיתפו על קשיים שהתמודדו איתם כבר מראשית ההתעברות, כאשר חלק מההריונות היו כתוצאה מאלימות מינית שהתרחשה במרחב הזוגי וחלקן אף היו נתונות לאלימות פיזית תוך כדי ההיריון. כולן העידו על מהלך היריון קשה, וחלקן אף נאלצו להתאשפז במהלכו בשל סיבוכים רפואיים שכללו אנמיה, דימומים, עלייה ברמות הסוכר ועוד. לאחר הלידה, מרביתן סיפרו על צורך בהחלמה ממושכת. לכולן היה לכל הפחות ילד אחד שסבל ממחלות מולדות או מעיכובים התפתחותיים. קשיים דומים עולים גם במחקר על אודות נשים יזידיות שנשבו. חלקן סבלו מקשיים מיילדותיים ודיווחו על בעיות דומות (Ghafouri et al., 2024). חוויות אלה הותירו אצל המטופלות שאלות על אודות היכולות ההוריות שלהן, שנקשרו לתחושת פגימות אימהית.

הפרדוקס שבניסיון לייצר מעטפת של סוד ולטשטש את הפגיעה בשבי נכשל בכל פעם מחדש כאשר הן הבינו שאין להן יכולת לשמור על פרטיותן. העדות, ההדהוד והתוקף של ההתעללות על ידי אחרים בשבי נחוו ביתר שאת. מתוך אלה צמחו תמות של בושה, השפלה והאשמה

השלכות חוויית אם-פעוט בשבי:

בעת שעבדתי במסגרת "דירות משפחה" טופלו בה חמש משפחות שבהן האם הוחזקה בשבי יחד עם ילדה. בעת השבי, הילדים היו בני שנה ועד ארבע שנים, מרביתם בני כשנה וחצי. לשתי אימהות היו ילדים בכורים שהושארו עם משפחתן. בטיפולים, האימהות סיפרו על מורכבות החיים בשבי יחד עם ילדיהן. מחד גיסא, הפעוט היה מקור לחיות, אחריות ומיקוד; מאידך גיסא, הילדים נחשפו לאלימות ולמניפולציות של השובים. בתוך סיטואציות אלה, חוסר האונים של האימהות גבר, עד כדי חוסר יכולת לשאת את הפגיעה.

בשלב השיקום נצפו והוצפו על ידי האימהות אתגרים סביב הטיפול בילדים שהוחזקו בשבי בפרט, וביתר הילדים בכלל. ראשית, הילד היווה תזכורת חיה לתקופת השבי, והתגובות אליו נעו לעיתים בין דחייה לא מודעת לבין ציפייה לבגרות ולשותפות. גם שנים לאחר השבי, היחסים נותרו סימביוטיים. שנית, כאשר הילדים הפגינו חוסר הסכמה, עצב או כעס, גם אם בעוצמה מינימלית, התנהגותם פורשה על ידי האימהות כתוקפנית עד מתעללת וגררה תגובות לא מותאמות כגון התפרצות זעם, התכנסות והימנעות וביטול רגשותיהם של הילדים. שלישית, רבות מהאימהות סבלו מקשיי הירדמות ומשינה טרופה. הילדים הושפעו מכך והציגו אף הם חוסר יכולת להירדם ועוררות יתר בשעות הערב והלילה.

הילדים שהוחזקו בשבי חוו אם נעדרת רגשית בשלבים התפתחותיים משמעותיים שלהם ובתנאי חיים בלתי אפשריים. נוסף על כך, הם חוו תקופה נעדרת דמויות מבוגרות שיגנו עליהם מפני איומים קיומיים ורגשיים. פיזית, כולם נראו קטנים לגילם ורובם סבלו מקשיים בריאותיים, הציגו פערים משמעותיים בלמידה וקשיים אורגניים. חלקם התנהגו באופן שקט ומופנם ואחרים סבלו מהתקפי זעם. כולם הציגו תגובות ריצוי והתבגרות בטרם עת והיו שותפים לגידול אחיהם.

הדינמיקה של הקשר בין האם לילדה נעה בין קטבים, ועל אף היחס המסור שלהן לילדים ומילוי הצרכים הקונקרטיים והרפואיים המורכבים, הן התקשו להביע רגשות כלפיהם. נדרש למצוא טווח של יכולת שבו ימצאו פניות למשחקיות ולכינון מערכת יחסים ותקשורת רגשית.

תפקיד המטפל והתערבויות טיפוליות כהמלצות לפרקטיקה

דגש מהותי בטיפול בשורדות השבי הוא העיקרון הטיפולי הראשון במעלה של השבת האנושיות. עיקרון זה התבהר מהשיחות עימן, כשהתברר שזו הפגיעה המשמעותית ביותר עבורן. טראומת השבי כללה השחתה של העצמי – אשר משתקפת בקשר שבין האחר לעצמי, זה הממשי וזה שהופנם. חוכמת המעשה מעלה את הצורך באינטגרציה של התערבויות, הכוללות גם מענה לתסמיני פוסט־טרואמה וטראומה מורכבת, שיאפשרו לייצר נרטיב קוהרנטי, לשקם את תחושת המשמעות והצדק וליישם הלכה למעשה את עקרון השבת האנושיות. בפרקטיקה, אציע התערבויות אלו:

1. סטינג גמיש וקבוע, החזקה כוללנית – היכולת לנוע בתוך חדר הטיפולים ומחוצה לו היא בעלת חשיבות רבה, שכן היא מסייעת להתרחשותם של תהליכים רפלקטיביים ואינטגרטיביים של המטופלות – בין חלקי עצמי שונים המשתקפים בזירות חיים שונות.
2. תוקף מוסרי – בין הפגיעות ניתן להגדיר גם חוויה של פציעה מוסרית. מי שהיה עד למעשים החוטאים לאמונותיו, לערכיו ולצו מצפונו המוסרי, או שנכשל במניעתם, עלול להתמודד עם השלכות נפשיות שליליות, עם סימפטומים של פוסט־טראומה, עם סיכון לאובדנות ועוד (לוי־בלז, 2023). מכיוון שהיקף הזוועות שנחשפו אליהן, בשילוב של טרור פסיכולוגי, הוא גדול, חשוב להדגיש בטיפול את היעדר המוסריות ואת הרוע הקיצוני שהן פגשו וחוו, ובכך לתפוס עמדה ברורה המתקפת את העוולה שאחרים עשו להן במזיד. התמקמות זו מסייעת לקרב ולהשיב את הערכים והתפיסות בנוגע לעולם, לצדק ולהתנהגויות אנושיות רצויות.
3. פסיכואדוקציה – בנוגע לפוסט־טראומה ולפוסט־טראומה מורכבת, לשם הבנת התהליכים הפיזיים והנפשיים – תגובות על הטראומות שחוו – וכיצד הם משפיעים על חייהן היום. במאמרם, בכור ואחרים (2023) מחזקים את חשיבות ההתערבות הזו בשלבים הראשונים, כמרכיב מהותי להשבת תחושת העצמאות והשליטה בקרב פדויי שבי.
4. מיפוי טריגרים וכלים לוויסות רגשי – החל משלב הייצוב ובמטרה להקנות ידע ושליטה. לרוב, הטריגרים יהיו מוכללים ויתפרסו על פני מצבים רבים ושונים שימנעו השתלבות בחברה. נדרש בסיס איתן של יכולות ויסות וקרקוע, שיאפשר התמודדות עם העולם החיצון. יכולת לניהול אבחנות פסיכיאטריות והסימפטומים הנלווים להן, שילוב התערבויות גוף-נפש ואותנטיות וכשירות של המטפל – הם כלים מרכזיים בטיפול בשורדי עינויים (Hárdi & Kroó, 2011).
5. עבודה עם העברה והעברה נגדית – תבוא לידי ביטוי בעוצמה רבה ובאופן אינטנסיבי בגילום היחסים בשבי. אציין את מחקרן של דיוויס ופראולי (Davies & Frawley, 1994), שכתבו על טיפול בשורדות פגיעה מינית בילדות. הן מציגות ארבע מטריצות של עמדות בהעברה והעברה נגדית אשר באו לידי ביטוי גם בטיפול עם קורבנות סיני, בייחוד דפוס המתעלל הסדיסטי והקורבן חסר האונים. לכן, חשובה תשומת הלב להזדהות השלכתית וליצירת גבולות ביחסי הטיפול והחזקתם.
6. התמודדות עם תכנים גרפיים, מוות נפשי וריקנות – המפגשים טומנים בחובם כאב ראשוני שאינו יכול להיות מדובר. אראל־ברודסקי (2022) הציעה למטפל להיות בעמדה נוכחת בענווה ולהשתמש בפרשנויות "מינימליסטיות" אל מול תחושות של הצפה ועודפות של חוויה טראומטית שלא ניתן להעלות על הדעת. המרחב הטיפולי צריך להכיל תנועות איטיות ומדודות, בניגוד לפרשנויות רחבות ועמוקות. שימוש באופן פרשנות זה מסייע בהתקרבות הן למטופלת והן לחוויה. כמו כן, יש חשיבות לעדות כפעולה משמעותית שבה נשהה יחד במרחב הטראומה ונעמוד אל מול חוסר האנושיות, חוסר הצדק, חוסר האונים וחוסר התקווה. אדם שחווה את הטראומה אינו מסוגל להיות עד לה ולעצמו, ונחוץ לו אחר שיגלם תפקיד זה. פונקציית העד מייצרת תוקף לחוויית האני ויכולת לנוע אל מעבר לגבולות האני. בהיעדר יכולת תנועה בין זיכרון העבר לדמיון העתיד, יש תקיעות בהווה (אמיר, 2010). העדות תהיה הבסיס לתוקף ולנראות שתחולל התנועה.
7. הבנת השפעתו של השבי על חיי היום־יום – לשם יצירת קשר מחודש עם העולם ולביסוס יכולות של קינון, ביטחון ואוטונומיה. לאורך הטיפול, סיפורי השבי הקונקרטיים יפחתו, ובמקומם יעלו גילומים שונים באירועים עכשוויים. לכן, חשוב להתמקד בשלוש פרספקטיבות הזמן – עבר, הווה ואף עתיד. האינטגרציה של מרחבי הזמן, שבהם נעבד את חוויות טראומת העבר ואת ההשלכות והקשיים התפקודיים בהווה ונבנה נקודות מבט לעתיד, תהיה בגדר שיקום מוצלח (Hárdi & Kroó, 2011).
8. החזקת התקווה – על המטפל להחזיק באופן אותנטי וכן באמונה שישנה אפשרות לצמוח מתוך טראומת עינויים, ושניתן לפעול ליצירת עולם אחר (Pérez-Sales, 2023). בטיפול, חשוב להאיר בחירות קטנות שהמטופלות יוכלו לנהל כפי שימצאו לנכון. יש לתפוס זיק של זיכרון, רגש או חוויה שמספרת על האדם שהיו טרם השבי ולשזור אותו במציאות חייהן הנוכחית. עקרון החזקת התקווה מכיל בתוכו את ההנחה שהמטופלת היא בת אדם שיש לה עבר טרם השבי, הווה ועתיד – שיכול להכיל גם רצף וגם תנועה.

דגש מהותי בטיפול בשורדות השבי הוא העיקרון הטיפולי הראשון במעלה של השבת האנושיות

דיון

שבי הוא אירוע קיצון המחרב חלקים נרחבים בנפש. הטיפול בשורדות שבי ושיקומן כוללים הבנה של התהליכים המתרחשים בעקבות החזקה ממושכת ומפגש עם רוע ואכזריות. מאפייני החזרה מהשבי כללו נתק מהמשפחה הגרעינית וממערכות תמיכה מוכרות, היעדר מעמד וזכויות, חיים במדינה עם הבדלים תרבותיים מהותיים, היעדר יכולת להשתייכות חברתית או קהילתית, אובדנים נרחבים ועוד. לאחר אירועי השבעה באוקטובר ומתוך עדויות של מי שחזרו משבי החמאס ופורסמו בכלי התקשורת השונים, אנו למדים על טרור פסיכולוגי משמעותי ועל אלימות לסוגיה השונים. בשל כך, אבקש להציע את ההתערבויות שתוארו, עם אימהות שנשבו יחד עם ילדיהן, כאפשרות לבסיס לטיפול בשבים שחוו חוויות דומות. מתוך הניסיון הטיפולי שלי, כפי שהוצג, אני מציעה טיפול אינטגרטיבי, כשהמטפל מתמקם בעמדה נוכחת ואמפתית המאפשרת מפגשים מקצועיים בלתי פורמליים במרחבים שונים. החזקה כוללנית על ידי צוות חשובה כדי שהשורד יוכל להפנים אינטגרציה של קולות שונים, המסייעים בבניית מורכבות ותנועה מתוך עמדות ופיצולים. המפגש עם צוות מקצועי ומיודע טראומה עשוי לאפשר תיקון של חוויית הפגיעה הפומבית. משך הטיפול צריך להיות לטווח הארוך, כזה שמאפשר התערבויות הוליסטיות ומגוונות. יכולת המטפל להציע גמישות, יצירתיות והתקשרות בטוחה היא הבסיס ליכולת לשקם חלקים ראשוניים, אישיותיים, שנפגעו במהלך טראומת השבי. 
לסיכום, הטיפול בשורדות שבי מתמקד בראש ובראשונה בהשבת האנושיות שנגזלה מהן בברוטליות. בעזרת עקרונות של השבת האנושיות, מתן שליטה ואוטונומיה, נראו תמורות חיוביות באיכות חייהן של המטופלות. ייתכן שעקרונות אלו יסייעו גם לשבים משבי החמאס, שכן כך, בתוך הקשר הטיפולי, שבו נפגשות נפש ונפש ויחד מחזיקות את טראומת השבי, המטופלות הצליחו לברוא ולהוליד את עצמן מתוכן מחדש.

רשימת המקורות

אאוארן, נ', לאוב, ד', ופסקין, ה' (1996). פסיכותראפיה עם ניצולי שואה. גרונטולוגיה: כתב־עת בנושא הזיקנה, 73-72, 68-61.

אמיר, ד' (2010). קרואים ללא מארח, נוכחים ללא שם. על היעדר "פונקצית העד" בנפש. שיחות: כתב־עת ישראלי לפסיכותרפיה, כ"ה(1), 59-48.

אראל־ברודסקי, ה' (2022). כהרף עין: הפירוש המינימליסטי. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, ל"ז(1), 37-33.

באום, נ' (2021). אובדנים שאינם מוות. הוצאת רסלינג.

בכור, ע', שובל־צוקרמן, י', טצה־לאור, ל', ושלף, ל' (2023). מה אנחנו יודעים על טיפול בשבויי מלחמה? הרפואה, 162(12), 637-631.

הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

לוי־בלז, י' (2023). האויב שבפנים: פגיעה מוסרית והשלכותיה הנפשיות. שיחות: כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה, ל"ז(2), 180-173.

Alexander, D. A., & Klein, S. (2005). Kidnapping and hostage-taking: A review of effects, coping and resilience. Journal of the Royal Society of Medicine, 102(1), 16-21.

Branson, D. C. (2019). Vicarious trauma, themes in research, and terminology: A review of literature. Traumatology, 25(1), 2-10.

Chambers, R., Gibson, M., Chaffin, S., Takagi, T., Nguyen, N., & Mears-Clark, T. (2022). Trauma-coerced attachment and complex PTSD: Informed care for survivors of human trafficking. Journal of Human Trafficking, 10(4), 1-10.

Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse (Vol. 1). New York: Basic Books.

Ghafouri, N., Ghafouri, N., Mohammadi, L., Simoqi, A. H., & Punamäki, R. L. (2024). Mental health in genocide: Balancing between posttraumatic distress and growth among displaced Yazidi mothers. Journal of Mental Health, 33(4), 490-499.

Giebels, E., Noelanders, S., & Vervaeke, G. (2005). The hostage experience: Implications for negotiation strategies. Clinical Psychology & Psychotherapy: An International Journal of Theory & Practice, 12(3), 241-253.

Goor, Y. (2018). Ransom kidnapping and human trafficking: The case of the Sinai torture camps. Berkeley Journal of International Law, 36(1), 111-165.

Hárdi, L., & Kroó, A. (2011). The trauma of torture and the rehabilitation of torture survivors. Zeitschrift für Psychologie/ Journal of Psychology, 219(3), 133–142. https://doi.org/10.1027/2151-2604/a000060

Hoffman, Y. S. G., Grossman, E. S., Shrira, A., Kedar, M., Ben-Ezra, M., Dinnayi, M., Koren, L., Bayan, R., Palgi, Y., & Zivotofsky, A. Z. (2018). Complex PTSD and its correlates amongst female Yazidi victims of sexual slavery living in post-ISIS camps. World Psychiatry: Official Journal of the World Psychiatric Association (WPA), 17(1), 112–113.

Kinzie, J. D. (2001). Psychotherapy for massively traumatized refugees: The therapist variable. American Journal of Psychotherapy, 55(4), 475-490.

Kizilhan, J., Steger, F., & Noll-Hussong, M. (2020). Shame, dissociative seizures and their correlation among traumatised female Yazidi with experience of sexual violence. The British Journal of Psychiatry, 216(3), 138-143.

Palic, S., Zerach, G., Shevlin, M., Zeligman, Z., Elklit, A., & Solomon, Z. (2016). Evidence of complex posttraumatic stress disorder (CPTSD) across populations with prolonged trauma of varying interpersonal intensity and ages of exposure. Psychiatry Research, 246, 692-699.

Pascale, R. I., Tzani, C., Ioannou, M., Williams, T. J. V., & Hunt, D. (2023). Trafficking trauma: A review on the psychological effects of human trafficking. Mental Health and Social Inclusion, 28(2), 144-161.

Pérez-Sales, P. (2023). Resilience in torture survivors: Reflections, learnings and ways forward. Torture Journal, 33(3), 3-17.

Silove, D. (1999). The psychosocial effects of torture, mass human rights violations, and refugee trauma: Toward an integrated conceptual framework. The Journal of Nervous and Mental disease, 187(4), 200-207.

Van Reisen, M., & Rijken, C. (2015). Sinai trafficking: Origin and definition of a new form of human trafficking. Social Inclusion, 3(1), 113-124.

Viñar, M. N. (2005) The specificity of torture as trauma: The human wilderness when words fail. The International Journal of Psychoanalysis, 86(2), 311-333.

***

הגר ואן אק | עו"ס, רכזת טיפול במסגרות לקורבנות סחר בבני אדם. hagarvanech@gmail.com