כתבה זו מתארת פיילוט שפעל במחלקה לשירותים חברתיים באופקים בין השנים 2022-2023, שעיקרו תוכנית ליווי ייעודית לצעירות במצבי סיכון שהן אימהות.

לפני חמש שנים, כאשר התחלתי לעבוד כעו"ס משפחה באופקים, קיבלתי פונה חדשה בשם נויה (שם בדוי). נויה, בת 19 ואם לשתי בנות, הגיעה למחלקה לשירותים חברתיים כדי לבקש מיצוי זכויות מקיף: סבסוד מעון לבנותיה לפי חוק פעוטות בסיכון, עזרה מול משרד השיכון ושילוב במיזם לביטחון תזונתי. מייד לאחר תהליך קצר של מיצוי זכויות, הקשר עימה ניתק. כאשר פנתה בשנית, לצורך המשך הסיוע החומרי, ניסיתי להרחיב את הליווי ולחבר אותה למרכז הזדמנות לתעסוקה. לצערי, למרות ניסיוני לשמור על קשר רציף, הקשר ניתק בשנית. כאשר פנתה בשלישית, הבנתי שדפוס הקשר הלא רציף בינינו מבטא את האופן שנויה תופסת את הקשר עם נותני שירותים: כשירות שניתן לצרוך ולא כמקום שאפשר לבטוח בו או לייצר בו קשר מעמיק. הציפייה שלי להתגייסות או לקבלת אחריות אישית שלה בתהליך לא הייתה מותאמת למקום שהיא נמצאת בו, כשהיא שורדת את ה"כאן ועכשיו".

לצד העזרות הקונקרטיות, הרגשתי שמה שנויה זקוקה לו הוא בעיקר קשר, דמות מיטיבה וקרובה שתוכל להתייעץ עימה ולהיפתח בנוגע לסוגיות המעסיקות אותה: זוגיות, קשרים עם חברות, הגשמה עצמית על ידי קורס מקצועי מעניין וסיוע בשילוב בתעסוקה, ואף ליווי לוועדה להפסקת היריון. עם זאת, בשל הקושי לייצר רציפות במפגשים או להעמיק את הקשר, לא הצלחתי לקדם עימה את התהליכים שהייתה זקוקה להם. הבנתי שנדרש שינוי, אבל לא ידעתי מהו.

עם הזמן, הבנתי כי נויה מתקשה לצרוך את השירותים המוצעים לה, אינה מתמידה במפגשים ומפגינה אמביוולנטיות כלפי העזרות המוצעות. ובעיקר, שוב ושוב עלה הצורך ב"חיזור" אחריה

בה בעת, התקיימו במחלקה שני תהליכים מקבילים. האחד כלל צבירה של ידע, ניסיון והבנה על אודות אוכלוסיית הצעירות האימהות. בשיטת חברה מביאה חברה, יותר ויותר צעירות הגיעו אלינו כדי לפתוח תיק ולקבל ליווי. הבנו שמדובר בקבוצה לא מבוטלת של נשים, ושיש לתת עליהן את הדעת ולמצוא מענה המתאים להן. התהליך השני היה סביב יחידת "יתד", שהחלה לקרום עור וגידים במחלקתנו כחלק מהתוכנית הארצית. שמעתי על התפיסה, על אפשרויות הסיוע, על המענים ועל העבודה הצמודה של העו"ס עם הצעירים, והבנתי שזהו המענה שנויה והצעירות האחרות זקוקות לו. אינני יכולה לתאר במילים את התחושה שלי לנוכח פער האפשרויות שלהן מול צעירי יתד, אשר עונים על כל הקריטריונים שנויה מתמודדת עימם: "צעירים בני 25-18 הסובלים ממחסור ו/או מצוקה מתמשכים באחד או יותר מתחומי החיים הבאים: השכלה, תעסוקה ומיומנות; רווחה ובריאות רגשית; קיום פיזי, בריאות ומוגנות; השתייכות חברתי ומשפחתית" (אתר תוכנית יתד); כולם מלבד אחד – נויה היא גם אימא. צעירות במצבי סיכון שהן אימהות הן נשים גילאי 25-18, לרוב אימהות חד־הוריות או שנמצאות בזוגיות לא יציבה, ללא עורף משפחתי תומך. הן מתמודדות עם מצוקת דיור, בידוד חברתי, חסמים תעסוקתיים וקשיים כלכליים. למרות המצוקות הרבות, על פי מדיניות משרד הרווחה הן אינן זכאיות להשתלב בתוכנית ייעודית לצעירים בסיכון כמו יתד.

צעירות אימהות אלה מקבלות טיפול פסיכוסוציאלי מעו"ס משפחה במחלקות לשירותים חברתיים והן חלק מאגף משי"ק במשרד הרווחה (משפחה ילד וקהילה). אלא שאופי העבודה במחלקות לשירותים חברתיים אינו מאפשר כרגע לעובדת הסוציאלית את הפניוּת ליצירת קשר ולליווי אינטנסיבי, אשר נדרשים כדי לסייע לצעירות האימהות. צעירות אלה מאותגרות על ידי ההכרח לתפקד כאימהות אחראיות, בשעה שהן עצמן טרם סיימו את שלב הבגרות הצעירה.

בשל היעדר תקינה מוגדרת לתפקיד עו"ס משפחה, המציאות בשטח קובעת כי עו"ס במשרה מלאה מטפלת בלמעלה מ־100 משפחות, המתמודדות עם מגוון גדול של קשיים וצרכים. במציאות זו, לא תמיד התאפשר לי ללוות את נויה באופן צמוד כפי שנדרש לה. כדי לענות על הצרכים שהציפה, הפניתי אותה אל התוכניות השונות בעיר כמו מרכז הזדמנות לתעסוקה, תוכנית פעימות ומעון רב־תכליתי. הקשר בינינו המשיך להתפתח, אך תדירות המפגשים לא הייתה גבוהה, ובהתאם – גם ההיכרות נותרה שטחית. עם הזמן, הבנתי כי נויה מתקשה לצרוך את השירותים המוצעים לה, אינה מתמידה במפגשים ומפגינה אמביוולנטיות כלפי העזרות המוצעות. ובעיקר, שוב ושוב עלה הצורך ב"חיזור" אחריה.

כשהבנתי שצריך לשנות את שיטת העבודה עימה, החלטתי לבדוק כיצד יוכל קשר קרוב ומיטיב לסייע לה לקדם את התהליכים הדרושים לשיקומה ולהתפתחותה. הקשר התנהל לאור אותה הבנה כי נדרשים קשר אינטנסיבי וליווי תומך, וזאת בשל הצטלבות מיקומי השוליים (קרומר־נבו וקומם, 2012) שהיא נמצאת בהם: גילה הצעיר ומצבי הסיכון שהיא חשופה אליהם, ובהם הורות יחידנית, היעדר עורף משפחתי, זוגיות לא יציבה עם צעיר מכור לסמים ועבר של התמכרויות. בעזרת עבודה עיקשת שלי על מתן קדימות לצרכיה של נויה על פני משימות אחרות, הצלחנו לייצר תהליך משמעותי וקשר שבו מצאה אוזן קשבת ועין טובה, אשר רואה את יכולותיה.

כעבור שנה וחצי של קשר מיטיב, משמעותי ומצמיח, שכלל ביסוס יחסי אמון, מתן אוזן קשבת, היכרות מעמיקה, קשר עם מסגרות החינוך של בנותיה, נסיעות משותפות לצורך מיצוי זכויות, שיחות פורמליות ובלתי פורמליות, פגישות במקומות שונים לפי בחירתה ושיח על תוכניות לעתיד – נויה הביעה נכונות להעמיק את התהליך האישי והמשפחתי והתקבלה לתוכנית "נושמים לרווחה". היא עברה שם תהליך מרשים ומקדם, והיום, כשהיא בת 26, היא עובדת במשרה מלאה, מפרנסת את בנותיה, תבעה מאביהן דמי מזונות וחיה חיים עצמאיים עם הרבה ביטחון.

קשר דוגמת זה שיצרתי עם נויה לא תמיד הצלחתי לייצר עם אימהות אחרות בנות גילה. את אותם קונפליקטים ומשברי אמון שעברתי עם נויה כאשר יחסינו לא היו מבוססים עברתי עם צעירות אימהות אחרות, שעימן לא הייתי בקשר רציף ועוטף. התסכול וחוסר האמון ההדדי שנוצרו הובילו אותי להבנה כי דרך העבודה הנהוגה כיום עם קבוצת אוכלוסייה זו אינה משרתת אותה ואינה מאפשרת לה להתקדם. זיהיתי כי אופי העבודה עימן זהה לאופי העבודה עם נערות בסיכון – הן מבחינת הצורך בחיזור אינטנסיבי ובתקשורת באמצעים בלתי פורמליים, והן בקשר המתאפיין בחוסר עקביות, לצד צורך בליווי צמוד בעת מיצוי זכויות ובשאר תחומי החיים.

שינוי מדיניות במקום העבודה: 
פיילוט לתוכנית ליווי ייעודית לצעירות אימהות במצבי סיכון

כעבור שלוש שנים, במסגרת לימודיי לתואר שני במסלול לקידום מדיניות וזכויות חברתיות באוניברסיטת תל אביב, נתבקשנו לבחור נושא שנרצה לערוך בו שינוי מדיניות במקום העבודה. שינוי המדיניות היה למעשה פרקטיקום, כחלק מדרישות התואר. מרגע הבקשה, לא היה לי ספק לגבי הנושא שאבחר.

תחושת ההחמצה שחשתי כאשר הבנתי שהמענים הניתנים כיום לצעירות אימהות במצבי סיכון אינם מיטיבים עימן, וכי הן אינן מצליחות לצרוך את השירות שאנו מציעות להן, הייתה נקודת המוצא לפרקטיקת המדיניות שבחרתי בה. הבנתי שעליי לפעול לשינוי המדיניות הקיימת באופן שיאפשר לפתח תוכנית עבודה חדשה, אשר תקדם תהליכים מיטיבים ומשקמים עבור הצעירות האימהות. עבודה נקודתית וישירה עם צעירה זו או אחרת לא תספיק, ויש לעסוק בפתרון ובמניעה של הבעיה הרחבה יותר (וייס־גל, 2019).

פרקטיקת מדיניות מתחילה כאשר עובדים סוציאליים מזהים במפגש הישיר עם משתמשי השירותים מצוקה, מחסור או חסם אשר נובעים ממדיניות שאינה מותאמת לצורכיהם (וייס־גל, 2019). כאשר זיהיתי את המחסומים שצעירות אימהות מתמודדות עימם ואשר מקשים עליהן לקיים תהליך מיטיב, הבנתי שהמדיניות הנהוגה כיום אינה מותאמת לצורכיהן ואינה מאפשרת להן להתקדם.

התפיסה שביקשתי לקדם גורסת כי לצורך העצמת צעירות אימהות במצבי סיכון וקידום מוביליות חברתית־כלכלית נדרשת התערבות טיפולית ייחודית, המשלבת משאבים ומומחיות ייעודית. תוכנית כזו תכלול ליווי לתהליך האישי שהצעירה עוברת בתהליך ההתבגרות שלה והשלמת משימות ההתבגרות: השתלבות במסגרות המאפשרות לימודים או רכישת מקצוע; השתלבות בתעסוקה שתבטיח הכנסה הולמת וסיפוק אישי; דיור הולם; השתלבות במסגרות חברתיות; ואף מעורבות חברתית למען פיתוח תחושת שייכות וזהות (קטן, 2009).

לאחר עבודת שטח של איסוף נתונים מספריים ושל עדויות מפי צעירות אימהות, שנעשתה יחד עם עו"סיות משפחה, הצגתי בפני הצוות המוביל של מחלקת הרווחה את היקף האוכלוסייה ואת הפער שבין המענים לצרכים העולים מן השטח. לאחר קבלת ברכתן, התחלתי במרץ 2022 בהקמת פיילוט לתוכנית ליווי ייעודית לצעירות אימהות במצבי סיכון.

התוכנית הופעלה באמצעות המשאבים הקיימים במחלקה, עם התאמות קטנות המתאפשרות לפי שיקול דעתה של מנהלת המחלקה. במהלך הפעלת התוכנית עבדתי תחת תקן של עו"ס משפחה, אולם הוקצו לי הרבה פחות משפחות מהרגיל (65 משפחות ל־80% משרה, כאשר המציאות היא של 110 משפחות למשרה מלאה). בסיס התוכנית הוא יצירת דמות משמעותית, שתלווה את הצעירות האימהות ותסייע להן בתהליך ההתבגרות שלהן. זאת מתוך ההבנה שדמות משמעותית היא גורם חוסן חשוב בתהליך ההתבגרות של נוער וצעירים בסיכון (סולימני־אעידן, 2012). בשבועות הראשונים עסקתי בעיקר באיתור, חיזור ובניית קשר עם צעירות אימהות באופקים. מרבית ההפניות הגיעו מעו"סיות המשפחה, מפּוֹנות שכבר היו במערכת ומעובדת האינטייק. כמה פניות הגיעו ישירות מצעירות ששמעו מחברותיהן על הליווי.

לאורך השנה יצרתי קשר אינטנסיבי עם 25 נשים צעירות גילאי 26-18 שהן אימהות; צעירות ללא עורף משפחתי יציב, המתמודדות עם מצוקה כלכלית, חסמים תעסוקתיים וקושי במיצוי זכויות. מרביתן אימהות חד־הוריות או שהן נמצאות בזוגיות לא יציבה או פוגענית. ניכר כי מרביתן נמצאות עדיין בשלב הבגרות הצעירה, שבו הן עדיין ממשיכות את גיל ההתבגרות, מפתחות את עצמן ומבססות את מקומן, וכל זאת לצד גידול ילדים והצורך המיידי בטיפול ובסיפוק קורת גג ומזון. ביצוע הפיילוט התבסס על שני שלבים עיקריים:

שלב 1: לצד ההיכרות עם הצעירות וצורכיהן, עבדתי איתן על מיצוי זכויות מקיף בתחומי הדיור, הביטוח הלאומי, סיוע משפטי במידת הצורך ובחינת הצורך בסיוע בסידור ילדיהן במעון הרב־תכליתי. בשלב ההיכרות הראשונית נעשים מאמצים גדולים לשבור תפיסות מוקדמות על אודות המחלקה לשירותים חברתיים והקשר עם עו"ס המשפחה. תהליך זה אף מאפשר לי לייצר עימן קשר הדוק, המשלב פגישות במשרד, ביקורי בית (או בכל ספסל אקראי לבחירתן) וזמינות גבוהה למענה בוואטסאפ ובשיחות טלפון גם בשעות לא שגרתיות. הוא גם מאפשר לי להחזיק ביחד איתן את לוח התורים והפגישות שיש להן לסידורים שונים, כולל טיפת חלב או לשכת התעסוקה, להתקשר בבוקר כדי לאחל יום נפלא ולהזכיר את הפגישה שקבענו, ועוד. בשלב ההיכרות ובניית יחסי האמון, העבודה מתמקדת בעיקר בצרכים הקונקרטיים של הצעירה ובהשגת קרקע יציבה ומאוזנת יחסית (הכנסות קבועות ופתרון דיור), כדי לאפשר להן פניות להמשך עבודה מעמיקה יותר.

עם תחילת התוכנית, ומתוך הבנה כי נעשה כאן פיילוט שנרצה ללמוד ממנו, בניתי שאלון אינטייק המסייע לייצר תמונת מצב עדכנית על אודות הצעירה במגוון תחומי החיים: סיטואציה משפחתית, מגורים, הסדרת זכויות בתחום הדיור, תעסוקה, הורות ושילוב במעון, וכן שביעות רצון מהקשר עם הרווחה עד כה. בהמשך עסקתי בהעמקת הקשרים עם הצעירות המוכרות לתוכנית, בד בבד עם איתור צעירות חדשות וחיזור אחריהן.

שלב 2: כאשר הקשר מבוסס – ובהתאם לצורך של כל צעירה – אנו מעמיקות את השיח על אודות תחומי חיים נוספים כגון הורות, זוגיות, קשרים חברתיים ושאיפות לעתיד. חלק מהצעירות שולבו בתוכנית המעון הרב־תכליתי ויצרו קשר עם עו"ס המעון, שבמסגרתו הן עוסקות בתהליך הפיכתן לאימהות. חלקן השתלבו ביחידה למניעת אלימות במשפחה כאשר הרגישו בטוחות מספיק לפתוח את הנושא ולקבל עזרה. אחרות אף אזרו אומץ וקבעו תור לפסיכיאטרית, מתוך הכרה בקשיים הנפשיים המלווים אותן מילדות ומשפיעים על חייהן הבוגרים. האבחנות שקיבלו סייעו בקבלת קצבת נכות ובשילוב בשירותי סל שיקום.

העבודה עם הצעירות מתבצעת מתוך התפיסה שנערות וצעירות במצבי סיכון מגיעות לקשר כשהן נעדרות אמון בעולם המבוגרים ובמערכת הרווחה, לעיתים בשל חוויות לא טובות מעברן (כאהן־סטרבצ'ינסקי ושות', 2005). לכן, ראשית יש לייצר עימן מערכת יחסים משמעותית ולבסס יחסי אמון. כל עוד אין אמון, הצעירות יראו את הקשר כאמצעי להשיג עזרות חומריות, ללא מחויבות לעבודה משותפת ולקידום אישי. מתוך האמון יתפתח שיתוף פעולה, שיסייע לקדם את העבודה עם הצעירה ולהגיע לקשר שהוא מעבר לסיוע קונקרטי. לכן, העבודה מתקיימת באופן צמוד ואני משתדלת להתעדכן מדי שבוע – אם על ידי פגישה, שיחת טלפון או הודעה – ולהמשיך לשמור את הקשר פעיל, ללא ניתוקים.

תחושת ההחמצה שחשתי כאשר הבנתי שהמענים הניתנים כיום לצעירות אימהות במצבי סיכון אינם מיטיבים עימן, וכי הן אינן מצליחות לצרוך את השירות שאנו מציעות להן, הייתה נקודת המוצא לפרקטיקת המדיניות שבחרתי בה

בסיומו של הרבעון הראשון רשמתי סיכום קצר המציג את הפעילות, והפצתי אותו לגורמים שונים במחלקה ולפיקוח של משרד הרווחה. בהמשך קבענו פגישה עם המפקחת שליוותה את תחום משי"ק והצגנו בפניה את הלקונה הקיימת במדיניות כלפי צעירות אימהות. היא העלתה את סיכום הפגישה על הכתב והפיצה את הנושא בקרב הפיקוח במחוז הדרום. בהמשך, נעזרה בהיכרותה עם המערכת כדי להציג את הנושא בפני בעלי עניין שונים. בהינתן העובדה שאין אפשרות להמציא תקן יש מאין, ניסינו לחשוב ביחד על התאמת תוכניות קיימות במשרד הרווחה לצורכיהן של צעירות אימהות. המכנה המשותף שמצאנו בכל התוכניות שנבחנו היה כי מוקד העבודה עוסק בהורות יותר מאשר בצרכים האישיים של האם.

כעבור כחצי שנה מתחילת הפיילוט, הורחב לאזור הדרום מיזם ארצי לליווי צעירות אימהות שמפעילה עמותת עלם, ורכזת מטעמם התחילה לעבוד בבאר שבע ובאופקים. במסגרת פעילות המחלקה להרחבת שיתופי הפעולה עם גורמים נוספים בקהילה, נבנתה תוכנית עבודה משותפת עם הרכזת של עלם, כתוכנית חיצונית לרווחה. יחד עם עו"ס התוכנית יצרנו קשר עם אחיות טיפת חלב ועו"סיות של קופות החולים, וקיימנו מפגשים שבהם הצגנו את האוכלוסייה ואת צרכיה הייחודיים. מן המפגשים עלה הקושי של הצעירות לפנות למחלקת הרווחה, בשל חששן מהמערכת. הוחלט שהפניות הרלוונטיות יועברו לעו"ס מעלם, אשר אינה מייצגת את מערכת הרווחה, ובהמשך, בהתאם לצורך, עו"ס התוכנית תוכל ללוות את הצעירה לפתיחת תיק במחלקה לשירותים חברתיים.

לאורך השנה המשכנו להציג את הבעייתיות הקיימת במדיניות הנוכחית בפני גורמים שונים בפיקוח במשרד הרווחה, בתחומי משי"ק ותקון. אמרנו כי אלמלא היו להן ילדים, צעירות אלה יכלו להשתלב בתוכניות כמו תוכנית יתד. ניסינו להשיג תקינה ייעודית לפיילוט ולבחון אפשרות להשתלב בתוכניות קיימות במשרד הרווחה, אך ללא הצלחה. במקביל, כחלק מהפיילוט ומביסוס הקשר עם התוכנית של עלם, הייתי שותפה בקואליציה הבין־מגזרית לקידום מענים לצעירות אימהות, שחברים בה אנשי מקצוע שונים העוסקים באוכלוסייה זו. במסגרת פעילות הקואליציה מתקיימים מפגשים קבועים, שבהם מוצגות תפיסות הפרופסיות השונות ונקודות המבט הנפרדות. שינוי מדיניות עוסק בין היתר גם בהרחבת התפיסה על אודות הבעיה ובהרחבת השיח על המענים האפשריים. בשלב זה עדיין לא הצלחנו לשנות את המדיניות, אך הבעיה עלתה על סדר יומם של גורמים בכירים במשרד הרווחה.

כל עוד אין אמון, הצעירות יראו את הקשר כאמצעי להשיג עזרות חומריות, ללא מחויבות לעבודה משותפת ולקידום אישי. מתוך האמון יתפתח שיתוף פעולה, שיסייע לקדם את העבודה עם הצעירה ולהגיע לקשר שהוא מעבר לסיוע קונקרטי

כשנה וחצי מתחילת התהליך, שכלל בין השאר ליווי אינטנסיבי של 25 צעירות, ישיבות מתחת לבניין, ביקורי בית, נסיעות משותפות, מיצוי זכויות אקטיבי, ביקורים שבועיים במילגם, הריונות, לידות וצפייה בתינוקות הגדלים ומתפתחים – אני מתרשמת משביעות רצון גבוהה של הצעירות מהקשר המוצע להן במחלקה לשירותים חברתיים. יחסי האמון התייצבו, וכיום צעירות המלוות בתוכנית מביעות היענות לשיתוף פעולה עם גורמים חיצוניים נוספים כמו עו"ס מעון רב־תכליתי, עו"ס מהיחידה למניעת אלימות במשפחה, מרכז הזדמנות לתעסוקה וגורמי סיוע אחרים.

בתחילת הדרך חשבתי שהמענים המתאימים לאותן צעירות הם אלה שמציעה מטריית יתד: ליווי תעסוקתי, השלמת השכלה, קורסים מקצועיים. ככל שהזמן עובר, אני רואה שהתהליכים המשמעותיים ביותר למרבית הצעירות הן ביסוס יחסי אמון וליווי רגשי בתהליכי הכניסה לעולם ההורות, יחד עם המשך תהליך ההתבגרות שלהן. ייתכן שהאינטנסיביות של גידול תינוקות ופעוטות תופסת מקום נרחב בתהליך ומצריכה את מרב משאביהן בשלב זה. לכן, להערכתי, שינוי המדיניות שצריך להתרחש הוא להכניס עוֹבדות ייעודיות לאוכלוסייה זו, כך שהתקינה תהיה עד 25 צעירות לעו"ס ויהיה אפשר להקצות לשם כך תקציב ייעודי גמיש. העובדת תעבור הכשרה ייעודית להבנת האתגרים והבעיות של אוכלוסייה זו, ותתפתח תורה מתאימה להתמודדות עם הצרכים הייחודיים.

פרויקט זה, שייתכן שיוביל לשינוי מדיניות בעתיד, לא היה קורם עור וגידים ללא התמיכה והעידוד של מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, ראש הצוות והקולגות במחלקה. מנהלת וראש צוות אשר מאפשרות לעובדות להביא את תפיסתן המקצועית, ליזום דברים חדשים ולהתנסות בפיילוט כדי לבחון את הפעולה החדשה – יובילו, לדעתי, למציאות של חדשנות ושינויי מדיניות לטובת משתמשי השירות שלנו, העובדים הסוציאליים. זאת ועוד: אין ספק שאווירה כמו זו הקיימת במחלקה באופקים – של עבודה מקצועית וביקורתית ללא פשרות, של גמישות ויצירתיות אין־סופית – מספקת תמיכה ועידוד משמעותי ליזמות ולחדשנות.

רשימת המקורות

וייס־גל, ע' (2019). פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית: דרך לקידום פתרון בעיות ואיכות חיים של פרטים, משפחות וקהילות. בתוך: ס' שפרן־תקוה, י' שמר וי' ווייס (עורכים), מפגשים בעולם הבריאות – מטפל, מטופל ומה שביניהם (עמ' 155-139). אקדמון הוצאה לאור.

כאהן־סטרבצ'ינסקי, פ', יורוביץ, ל', קונסטנטינוב, ו', ואפרתי, ר' (2005). מאפיינים וצרכים של הנערות המטופלות בשירות לנערות וצעירות – משרד הרווחה. מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל.

סולימני־אעידן, י' (2012). חוויית המעבר לחיים עצמאיים של בוגרי פנימיות בישראל. מפגש לעבודה סוציאלית חינוכית, 36, 162-145.

קטן, י' (2009). צעירים בישראל – בעיות, צרכים ושירותים בתחומי הרווחה, תמונת מצב ומבט לעתיד. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים, אגף בכיר למחקר, תכנון והכשרה.

קרומר־נבו, מ', וקומם, מ' (2012). הצטלבות מיקומי שוליים: מסגרת מושגית לפרקטיקה של עבודה סוציאלית פמיניסטית עם נערות. חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, 32(3), 374-347.

***

הדס המרשלק | עו"ס, יועצת לליווי תעסוקתי והשמה בפרויקט הכשרות חירום, המכללה האקדמית ספיר. hadaskoltin@gmail.com

מאמר זה נכתב בעת עבודתי כעו"ס משפחה במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית אופקים.