בשנים האחרונות מתרבים הקולות המנבאים את קיצה של העבודה הסוציאלית כפי שאנו מכירים אותה. בין אלה בולט קולה של קריס מיליה (Maylea, 2021), הקוראת לביטולו המוחלט של המקצוע על כל ביטוייו – לרבות סגירתם של ארגונים המזוהים איתו (מוסדות רווחה) והמוסדות האקדמיים (המחלקות לעבודה סוציאלית) וביטולה של ההסמכה הפרופסיונלית הרשמית של המקצוע. קריאה זו מתבססת על הטענות הבאות: היעדר בסיס תאורטי איתן, תהליכי פרופסיונליזציה אשר הרחיקו את המקצוע מייעודו, שיתוף פעולה היסטורי – גלוי וסמוי – עם משטרים פוליטיים אפלים שקידמו תהליכי אפרטהייד, רצח עם, טיהור אתני או פשעי מלחמה, ואחרון – היעדר יכולת או רצון של המקצוע להתמודד עם בעיות היסוד של התקופה (עוני, אלימות, מלחמות, משבר אקלים וכדומה).

במקביל לקולות אלה, נשמעות קריאות לרפורמות מרחיקות לכת באופי המקצועי (עבודה סוציאלית נוגדת דיכוי, עבודה סוציאלית עממית, עבודה סוציאלית ירוקה, רדיקלית או פוסט־קולוניאלית). המשותף לקריאות אלה הוא המודעות לשורשים הפוליטיים של האי־נחת הגוברת בשורות המקצוע, והן קוראות לפענוח הפוליטי של הפער ההולך וגדל בין הערכים והשאיפות לבין הפרקטיקות הרווחות בעבודה סוציאלית כפרופסיה. תפיסות אלה מאירות את התהליכים הפוליטיים המאיימים על עתידו של המקצוע, כגון השליטה הגוברת של תפיסות ניאו‏־ניהוליות בארגוני שירות, ההפרטה הגוברת בשירותים החברתיים־ציבוריים, וההטמעה הגוברת של השיח הניאו־ליברלי בעשייה המקצועית.

במאמר דעה זה אציג עמדה המבססת את הטענה שלא ניתן להפריד בין העשייה המקצועית למשמעות הפוליטית הגלומה בה; שהדרך להבטיח את עתידה, חוסנה ועצמאותה של העבודה הסוציאלית, הן כתחום דעת מדעי והן כפרופסיה, היא בהכרה העמוקה שלא תיתכן עבודה סוציאלית ניטרלית, א־פוליטית.

תחילה אשאל: מהו הפוליטי? משהו נעשה פוליטי כאשר מתקיימים בו הֶקְשֵׁרִים לשאלות של סמכות, כוח ושליטה. למשל, הפוליטי מתרחש בהקשר של מערכות היחסים בין קבוצות או בין השלטון לאזרחיו, או כאשר הוא נוגע בפרקטיקות של סמכות והשפעה על חייהם של אחרים. מישל פוקו השתמש במושג ביופוליטיקה כדי לתאר כיצד הכוח הפוליטי אינו מסתפק בשליטה באמצעות חוקים ומוסדות, אלא מתפשט לניהול החיים עצמם: הגוף, הרווחה, הבריאות, הילודה, התמותה ואיכות החיים של אוכלוסיות שלמות. במונחים אלה, ניתן לטעון שהביופוליטיקה של הרווחה באה לידי ביטוי בפרקטיקות של פיקוח והכוונה המעודדות אנשים לנהוג "מרצונם" לפי כללים פנימיים של משמעת מקצועית. במילים אחרות, להיות "מטופלים ראויים". במובן זה, כל תחום – גם אינטימי כמו הורות, מיניות, בריאות או טיפול – הוא פוליטי, משום שהוא קשור בשימוש בכוח ובסמכות לעיצוב החיים עצמם.

אם כן, טענת מאמר זה שלא תיתכן עבודה סוציאלית א־פוליטית מתייחסת לכמה הֶקְשֵׁרִים מרכזיים של המקצוע. ראשית, ההקשר המוסדי של המקצוע. העשייה המקצועית העיקרית של עובדים סוציאליים מתרחשת בהקשר המוסדי המובהק של חוקים, תקנות והסדרים מוסדיים, אשר מסדירים את הקשר בין המקצוע לאוכלוסיות המטופלות. הסדרים אלה נקבעים בזירה הפוליטית. האקלים הפוליטי הרווח מעצב במידה רבה את תנאי העבודה של העוסקים בה, את רמת המשאבים העומדים לרשותם ואת קיומן או אי־קיומן של זכויות חברתיות המהוות תשתית לעבודתם.

שנית, ההקשר החברתי של המקצוע. אקלים פוליטי משתנה נוטה להשפיע במידה רבה על התפיסות החברתיות הרווחות של התקופה ביחס לאוכלוסיות יעד של המקצוע, ולעיתים אף על שינויים בהגדרת הבעיות החברתית עצמן. בהתאם לכך, תפיסות פוליטיות אלה משפיעות גם על הרוח והמהות של השיח הטיפולי שלנו בהקשרים אלה. אוכלוסיות היעד המרכזיות המטופלות על ידי המקצוע תלויות – אולי יותר מכל אוכלוסייה אחרת – בהקשרים הפוליטיים הקובעים את המדיניות החברתית והכלכלית שתשפר או תחמיר את מצבן ורווחתן. אופי התופעות שהעבודה הסוציאלית מתמודדת איתן הוא בעיקר תולדה של מדיניות. האם ניתן להתעלם מההקשר החברתי והפוליטי של סוגיות כגון עוני, ביטחון תזונתי, אלימות ופשע, טראומה ופוסט־טראומה, מלחמה או טרור? יתרה מכך, להחלטות מקצועיות רבות של עובדים סוציאליים יש משמעות מוסרית ופוליטית.

ההקשר השלישי הוא ההקשר הטיפולי. הפוליטי מחלחל למישור הטיפולי בדרכים שונות: לעיתים הוא בא לידי ביטוי בעמדות הטיפוליות שלנו ביחס לבעיות המובאות על ידי בני אדם הנעזרים בנו (תפיסות אינדיווידואליות או מבניות), בשפה הטיפולית הגלויה והסמויה שלנו (שפה פתולוגית או מעצימה) ובפרשנות הטיפולית שלנו ביחס למצבו של המטופל. הפוליטיקה של העבודה הסוציאלית אינה מנותקת מהמשמעויות ומהפרשנויות שהמקצוע מייחס למציאוּת של המטופל. היא באה לידי ביטוי בהחלטות טיפוליות שלנו, כמו להגדיר את ההקשרים הפוליטיים העומדים בבסיס התופעות המובאות על ידי המטופלים כ"רעש", כ"רקע" בתהליך הטיפולי. האם המשמעויות והפרשנויות שלנו חושפות או מסתירות את יחסי הכוח שמצוקות המטופל מתהוות בתוכם? האם אופי השיח הטיפולי שלנו מאיר או מסתיר את יחסי הכוח המתהווים ביחסים הטיפוליים עצמם? האם הפרשנות הטיפולית שלנו את המציאות החברתית של אוכלוסיות בטיפול מגדירה את אזורי הכאב והפגיעוּת כבלתי תלויים בכשלים החברתיים והמבניים הדנים את אוכלוסיות היעד של המקצוע למודרות, לבידוד, לתלות חברתית? האם השיח המקצועי שלנו מקטין או מעצים את כוחות הלקוחות לאתגר את המבנים המדכאים, או שמא הוא מנרמל מבנים אלה? האם הרפלקסיביות שלנו מאירה או מקהה את המיצוב שלנו ביחס לסוגיות הפוליטיות המובאות על ידי היחידים והקהילות הנעזרים בנו? האם דרכי הטיפול שלנו מסייעות בהעמקת המודעות הפוליטית של אוכלוסיות היעד? האם הן מקדמות את האוריינות האזרחית והפוליטית הנחוצה לשם שחרורם מכבלי הדיכוי, ההדרה, האפליה או ההזנחה החברתית, או שמא הן תורמות להשתקתם הפוליטית של היחידים והקהילות שבטיפולנו? בדומה ליחסים אינטימיים אחרים, הפוליטי מחלחל גם למרחב הטיפולי האינטימי, כי מרחב זה מתווך ומובנה בהקשר רחב של עמדות, ייחוסים ונרטיבים רווחים, המושפעים מתפיסות פוליטיות הגמוניות של מהו הנכון, מהו הראוי ומהו הבריא. על כן, גם העבודה הסוציאלית הקלינית איננה יכולה להיות א־פוליטית, כי היא עוסקת אולי יותר מכול בסוגיות ובמצוקות אישיות שאינן מנותקות מהיררכיות של מגדר וכוח, מעמדות וזהויות ומהמבנים החברתיים המעצבים את היחסים בין היחיד לחברה; כי יחסים טיפוליים אלה מושפעים מסוגיות העוסקות בתפיסת הסמכות, בחלוקת המשאבים ובקונפליקטים היסטוריים עכשוויים; כי החלטות טיפוליות רבות הן בעלות משמעות פוליטית.

הפוליטי מצוי במאבק על הגדרת הידע המקצועי שלנו, בשאלה אם מטרתו לשרת את המשטור והמשמוע של אוכלוסיות היעד שלנו, או שמא ייעודו הוא בשחרורן. הפוליטי חורג מהמובן הצר שהשיח הציבורי השולט מייעד לו בשאלה מהו הפוליטי ומהו המקצועי, בגבולות ההגדרה של מה "ניתן לטיפול" ומה "לא ניתן לטיפול", מי "זכאי" ומי לא "זכאי" – הגדרות מקצועיות שהן תלויות החלטות פוליטיות.

עבודה סוציאלית אינה יכולה להתנכר למהותה הפוליטית משום שחלק מרכזי בדרכים שבהן מוסדות חברתיים ומדינתיים מווסתים ומנהלים את חיי האוכלוסייה המוחלשת פועל דרכנו, באמצעות מוסדות וארגוני רווחה. מכאן שעבודה סוציאלית, על כל גווניה ורמות ההתערבות שלה, עוסקת – בגלוי או בסמוי – בשאלות של חלוקת הכוח והשליטה בחברה וביחסים החברתיים הקובעים את רוח התקופה ביחס לאוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה. הפוליטיקה של העבודה הסוציאלית קובעת במידה רבה את גבולות השיח המקצועי, או במילים אחרות: מה מותר לנו לומר ומה אסור לנו לומר במרחב המקצועי, בהדרכה, בהוראה ובמחקר האקדמי. הפוליטיקה של העבודה הסוציאלית מכתיבה מהם המושגים, הדימויים והסכמות התאורטיות שבאמצעותם נאיר או נסתיר מעינינו ומעיני הלקוחות את הפרקטיקות והמנגנונים המנרמלים את הדיכוי והקיפוח של המטופל ושל הטיפול. המרחב הפוליטי יקבע אם מותר וראוי למתוח ביקורת על המדיניות החברתית של המדינה, של המוסדות ושל הארגונים שאנו פועלים בהם. הפוליטי יקבע אם מצויה הרְשוּת הפנימית שלנו להאיר את הפרקטיקות המדכאות של בני האדם שבאים אלינו כדי לקבל סיוע. השיח המקצוע שבו אנחנו בוחרים לטפל הוא בעל השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, כי באמצעותו אנו ממסגרים את הבעיות החברתיות העומדות לפתחנו. בדומה, דרך השיח הטיפולי אנחנו לא רק משקפים את המציאות החברתית אלא גם תורמים להבנייתה. לדעתי, טיבה הפוליטי של העבודה הסוציאלית מוכתב על ידי הקוד האתי שלה, על ידי ערכי הליבה שלה. בימינו, בתקופה היסטורית כה מורכבת, לערכים כגון כבוד האדם, צדק ושוויון יש משמעות פוליטית מרחיקת לכת. משימתה של העבודה הסוציאלית, כמקצוע המקדם את הצמיחה האנושית, חייבת לדחות ולאתגר נורמות ואופני שיח ציבוריים אשר מקטינים, מתייגים או מפלים אוכלוסיות על בסיס מעמד חברתי, מוצא אתני, דת או מגדר.

לסיכום, האם תתכן עבודה סוציאלית א־פוליטית? האם פרופסיונליות מחייבת דה־פוליטיזציה של תחומי עשייה מקצועיים? לטענת מאמר זה, דה־פוליטיזציה של העבודה הסוציאלית דווקא מרחיקה את הטיפול ממיקוד בשורשי התופעות, אל הטיפול בסימפטומים ובהשלכות בלבד. הבטחת עתידה של העבודה הסוציאלית כרוכה בהעמקת ההבנה הפוליטית של העשייה המקצועית בסוגיות חברתיות כגון עוני, הדרה חברתית, אלימות מגדרית, טראומה ופוסט־טראומה הקשורות במלחמה, טרור, הזנחה, הפקרה, אסונות טבע ועוד. עבודה סוציאלית פוליטית רואה בעשייה המקצועית פעולה חברתית ואקט פוליטי. כל עבודה סוציאלית ההולמת את הליבה המקצועית שלה חייבת לחתור בכל רמת התערבות (פרטנית, זוגית, משפחתית, קהילתית, פוליטית) לשינוי מבני; לאתגור של חוקים, מדיניות ומנגנונים המנציחים דיכוי; לשיקוף ולשינוי של יחסי כוח בלתי שוויוניים; לקידום זכויות אדם; להעצמת אוכלוסיות מוחלשות; ולמאבק באפליה, גזענות, פערים מגדריים ופערים כלכליים.

עבודה סוציאלית פוליטית אינה ניטרלית, אלא מחויבת להתמודד עם אי־שוויון מבני ועם יחסי כוח בחברה. עבודה סוציאלית פוליטית היא עבודה סוציאלית במיטבה. בניגוד לטענה המובאת בתחילת המאמר, בדבר היעדר איתנות תאורטית כגורם המקרב את קיצו של המקצוע, אני סבור שדווקא הגמישות התאורטית של המקצוע היא זו המאפשרת את הימצאותה בשטח ואת היותם של העובדים הסוציאליים "עדים נאורים" של התקופה; עדות שחלה עליה "חובת דיווח".

בניגוד לטענה על קיצו של המקצוע, דווקא בתקופות היסטוריות אפלות, תפקידה הפוליטי של העבודה הסוציאלית הופך להיות רלוונטי יותר מבכל מקצוע אחר, שכן תפקידה להאיר את התקופה ולהציע אפיקי שינוי. עבודה סוציאלית פוליטית חייבת להחזיר את המקצוע לייעודו כפרקטיקה של חירות. כפי שטענה ג'יין אדמס: "כל הטוב השייך לנו אינו בטוח אם הוא איננו מובטח לכלל".

אם עבודה סוציאלית, כל עבודה סוציאלית, היא פוליטית – אזי מהם הגבולות והסייגים לעשייה המקצועית?

תפקידו הפוליטי של המקצוע, לצד הסיוע ברמות ההתערבות השונות, הוא לקדם מודעות ותודעה חברתית־פוליטית ולסייע במתן כלים לפענוח ולביקורת המציאות החברתית והפוליטית של אוכלוסיות היעד שבטיפולנו. כל זאת מתוך הימנעות מוחלטת מאינדוקטרינציה פוליטית או מפלגתית ומתוך שלילה של כל ניסיון לניצול התלות בנו להקניית עמדות פוליטיות גלויות או סמויות. עבודה סוציאלית פוליטית מתרחשת בסְפֵירָה של דיאלוג ביקורתי, שבו המטפל והמטופל הם שותפים שוויוניים בחקירה, בפירוק ובהבניה מחדש של המציאות החברתית הכובלת את השחרור המשותף – של המטופל ושל המטפל.

ספרות

Maylea, C. (2021). The end of social work. British Journal of Social Work, 51(2), 772-789. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcaa203

***

פרופ' רוני סטריאר – המרכז האקדמי רופין ואוניברסיטת חיפה.
rstrier@univ.haifa.ac.il