מה תפקידם של עובדים סוציאליים בליווי קהילות שעברו טראומה? פעמים רבות, בזמני חירום ומשבר, עובדים סוציאליים מתמקדים בטיפול רגשי, בהקמת קבוצות חוסן ובפיתוח מענים תוך־קהילתיים. בהתערבויות אלו רווח הניסיון של העובדים לגונן על קהילותיהם מפני העולם ולספק להן הגנה והקשבה בתוך מציאות סוערת (כהן ושפירא, 2022). כלפי חוץ, העובדים הסוציאליים נתפסים בזמן מלחמה כמי שתפקידם להמעיט או להפחית את התוצאות הלא רצויות שלה  – להציע תמיכה, הכרה או סיוע למי שחוו אובדן או טראומה. שירותים אלו נתפסים כרחוקים מהפוליטי וככאלה שמטרתם לנתק או להגן מפני המציאות החיצונית, כך שפעמים רבות פעילות פוליטית נתפסת כהיפוכה של העבודה הטיפולית או הקהילתית.

עם זאת, חשוב לזכור שטראומה היא תופעה הקשורה הדוקות לפוליטי. בשימוש במונח "פוליטי" אין כוונתי לפעילות מפלגתית, אלא לפעילות חברתית שמטרתה להשפיע על הספֵירה הציבורית כדי להשיג עבור חברי הקהילה כוח, הכרה והשפעה. הטראומה היא השבר של חסרי האונים, של מי שקולם לא נשמע ומי שכאבם לא זכה להכרה חברתית. חוויה טראומטית גוזרת על הפרט ועל הקהילה תחושה של ניתוק ובדידות, חוסר אמון מתגבר וחוסר אונים (הרמן, 1992). קהילות רבות, מהדרום ומהצפון, חוו מאז תחילת המלחמה רגעים קשים כאלו – של חוסר ישע ושל איום ממשי על החיים.

תחושות אלו מקבלות משנה תוקף לאור מושג "טראומת הבגידה", אשר מתייחס למשבר עמוק מול ההנהגה והממסד המדינתי שלא "היו שם" ברגע האמת כדי להציל ולסייע (Solomon, 1990). כפי שמציינת זהבה סולומון ביחס למלחמה הנוכחית: "האירוע הנוכחי הוא לא רק טראומה קולקטיבית במובן של סיכון לחיים וסיכון לגוף, אלא גם טראומה של בגידה […] כשאנשים התחננו לעזרה ולא באו אליהם, זו תחושה של בגידה של המדינה, של הצבא, של המשטרה. הם צעקו והקול שלהם לא נשמע. טראומת בגידה היא התחושה שההורה הגדול נטש, ואין שום מגן בינינו לבין אכזריות העולם" (וינרב, 13.10.2023). בהקשר לקהילות שפונו, אין הכוונה רק לבריחה הלילית מביתם או לאסון שפקד אותם בימים הראשונים למלחמה, אלא גם לאופן המתמשך של השהות מחוץ לבית, של התחושה שאין מי שיגן עליהם, של הידיעה של רבים מהם שביתם נהרס או נפגע.

במקרה של קהילות המפונים מערים בפריפריה הצפונית והדרומית, הסיטואציה חושפת רובד פוליטי נוסף: אלו הן קהילות פריפריאליות, שפעמים רבות ההון החברתי והסימבולי שלהן נמוך ממילא. גם בעיתות שגרה הן מתמודדות עם מחסור במשאבים ובהזדמנויות חברתיות, חינוכיות ותעסוקתיות. השילוב בין השוליוּת הפריפריאלית לפינוי הממושך מהבית העצים את תחושת האין־אונים אל מול המציאות הפוליטית והגביר את הניכור כלפי ההנהגה והממסד.

מצב זה, שבו תושבי הפריפריה מתגוררים יותר משנה במקומות לינה זמניים במימון ממשלתי, מהדהד את זמן הגעתם של רבים מחברי קהילות אלו למדינת ישראל ואת תקופת המעברות. חלק ניכר מהתושבים המבוגרים הגיע לערי הפריפריה הצפונית ממרוקו, איראן, הודו, ברית המועצות לשעבר ועוד, וחלקם לא עזבו מאז את עירם לתקופה של יותר מכמה ימים. עבורם, הפינוי היה הפעם הראשונה שבה חיו בעיר אחרת – ולא מבחירתם. התחושה שהממסד "שכח" אותם ואופן השיכון מחדש – "עד להודעה חדשה", בהתאם לצרכים המדינתיים – מהדהדים את העמדה הפסיבית שהוטלו אליה בתקופת ההגעה לישראל ואת חוסר השליטה על חייהם (סבירסקי, 1981).

כך, המלונות הפכו להיות "מעברה שנייה", מעין שחזור החוויה שבה קהילה מגיעה למקום בלתי מוכר, בהוראת הממסד, ונשארת בו ללא אפשרות בחירה. השתקפות החוויה ההיסטורית בחוויה העכשווית מחזקת את המשבר של קהילות אלו ומסייעת בהבנת השוליות הפוליטית הרב־דורית, החברתית והמעמדית, שחברי קהילות אלו נאלצים להתמודד איתה.

הפינוי מהבית לבית המלון הפך את התושבים לתלויים כמעט לחלוטין במערכות המדינתיות. עד מתי נהיה כאן? מה נאכל לארוחת הבוקר? האם אוכל לארח את הבן לליל הסדר? איפה הבת שלי תלמד השנה? אלו הן רק דוגמאות קטנות לשאלות שלא הפסיקו לנקר בראשם של רבים מהתושבים. התלות שנוצרה במענקי המדינה, בשירותי הרשות המקומית ובצוות המלון – גרמה לשבירת הסדר החברתי, הקהילתי והמשפחתי שהורגלו להם לפני המלחמה.

כמו בטראומות מתמשכות אחרות, מצב זה עלול להוליד מצבים של ייאוש, דכדוך וחוסר אמון. פיתוח עמדה של פסיביות וחוסר שליטה על המציאות מחליש את החוסן האישי ומגביר את הסיכון להתפתחות משברים נפשיים גם לאחר סיום תקופת המשבר (ואן דר קולק, 2014). שירותים סוציאליים רבים מדי משעתקים מגמה זו ומותירים את חברי הקהילה בעמדה פסיבית של "מקבלי שירותים" נתמכים, מבלי להעביר את הסוכנות לקהילה ולתת לכוחות הקהילתיים הקיימים בה את המקום והכבוד הראויים.

הטענה שאני רוצה לבסס בטקסט הנוכחי היא שמאחר שהטראומה התרחשה בשדה הפוליטי, דווקא השדה הפוליטי יכול להיות חלק מהתיקון. הפעולה הפוליטית עשויה להיות מקום של השמעת קול ומאבק על עיצוב מחדש של מערכות היחסים בין הפרט לבין המדינה והחברה. למאבק קהילתי ופוליטי משותף עשויה להיות השפעה חיובית על החוסן הקהילתי, על תחושת הסוכנות של הקהילה ועל יכולתה לצאת ממצב של טראומה ושיתוק אל מצב של שינוי והשפעה. כפי שמציינת ג'ודית הרמן, היכולת לקיים קשר חברתי ולהפעיל אסטרטגיות של התמודדות פעילה, אפילו במצבי קיצון, מגנה מפני התפתחות תסמונת פוסט־טראומטית לאחר מכן (הרמן, 1992).

על פי תפיסה זו, כדי לחזק את החוסן קהילתי ולהתמודד עם טראומה קולקטיבית יש צורך לבנות "תיבות תהודה", שיאפשרו למי שנמצאים במצבי דחק או משבר לקבל הכרה בכאבם ובצורכיהם. על תיבות תהודה אלו להיבנות לא רק בשדה הבין־אישי או הפנים־קהילתי, כפי שאנו מורגלים לחשוב כאנשי מקצוע, אלא גם ביחס למערכות החברתיות, הכלכליות והלאומיות שאנו חיים בהם.

האסטרטגיה של שינוי חברתי מוכרת כחלק מהפרקטיקה של עבודה סוציאלית עוד מראשיתה, ולא מעט נכתב על תרומתה להטבת מצבן של קהילות מודרות (וייס־גל ופילוסוף, 2012; סדן, 2009; סטריאר, 2021). עם זאת, פעמים רבות הפרקטיקה של הפעלה חברתית אינה מקושרת עם התמודדות עם טראומה ובניית חוסן קהילתי במצבי חירום ומשבר. בזמנים כאלה, עובדים קהילתיים מעדיפים לעשות שימוש בפרקטיקות של שיח קבוצתי או מיזמים קהילתיים, תוך שהם נמנעים מהתערבויות המכוונות לספֵירה הפוליטית. זאת, בין היתר, בשל הרצון לגונן על חברי הקהילה, לחזק את מה שנתפס כמשאבים הפנימיים שלהם ולהרחיק אותם מהשפעות מזיקות של המציאות החיצונית הכואבת.

עם זאת, אני מאמין שלמאבקים משותפים עשויות להיות השלכות חיוביות רבות, משום שהם מאפשרים להביא לידי ביטוי תחושות של זעם, בלבול וייאוש ולהפוך אותן לעשייה, לסולידריות ולתחושת משמעות (סדן, 2009). למאבקים קהילתיים בשדה הפוליטי יש גם השלכה על בניית הנרטיב הקהילתי: לכל קהילה שנוצרת מתפתח סיפור, "נרטיב", שהיא מספרת על אודות עצמה. בנייה של נרטיב חיובי היא מרכיב קריטי בבניית חוסן קהילתי. נרטיב מרפא הוא כזה שמכיר בסוכנות של הקהילה, במשאבים העומדים לרשותה וביכולתה לעמוד יחד אל מול המשבר הפוקד אותה ואל מול הסכנות שעוד יבואו (Landau & Saul, 2004). לכן, המשימה של עובדים סוציאליים קהילתיים במצבים כאלו היא לאפשר להנהגת התושבים שנוצרה בתוך הקהילות את ההזדמנות להשמיע את קולם של חברי הקהילה ולהיאבק על מה שהם מבינים כצרכיה אל מול הכוחות הנתפסים כגדולים ממנה.

אשתף כאן בשלושה אירועים המדגימים את חשיבות המאבק החברתי והפוליטי בהגברת החוסן הקהילתי ובהתמודדות עם מצבי משבר וטראומה. שלושת האירועים מתארים מאבק פוליטי וחברתי של קהילות מערים בצפון הארץ שפונו לבתי מלון בירושלים. בתפקידי כעובד סוציאלי קהילתי במיזם משותף של קרן שח"ף ומשרד הרווחה, ליוויתי את הקהילות האלו במשך כמה חודשים.

המאבקים הקהילתיים שאתאר נעים בשלושה מעגלים ההולכים ומתרחבים: המעגל הראשון נע סביב הנהלת המלון ונגע לאיכות השירותים שצוות המלון סיפק לחברי הקהילה המפונה; המעגל השני נע סביב הרשות המוניציפלית שקלטה את התושבים ונגע לטיב המענה המקצועי שחברי הקהילה קיבלו מהרשות שהגיעו אליה; המעגל השלישי נע סביב המדיניות הלאומית ונגע לטיב האסטרטגיה הצבאית והפוליטית שממשלת ישראל נקטה כדי להחזיר את תושבי הצפון לביתם.

• מרגישים בבית?

בימים הראשונים של הפינוי, המלונות נתפסו כמקומות אירוח זמינים, ולשהייה בהם נלוותה תחושה של "חופשה" זמנית וכפויה מהמציאות. ככל שעבר הזמן, המלון הפך להיות הבית: הלובי הפך להיות גם הסלון וגם המרכז הקהילתי; חדר האוכל היה למטבח. איך חוגגים חגים ומציינים אירועים בתוך לובי? איך מנהלים גן, מעון ומשחקייה אחר הצהריים? איפה אפשר לבשל ואיפה אפשר להתכנס? המלונות, שלא תמיד היו מותאמים לצרכים אלה, התקשו לספק מענה מיטבי לתושבים.

ככל שחלף הזמן, בחלק ניכר מהמלונות הלכה איכות השירותים וירדה. הניקיון, איכות האוכל והמגוון שלו, שירות החדרים – הלכו והידרדרו. בחלק מהמלונות נוצרה הפרדה בין אורחים "אמיתיים" לבין המפונים, והיא ניכרה בטיב השירותים ובאוכל שקיבלו. באחד המלונות שעבדתי בהם הייתה תקופה של הידרדרות ממשית ביחס של המלון לתושבים המפונים. לאחר שבת סוערת – שבה איכות האוכל הייתה ירודה, השירותים התרכזו בקבוצת אורחים אחרת, ואפילו מבית הכנסת פינו את התושבים תוך העדפת קבוצת אורחים אחרת – חברי הקהילה החליטו לעשות מעשה.

בצאת אותה שבת הם כינסו מפגש קהילתי והחליטו להכריז על שביתה: התושבים לא ייכנסו לחדר האוכל של המלון ולא יצרכו שירותים כלשהם עד שמנכ"ל המלון וצוות ההנהלה יגיעו לשוחח עימם. את הוואקום שייווצר בזמן השביתה ימלאו חברי הקהילה בעצמם – בקניות, בבישול ובניקיון. התושבים פתחו "חדר אוכל" בחניית המלון, הנשים המבוגרות נרתמו לבשל והצעירים – לארגון ולקניות. אלו היו רגעים מרגשים של שיתוף פעולה והתעוררות קהילתית. בתפקידי כעובד קהילתי, הצלחתי לחבר את הקהילה לארגון הצלת מזון הפועל בסמוך אלינו, והוא סיפק פירות וירקות טריים לארוחות ולבישולים. כמו כן, הצלחתי לגייס תקציב קטן, שישרת את הקהילה ויאפשר לה "מרווח נשימה" בתקופה זו.

לאחר 24 שעות, הנהלת המלון "נשברה" והגיעה למפגש קהילתי עם התושבים. הנהלת המלון נאלצה לשמוע את תחושותיהם של חברי הקהילה, שניצלו את ההזדמנות ופירטו באופן מקיף את הבעיות שהם מתמודדים עימן במלון. בסוף המפגש, הנהלת המלון התחייבה בפני התושבים על כמה שינויים משמעותיים בהתנהלות המלון כלפיהם. מונה איש צוות מיוחד, שהוטל עליו לתת מענה שוטף לצרכים המשתנים של הקהילה, ונבנה תפריט חדש, שנבחר בשיתוף עם נציגת התושבים והתבסס על תרבותם וטעמם של חברי הקהילה.

זה היה אירוע מכונן בנרטיב הקהילתי. הוא הציג את היכולת של הקהילה לצאת מעמדה פסיבית ולהתעקש על הצרכים שלה. התושבים הגיעו להבנה שהם לא רק "אורחים" בעל כורחם בבית מלון זר אלא גם בעלי הבית, כשלמעשה המלון זקוק להם לא פחות, ואולי אף יותר, משהם זקוקים לו. היכולת של הקהילה ליצור מרחב שבו תהיה הנהלת המלון מחויבת לשמוע את קולם, חיזקה את ההבנה שבעבודה משותפת אפשר להשיג שינוי ממשי, ושגם אם עצם הפינוי אינו בשליטתם – היחס אליהם וטיב השירותים שיזכו להם אינם גזירת גורל.

• איפה כולם?

בתחילת תקופת הפינוי, רשויות מקומיות רבות נרתמו לסייע לאוכלוסייה שהתפנתה לתחומן. לאחר זמן הן עצרו את הסיוע, בכוונה להעביר את האחריות על התושבים לרשויות המוצא שלהם. הרשויות המקומיות לא היו היחידות שהפסיקו לסייע. עם התמשכות זמן הפינוי והירידה שלו מסדר היום הציבורי, משרדי הממשלה – שבתחילה נרתמו למשימת הסיוע למפונים – סגרו תוכניות ומשכו בחזרה את אנשי המקצוע שהופקדו על הסיוע. גם המיזם שעבדתי בו נסגר בשלב זה.

לאחר כעשרה חודשי פינוי, התחושה הייתה ש"כולם הולכים" ורק התושבים נותרים במלון, הרחק מהקשב הציבורי ומהסיוע הממשלתי. מהתושבים עלו תסכול רב ותחושת נטישה, שהחזירה אותם לתחושות הקשות של תחילת המלחמה.

לנוכח תחושות קשות אלו, וכדי לנסות לשנות את המצב, הצעתי למנהיגי הקהילה במלון לצאת למאבק משותף, בניסיון להשאיר חלק מהתקנים של נותני השירותים. התלבטתי אם נכון להציג לתושבים את אופציית המאבק: הרי יש סיכוי סביר שדרישותיהם לא ייענו, וכך רק תתעצם תחושת הנטישה פי כמה. החלטתי להציג את האופציה למנהיגי הקהילה, יחד עם הצגת המחירים האפשריים, ולהשאיר להם את ההחלטה. זאת מתוך ההבנה שתפקידי כעובד קהילתי אינו לגונן על חברי הקהילה (ובכך באופן סמוי להצדיק את הקיצוץ בשירותים), אלא להציע להם כלים להיאבק על זכויותיהם אל מול השירותים ההולכים ומידלדלים.

לאחר מפגש חשיבה, חברי הקהילה נרתמו ברצון למאבק. הם מיפו את בעלי התפקידים במלון וסימנו את אחת העובדות מטעם עיריית ירושלים כחשובה ביותר לצרכים הקהילתיים. החלטנו להתחיל לפעול בדרך של הגשת עצומה. אחת התושבות כתבה מכתב, שמוען לראש העיר ירושלים, ואחרות פתחו עמדת החתמה בלובי. לאחר שעשרות מחברי הקהילה חתמו על העצומה, היא נשלחה תחילה לראש הרשות שפונו ממנה, בבקשה שיסייע בעניין.

ראש העיר שממנה פונו דחה את המכתב וטען שאין באפשרותו לסייע, אך התושבים לא אמרו נואש. הם שלחו את העצומה לראש עיריית ירושלים וביקשו להיפגש איתו. בפגישה, נציג התושבים הציג בפניו את האמור בעצומה ודרש לקבל הכרה בצורך הקהילתי באנשי מקצוע גם בתקופה זו של התארכות הפינוי. ראש העיר השתכנע בחיוניות הצורך של התושבים ואישר את הארכת ההעסקה של העובדת לכמה חודשים נוספים.

במקרה זה, הקהילה הצליחה לשנות את הסיפור ולספר סיפור אחר: במקום שחברי הקהילה יתפסו את עצמם כ"אורחים" ברשות המקומית שהגיעו אליה, ללא זכויות או דרישות, באמצעות פעולה משותפת הם הצליחו להביא את ראש העיר המארחת להכיר בנוכחותם, גם אם הזמנית, ולספק להם את המענה שנזקקו לו. המאבק הקהילתי, שבמקרה זה הצליח, מהדהד את הידוע לנו, כעובדים סוציאליים, ממאבקי תושבים אחרים גם בזמן שגרה: לתושבים אשר מתארגנים ועומדים על זכותם אל מול שירותים מידלדלים יש יכולת של ממש להשפיע על קובעי המדיניות ולייצר מענה חברתי טוב וצודק יותר (סירקיס ומוסקוביץ, 2015; קאופמן, 2019; קאופמן ועמוס, 2010).

• נאבקים על הבית

כאמור, הפינוי מהבית לא התרחש בחלל ריק. הוא שיקף את סדר היום הביטחוני והפוליטי של ממשלת ישראל. מבחינת רבים מהתושבים, הזמן במלון עמד מלכת, והתקופה נחוותה כהמתנה מתמשכת ליום שבו ממשלת ישראל תחליט להחזיר את הקהילות המפונות לביתן. עם זאת, חלק מקהילות המפונות בחרו שלא להיות "שחקניות פסיביות" ולהסתפק בהמתנה, אלא להתארגן ולהשפיע על צעדי הממשלה, כך שהאינטרסים שלהן יילקחו בחשבון.

באחד המלונות שעבדתי בהם קמה התארגנות שנועדה למנוע מממשלת ישראל להיכנס להסדר מדיני מול חיזבאללה, ודרשה להשיב את הביטחון לתושבי הצפון באמצעות פעולה צבאית התקפית. חברי ההתארגנות פרסמו סרטונים, ארגנו הפגנות, הגיעו לוועדות הכנסת וקבעו פגישות עם קובעי מדיניות. הפעילות הפוליטית של הארגון סחפה רבים מתושבי המלון, החל מבני נוער ועד לאזרחים ותיקים, שתרמו  מזמנם וממרצם כדי לקדם את המטרות.

באופן אישי, לא תמיד הזדהיתי עם מטרת ההתארגנות הזו ועם הקו הניצי שהיא ביקשה להוביל, אך לבקשת חברי הקהילה מצאתי את עצמי מסייע בניסוח סיסמאות, בעיצוב מסרים ובהסעת ציוד ושלטים לנקודות ההפגנה. נרתמתי לעניין בשמחה, מתוך הבנה שלפעילות זו יש תרומה גדולה לחוסן הקהילתי והיא מאפשרת לתושבים לצאת משיתוק ופסיביות – אל עבר השפעה ומעורבות בשיח הפוליטי.

ואכן, היה בפעילות זו כדי להשפיע על תחושת הזמן של חברי הקהילה: מהמתנה פסיבית, הקהילה עברה למצב של שחקנית פעילה במרחב הפוליטי ובבניית האסטרטגיה הלאומית. במקרה זה, הפעילות אִפשרה מעין תיקון ברמה הגאוגרפית וההיסטורית: אוכלוסייה פריפריאלית, שרגילה להיות הרחק מהעין הציבורית וממוקדי קבלת ההחלטות, נמצאת עכשיו בלב ירושלים, ליד משכן הכנסת ומשרדי הממשלה. הנגישות הקהילתית למוסדות השלטון עלתה פלאים, וחברי הקהילה ידעו לנצל את ההזדמנות ולהשמיע את קולם – אולי לראשונה בחייהם – בלב מוקדי קבלת ההחלטות. בעיניי, זו דוגמה מעניינת להזדמנויות שאירוע משבר וטראומה יכול לטמון בחובו.

חוסן קהילתי ומאבק פוליטי בזמן מלחמה

כפי שנטען בהתחלה, אין זה סוד שמקצוע העבודה הסוציאלית, כפי שהוא היום, מתרחק על פי רוב מהפוליטי גם בימים שבשגרה ומעדיף את האזור הבטוח של הקליניקה, הקבוצה או העבודה התוך־קהילתית (בלנק־גומל, 2018; סטריאר, 2021). גם הכתיבה על עבודה קהילתית בזמן משבר מתרכזת לרוב בחשיבות יצירתן של יוזמות קהילתיות וחיזוק הסולידריות הפנים־קהילתית (בהם־טביב ובהם, 2023).  לכן, אין זה מפתיע שבזמנים של בלבלול ושבר – כשאי אפשר להבטיח לחברי הקהילה שמאבקם ישתלם וכשנדמה שגם כך משאביה של הקהילה מוגבלים ומדולדלים – הפרקטיקה של הפעלה חברתית כמעט נעדרת מהתערבויות מקצועיות עם קהילות שעברו טראומה, ובהתאמה, גם הכתיבה על אודותיה (על כתיבה ראשונית העוסקת באיכויות של התערבות מסוג זה, המבוססות על התערבות חד־פעמית ולא מתוכננת, ר' אצל מקרוס, ניצן־בירן ולמצינסקי, 2024).

עם זאת, הניסיון של אחרים ושלי, כפי שתואר לעיל, מלמד שהמוכנות לצאת החוצה ולהיאבק בספירה הציבורית על כל רבדיה עשויה לתרום לחוסן הקהילתי ולהתמודדות של הקהילה עם מצבי שיתוק וטראומה. היכולת של הקהילות שתוארו להתאגד ולהשמיע יחד את קולן וצורכיהן אל מול מערכות גדולות מהן, היא היפוך של חוסר האונים שקהילות אלו חשו בתחילת המלחמה, מה שמייצר חוויית תיקון בזעיר אנפין. במקרים שתוארו לעיל, הנכונות של קהילות מפונות להתעמת חזיתית עם בעלי המלון, עם הרשות המקומית ועם מדיניות הממשלה, תרמה להעמקת תחושת המסוגלות, לפיתוח ההנהגה הקהילתית, לחיזוק הסולידריות וליצירת תנאי חיים טובים יותר עבור חברי הקהילה המתגוררים יחד.

המקרים שתוארו לעיל יכולים להזכיר לנו שהתארגנויות פוליטיות לשינוי חברתי אינן רק פעולות כנגד הממשלה או הכנסת, אלא גם פעולות מקומיות – אל מול הרשות המקומית, או אל מול מי שמחזיקים במשאבים שהקהילה זקוקה להם, כדוגמת בעלי המלון. פעולה לשינוי חברתי אל מול גופים אלו היא מצומצמת בהיקפה, ופעמים רבות סיכויי ההצלחה שלה גבוהים יותר. בהקשר זה אוסיף כי ההתארגנויות הפוליטיות השונות של תושבי עוטף עזה מאז תחילת המלחמה, כדוגמת "הביתה", "קומו" או "מטה משפחות החטופים", מעניינות מאוד בהקשר הזה, אף שהן חורגות מהניסיון האישי שלי והקשר ביניהן לבין חוסן קהילתי והתמודדות עם מצבי טראומה ומשבר עוד צריך להיחקר לעומקו.

אם כן, מאמר זה מבקש לספר מחדש את סיפור הקשר שבין טראומה, פוליטיקה ושינוי חברתי, ולטעון כי לעיתים – דווקא התערבויות בדרך של הפעלה חברתית בספירה הפוליטית והציבורית עשויות להיות אפקטיביות ביותר בעבודה קהילתית במצבי חירום. להתערבויות מסוג זה יש פוטנציאל לא רק לשנות את מצבם החומרי של חברי הקהילה, אלא גם לקדם את רווחתם הנפשית ואת יכולותיהן של קהילות מודרות לפתח חוסן קהילתי ולהתמודד עם אסונות ומשברים הפוקדים אותן. אלה, בתורן, יסייעו בצמצום הסיכון להתפתחות פוסט־טראומה בזמן שלאחר המשבר, תוך פיתוח נרטיב קהילתי של מסוגלות, כוח ועוצמה משותפת.

רשימת המקורות

ואן דר קולק, ב' (2014). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.

בהם־טביב, א', ובהם, א' (2023). תפקידים של עובדים סוציאליים קהילתיים בעת משבר הקורונה. חברה ורווחה, מג(1), 114-90.

בלנק־גומל, ר' (2018). מקצועיות והתמקצעות – היחסים בין המדינה, העבודה הסוציאלית והעבודה הקהילתית בישראל. סוציולוגיה ישראלית, יט(2), 145–168.

הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: הוצאת עם עובד.

וייס־גל, ע', ופילוסוף, ר' (2012). מהותה של פרקטיקת המדיניות בעבודה סוציאלית. בתוך: מ' חובב, א' לוונטל, וי' קטן  (עורכים),  עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 306-285). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

וינרב, ג' (2023). הלקח מעיירה שהוצפה במים מזהמים: מה מלמדים מחקרים על טראומה קולקטיבית. גלובס, 13.10.2023.  https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001460085

כהן, א', ושפירא, ס' (2022). חוסן קהילתי במצבי חירום ואסון. בתוך: נוטמן־שוורץ, א' (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש (עמ' 76-49). חיפה: פרדס הוצאה לאור.

מקרוס, א', ניצן־בירן, ש', ולמצינסקי, מ' (2024). חוכמת המעשה: מכעס וחוסר אונים לאקטיביות והכרת תודה: ניתוח התערבות חד־פעמית עם מפונים במלחמת חרבות ברזל. חברה ורווחה, מד(3), 329-315.

סבירסקי, ש' (1981). לא נחשלים אלא מנוחשלים – מזרחים ואשכנזים בישראל: ניחוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.

סדן, א' (2009). עבודה קהילתית – שיטות לשינוי חברתי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

סטריאר, ר' (2021). פרקטיקה קהילתית ביקורתית מודעת־עוני: מסגרת מושגית. ביטחון סוציאלי, 112, 38-19.

סירקיס, ל', ומוסקוביץ', י' (2015). פעילות לשינוי מדיניות של "פורום המים". מידעו"ס, 78, 72-66.

קאופמן, ר' (2019). פנתרים בממסד (1985-1965): מעורבות עובדים סוציאליים מעיריית ירושלים במאבקים ציבוריים ובתנועות מחאה חברתית. בתוך: ג' גל ור' הולר (עורכים), לא צדקה אלא צדק – פרקים בהתפתחות העבודה הסוציאלית בישראל (עמ' 393-366). הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון.

קאופמן, ר', ועמוס, א' (2012). עבודה סוציאלית אקטיביסטית בישראל – חסמים, אתגרים ואפשרויות. בתוך: מ' חובב, א' לוונטל, וי' קטן, (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 284-271). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Landau, J., & Saul, J. (2004). Facilitating family and community resilience in response to major disaster. In F. Walsh & M. McGoldrick (Eds.), Living beyond loss: Death in the family (2nd ed., pp. 285–309).

Solomon, Z. (1990). Does the war end when the shooting stops? The psychological toll of war. Journal of Applied Social Psychology, 20, 1733-1745.

***

אריאל שורץ – עובד סוציאלי קהילתי ועורך דין חברתי. בזמן המלחמה עבד כעו"ס קהילתי של קהילות מהצפון ומהדרום שפונו לבתי מלון בירושלים, במסגרת פרויקט משותף של קרן שח"ף ומשרד הרווחה. כיום מנהל את הקליניקה לרווחה וזכויות זקנים וניצולי שואה באוניברסיטת בר אילן וכותב דוקטורט בתחום של עוני, חובות ושיקום כלכלי.