הקדמה

כותבת המאמר, ד"ר מרי טוויס, היא חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית, המקדישה את עבודתה לחקר הצמתים שבין אתיקה, ערכים וזהות בפרקטיקה המקצועית. כאמריקאית־ישראלית המרצה הן באוניברסיטת TCU שבארה"ב והן באוניברסיטה העברית בירושלים, ישראל, עבודתה האקדמית מושפעת הן מניסיון אישי והן מניתוח ביקורתי של פרדיגמות עכשוויות בעבודה סוציאלית. בעוד הקריירה האקדמית שלה התמקדה במניעה והתערבות בתחום הסחר בבני אדם, מחקרה האחרון עוסק בניתוח ובפרשנות של אנטישמיות במקצוע העבודה הסוציאלית.

מאמריה האחרונים, "אז, את ציונית?" ו"עכשיו אני מבינה", בוחנים את האתגרים שמעמידות תאוריית הקונפליקט, תאוריה ביקורתית ופוסטמודרניזם בתוך החינוך לעבודה סוציאלית. מאמרים אלו, שנכתבו בעקבות מתקפת הטרור על ישראל ב־7 באוקטובר 2023, מעלים הרהורים על האופן שבו פרדיגמות תאורטיות – על אף שמטרתן לקדם צדק – עלולות להדיר את הקול היהודי והישראלי. באמצעות ביקורת תאורטית ותיאור הנרטיב האישי, ד"ר טוויס מטילה ספק בשאלה אם המסגרות התאורטיות הללו תואמות את הערכים ההומניסטיים המרכזיים של המקצוע.

פרסום המאמר "אז, את ציונית?" בפרט, מספק לעובדים סוציאליים ישראלים הזדמנות לעסוק ברעיונות אלו בהקשר של המציאות המקצועית והחברתית שלהם ולעורר שיח חשוב על התפקיד המתפתח של עבודה סוציאלית בעולם מורכב יותר ויותר.

המאמר שכתבה ד"ר מרי טוויס עוסק בחוויותיה כאישה יהודייה אמריקאית־ישראלית במוסדות אקדמיים לעבודה סוציאלית בארה"ב, במיוחד לאחר אירועי הטרור של 7 באוקטובר 2023. הטענה המרכזית של המאמר היא שפרדיגמות אנטי־גזעניות ונגד־דיכוי, שהפכו לאחרונה לחלק הכרחי במסגרות החינוך לעבודה סוציאלית, בעייתיות לעתיד המקצוע. טוויס טוענת שהבעיות נובעות הן מהסיכונים הטמונים בפרדיגמות אלו והן מאי־יכולתן לספק את התועלות המובטחות.

ד"ר טוויס  פותחת במשפט המפורסם של רבי הלל, המשקף את המחויבות ההומנית והאתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ללא קשר לזהותנו: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני רק לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"

רקע

המאמר דן בבעייתיות של פרדיגמות אנטי־גזעניות ואנטי־דיכוי בחינוך לעבודה סוציאלית ובפרקטיקה, תוך התמקדות בהשפעתן על זהותה של הכותבת כאישה יהודייה אמריקאית־ישראלית. המאמר טוען שפרדיגמות אלו, המבוססות על תאוריית הקונפליקט של מרקס, אינן עולות בקנה אחד עם הערכים ההומניסטיים של מקצוע העבודה הסוציאלית וטומנות בחובן פוטנציאל לנזק.

הבעייתיות של פרדיגמות אנטי־גזעניות ואנטי־דיכוי

טוויס טוענת שפרדיגמות אלו, המבוססות על פילוסופיה מרקסיסטית ותאוריית קונפליקט, אינן עולות בקנה אחד עם ערכי הליבה של עבודה סוציאלית, כגון כבוד האדם וקידום מערכות יחסים חזקות. היא מדגישה שמרקס עצמו לא דן בכתביו באתיקה או במוסר, ושהפילוסופיה שלו רואה באידיאלים כמו אמת ומוסר כלי בידי קבוצות כוח לשמירה על שליטה חברתית.

המאמר מפרט כמה בעיות בפרדיגמות אנטי־גזעניות ואנטי־דיכוי:

• היעדר בסיס של ערכים מקצועיים: פרדיגמות אלו אינן מקורקעות בערכים של העבודה הסוציאלית, כגון כבוד האדם, חשיבות היחסים הבין־אישיים ושירותיות.
• חוסר בהירות: המונחים "אנטי־גזענות", "אנטי־דיכוי" ו"צדק חברתי" אינם מוגדרים באופן ברור, מה שיוצר בלבול ואי־בהירות לגבי יישומם בפרקטיקה.
• פוטנציאל לנזק: פרדיגמות אלו עלולות להוביל להדרה, דה־הומניזציה ופגיעה באנשים השייכים לקבוצות המוגדרות כ"מדכאות".
• מיקוד בכוח: פרדיגמות אלו שמות דגש רב על יחסי כוח ודינמיקות של דיכוי, תוך התעלמות מהיבטים אחרים של החוויה האנושית.
• הצדקה לאלימות: תאוריית הקונפליקט של מרקס, שעליה מבוססות פרדיגמות אלו, אינה שוללת אלימות ומהפכה כאמצעים להשגת צדק חברתי.

טוויס מזהירה מפני הסכנות הטמונות ביישום של תאוריות אלו כשאין לוקחים בחשבון שיקולים אתיים, ומציינת מקרים בהיסטוריה שבהם תאוריות קונפליקט שימשו להצדקת אלימות ורצח עם. היא טוענת שגישה אנטי־גזענית ואנטי־אפליה עלולה להוביל לחלוקה לקבוצות של "מדוכאים" ו"מדכאים", תוך התעלמות מניואנסים וקידום של שנאה ואלימות.

חוויות אישיות

טוויס משתמשת בדוגמאות מחייה האישיים כדי להמחיש את טיעוניה, כולל חוויות של נידוי והדרה מצד עמיתים למקצוע העבודה סוציאלית בשל תמיכתה בישראל, נישואיה לישראלי והתגיירותה. היא מתארת כיצד עמיתים התרחקו ממנה, כמו גם את דאגתה לשלום משפחתה במהלך המלחמה ואת התנגדותה לשיח האנטי־ציוני. היא ממשיכה ומספרת כיצד עמיתים לעבודה סוציאלית הגיבו בזלזול, ואף בשנאה, כלפי ישראלים ויהודים בעקבות פיגועי הטרור, וכי הם תומכים בתנועות אנטי־ישראליות קיצוניות כמו BDS ו־WOL.

טוויס מתארת על חוויה של דה־הומניזציה כלפי אישה ישראלית בקבוצת מדיה חברתית של אימהות אקדמיות, ועל תחושת ההלם שחשה נוכח היעדר האמפתיה והשנאה שהופנתה כלפי האישה רק בשל היותה ישראלית.

כמו כן, היא מתארת את החשש לגורל משפחתה וחבריה בישראל ואת השאלה הקשה ששאלה את עצמה: האם עמיתיה לעבודה סוציאלית היו מגנים רצח של בתה התינוקת אילו נמצאה במקרה בעוטף עזה בעת מתקפת השבעה באוקטובר? האם גם את התינוקת הקטנה שלה היו תופסים כ"כובשת לבנה", שיש להפגין כלפיה התנגדות אלימה?

מחקר בעבודה סוציאלית

טוויס מבקרת גם את השימוש בתאוריות מרקסיסטיות במחקר בעבודה סוציאלית. היא טוענת שגישות אלה מוגבלות ביכולתן להסביר תופעות חברתיות מורכבות ונוטות לייחס כל פער חברתי לגזענות או לדיכוי.

כדוגמה, היא מתארת את מצבם של ערבים אזרחי ישראל, הסובלים מפערים כלכליים וחברתיים. טוויס טוענת שההסבר הפשטני של "גזענות" אינו מספיק כדי להבין את מורכבות הבעיה, ומציעה לבחון גורמים נוספים כמו השפעת השירות הצבאי על שוק העבודה.

אלטרנטיבה הומניסטית

טוויס מציעה גישה חלופית, המבוססת על ערכים הומניסטיים, ומעודדת עובדים סוציאליים לדבוק בערכים אלו בכל ניסיון לקדם צדק חברתי. היא טוענת שגישה הומניסטית – המדגישה את כבוד האדם, חשיבה ביקורתית וקידום מערכות יחסים – תואמת יותר את ערכי המקצוע ותוביל לשינוי חברתי חיובי יותר.

המאמר מציע אלטרנטיבה הומניסטית לפרדיגמות האנטי־גזעניות והאנטי־דיכוי. אלטרנטיבה זו שמה דגש על:

• ערכים הומניסטיים: כבוד האדם, חשיבות היחסים הבין־אישיים, שירות, יושרה ויכולת.
• זכויות אדם: גישה המבוססת על זכויות אדם אוניברסליות, ואשר מכירה בכבוד ובערך של כל אדם.
• שיתוף פעולה: קידום שינוי חברתי באמצעות שיתוף פעולה ודיאלוג, ולא באמצעות קונפליקט ופילוג.
• ידע מורכב: גישה אפיסטמולוגית המכירה במורכבות של בעיות חברתיות ואינה מניחה מראש את הסיבות להן.

מדריך קבלת החלטות

נוסף על אלה, טוויס מציעה מדריך קבלת החלטות לעובדים סוציאליים, המסייע להם לבחון אם שימוש בפרדיגמות אנטי־גזעניות ואנטי־דיכוי רלוונטי לבעיה המוצגת; אם יש להם מספיק ידע כדי לטפל בבעיה בצורה מוסמכת; ואם ההתערבויות המוצעות תואמות את ערכי המקצוע.

המדריך כולל שאלות כגון:

• האם המונחים "אנטי־גזענות" ו"אנטי־דיכוי" רלוונטיים לבעיה המוצגת?
• האם המטרה היא להסביר את הבעיה או לנקוט פעולה כדי לטפל בה?
• האם יש לי מספיק ידע על הבעיה כדי לטפל בה בצורה יעילה?
• האם ההתערבויות שאני מציע תואמות את אלו שמציעות קואליציות רחבות ומגוונות?
• האם ההתערבויות שאני מציע משמיצות אדם או אוכלוסייה?
• האם ההתערבויות שאני מציע מקדמות שינוי חברתי מהפכני?

מסקנות

המאמר קורא לעובדים סוציאליים לדחות את ההנחות המרכזיות של תאוריית הקונפליקט ולאמץ גישה הומניסטית יותר ורחבה יותר לצדק חברתי. הוא מדגיש את החשיבות של שילוב ערכים הומניסטיים בפרקטיקה, וקורא לעובדים סוציאליים לקדם שינוי חברתי באמצעות שיתוף פעולה ודיאלוג.

***

תרגמה וסיכמה ד"ר איה אלמוג-זקן, עורכת משנה מידעו"ס