ברחוב אבן גבירול השקט בירושלים שוכן מוסד קטן שהוא מעין חממה היסטורית של עם ישראל. יד בן צבי הוא מכון מחקר העוסק בתחומי המחקר והלימוד של תולדות ארץ ישראל וירושלים ושל קהילות ישראל בארצות המזרח. המכון, או ליתר דיוק "היד" כפי שעובדיו מכנים אותו, הוקם ב-1964 כחברה ציבורית ונושא את שמו של נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן-צבי. היד מפעילה ספריה והוצאה לאור.

עובדי היד קיבלו מעמד של עובדי מדינה מכוח חוק יד בן צבי שחוקק ב-1969, אך אינם מוגדרים כחלק משירות המדינה. יש לעובדים חלק חשוב בשימור ובהפצת ההיסטוריה של ארץ ישראל, אך משום מה עבודתם אינה זוכה להכרה הציבורית הראויה. במשך השנים תנאי העסקתם נקבעו בהסדרים פנימיים עם משרד האוצר, וכך טווחי השכר, תוספות השכר ועוד נשארו מאחור ביחס לשאר המגזר.

אפשר להיזכר במשפט חשוב של הנשיא בן צבי: "יש דבר אחד המאחד ומלכד את כולנו, את נציגי כל האומה, את כל בית ישראל – זוהי החרדה לקיומה, לביטחונה ולהתקדמותה של מדינת ישראל". מבחינת עובדי יד בן צבי, החרדה היא גם לעתידם הכלכלי, וכמו הנשיא השני, החליטו לקחת את גורלם בידיהם. ב-2021 החליטו העובדים להצטרף להסתדרות ולחתום על הסכם קיבוצי, אולם בגלל אירועי מלחמת חרבות ברזל וקשיים מצד משרד האוצר, טיוטת ההסכם מתגבשת רק בימים אלה.

לאורך כל הדרך ולמרות שהוצע לו, ועד העובדים סירב לחתום על כל הבנה שאינה כוללת את הסתדרות עובדי המדינה ודוחה חתימה אפשרית על ההסכם הקיבוצי הראשון. כחלק מההסכמות בין ההסתדרות והמדינה, הכוללות הקפאת שכר במגזר הציבורי, שכר העובדים ירד, כמו זה של  המורים, לפני קבלת התוספות המובטחות עוד מ-2023. רק לחץ ארגוני מצדם, שכלל נכונות של 50 עובדים להגיע למשרד האוצר בעצמם כדי לבקש היתר לקבלה מראש של תוספת עבור 2023, מנע פגיעה מתמשכת בשכרם עד החתימה על ההסכם.