רקע

לקראת חג הפסח 2024 פנה אליי יועץ ראש העיר, מתוקף תפקידי כעו"ס משפחה ברשות המקומית, וביקש ממני להציג קריטריונים לחלוקת תלושים למשפחות נזקקות בתחומי הרשות. התבקשתי להציג קריטריונים אובייקטיביים עבור שני סוגי אוכלוסיות: 1) אנשים שיש להם תיק ברווחה; 2) אנשים שאינם מוכרים באגף הרווחה, אך זקוקים לסיוע עקב השלכות מלחמת חרבות ברזל. התבקשתי לעשות זאת עבור תורמים פוטנציאליים, שביקשו להכיר את מדיניות החלוקה לפני שיחליטו אם לתרום.

בדקתי מה נעשה בתחום זה ברשות בשנה שעברה, מה עושות קולגות ברשויות אחרות ומה נכתב בספרות המקצועית בנושא זה. לא מצאתי תשובות מספקות, אך בדרך שמעתי קולות רבים ושונים. יש שסברו שכיום אין זה מתפקידו של אגף הרווחה לחלק תלושים, כי "אנחנו לא כספומט" ו"זה לא טיפולי"; יש שכעסו על אופן חלוקת התלושים: "נכון לחלק רק למשפחות עם תיק ברווחה וכחלק מטיפול"; ויש שהתייחסו לעניין קביעת הקריטריונים וטענו שכמטפלים, "אנחנו איננו חוקרים ואסור לנו לבקש דו"חות בנק מתושבים".

בסופו של יום הוחלט להעניק 1,000 ש"ח, שנתרמו על ידי עמותה, לכל משפחה שיש לה תיק פתוח ברווחה. זאת ללא קשר למצבה הכלכלי, מבלי שהגיעה ממנה בקשת סיוע וללא תהליך מקדים של בדיקת זכאות. נוסף על כך, כל עו"סית התבקשה לבחור – לפי שיקול דעתה הבלעדי – 30 פונים נזקקים שאין להם תיק, אשר יקבלו סכום זהה. אני, לדוגמה, בחרתי באישה שפונתה מביתה במלחמת חרבות ברזל וקצת לפני החג איבדה את מקום עבודתה. המשפחה נזקקה לסיוע חד–פעמי ומיידי כדי לקיים את ארוחת החג.

הבעייתיות בהחלטה שהתקבלה בולטת לעין: אין היגיון בהענקת סכום כסף מבלי לקבוע קריטריונים, מבלי להציע תהליך טיפולי מלווה ומבלי לפקח על הנעשה עם הכסף. במקרים מסוימים שליוויתי, מכורים לסמים ולהימורים למשל, מתן הכסף אף עלול לפגוע במשפחות. משפחות של מכורים אומנם זקוקות לסיוע חומרי, אולם נדרש להשקיע מחשבה ורגישות טרם מתן הסיוע. למשל, חשוב לתת את הדעת למי במשפחה למסור אותו. זאת ועוד: לא סביר להעניק סיוע חומרי לאנשים בעלי אמצעים מספקים, שהתיק שלהם באגף הרווחה נפתח בגין קושי שאינו כלכלי (למשל, לצורך השמת ילד עם מוגבלויות במסגרת חינוך ייעודית או במקרים של אלימות במשפחה שבהם הכלכלה אינה רלוונטית). גם בהקשר לסכום האחיד שנקבע, 1,000 ש"ח לכל משפחה, עולה דילמה מקצועית: עבור משפחות מרובות ילדים למשל, סכום זה אינו מספיק אף לצורך סיוע נקודתי לחג הפסח. לבסוף, הציפייה מהעובדת הסוציאלית לבחור 30 אנשים לקבלת הסיוע, באופן די מקרי ועל בסיס היכרות מוקדמת, בעת שסיוע זה אינו מונגש לכלל התושבים (בהם כאלה שנזקקים לסיוע כזה אך אינם יודעים שהוא קיים או שאינם מסוגלים לפנות בבקשה לקבלו), איננה הוגנת ואין בה בהכרח צדק: היא עלולה להיראות – ואף להיות – מושפעת מאינטרסים אישיים ופוליטיים, שיגברו על שיקול הדעת המקצועי.

הבעייתיות בהחלטה שהתקבלה בולטת לעין: אין היגיון בהענקת סכום כסף מבלי לקבוע קריטריונים, מבלי להציע תהליך טיפולי מלווה ומבלי לפקח על הנעשה עם הכסף

בסופו של דבר, באותו פסח חילקתי יחד עם חברה לעבודה סכום כולל של 190,000 ש"ח ל–190 משפחות ברשות המקומית. כמונו עשו עובדות סוציאליות רבות בתקופת החגים. האירוע עורר בי אי–נחת. חשתי צורך לחפש ולמצוא דרכים אחרות לחלוקת סיוע חומרי. בדרך, חשבתי לא מעט על מגוון נושאים: גישות שונות לקיומה של מדיניות רווחה; הבסיס הנורמטיבי למתן סיוע חומרי; אופן קבלת ההחלטות במקצוע העבודה הסוציאלית; שיפוט אנליטי ואינטואיטיבי; ביורוקרטיה והשפעתהּ על מיצוי זכויות; גבולותיו של תפקיד העו"ס. הבנתי שכדי לפתח רעיונות בתחום הסיוע החומרי, אידרש להבין מתי וכיצד ניתן תפקיד זה לעובדים הסוציאליים: מי הקנה לנו את הסמכות לחלק כסף/תווים, איך זה נעשה בפועל במקומות אחרים, ומכאן – לדמיין אופנים נוספים של מתן סיוע חומרי צודק ויעיל.

מתי וכיצד קיבלו לידיהם העובדים הסוציאליים את תפקיד מתן הסיוע החומרי?

בשנים שלפני קום המדינה, בתקופת הוועד הלאומי, אחד העיסוקים המרכזיים של לשכות הסעד היה בדיקת זכאות והענקה של סיוע חומרי (שפירו, 2012). תושבים שהתקשו לדאוג לעצמם לאוכל, לבגדים או למחסה פנו לעובדות רווחה בלשכת הסעד המקומית, וכך הפך מתן הסיוע החומרי לתפקידן המרכזי והעיקרי של העובדות (דורון וקרמר, 1992). עם השנים, וביתר שאת מאז חקיקת חוק הביטוח הלאומי (1958), האחריות לאפשור חיים בכבוד (דהיינו, מתן סיוע חומרי וכספי) הועברה מהאגפים לשירותים חברתיים, הנמצאים תחת הרשויות המקומיות, למוסד לביטוח לאומי. מוסד זה מעניק סיוע חומרי באמצעות קצבאות כמו הבטחת הכנסה, קצבת נכות, גמלת סיעוד ואחרות (המוסד לביטוח לאומי, 2025), שרובן מוענקות לנזקקים להן באופן סלקטיבי; כלומר, רק למי שעומד בקריטריונים אובייקטיביים ומוגדרים (שם).

השינוי בדגשים של עבודת האגפים לשירותים חברתיים חולל מהפך בתפקידהּ של העבודה הסוציאלית בשירותים אלה – מחלוקת סיוע לנזקקים למתן סיוע פסיכו–סוציאלי (וייס, 2000). בהתאם, שונה גם שם המשרד הממשלתי – מ"משרד הסעד" ל"משרד הרווחה" (על הווריאציות השונות של שם זה, שכיום נקרא "משרד הרווחה והביטחון החברתי").

על אף האמור לעיל, ולמרות אחריותו של המוסד לביטוח לאומי לחיים בכבוד, הוא אינו עומד במשימתו (אברהם–ויס ובניש, 2021): עבור אנשים רבים החיים בעוני, גמלאות כמו הבטחת הכנסה אינן מספקות מענה ממשי לצרכים הבסיסיים ואינן מאפשרות חיים בכבוד. כתוצאה מכך, האגפים לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות עדיין נדרשים לטפל במתן תמיכה חומרית לאוכלוסייה הנזקקת לכך, ומשפחות רבות צובאות על פתחיהם בציפייה לקבל סיוע, אשר נתפס כרשת ביטחון.

כיום, סיוע חומרי ישיר הוא פרקטיקה מקובלת של עובדות סוציאליות לצורך מתן מענה לצורכיהם הבסיסיים של מקבלי השירותים. תחת הכותרת של סיוע חומרי ישיר קיימים מענים לצרכים כגון ביגוד, שכר דירה, טיפולי שיניים, מזון ועוד (תע"ס 3.16, 2022). זאת ועוד: האגפים לשירותים חברתיים הפכו לגורם מתווך בין תרומות וסיוע המגיעים מגורמים פרטיים ומעמותות, לבין אוכלוסיות נזקקות המגיעות לקבל טיפול באגף.

הבסיס החוקי למתן סיוע חומרי על ידי עובדים סוציאליים והמדיניות בשטח

הבסיס החוקי למתן סיוע חומרי על ידי עובדות סוציאליות ברשויות המקומיות מעוגן בחוק ובתקנות ונוגע במהותהּ של העבודה הסוציאלית: שיפור תפקודם של יחידים ושל משפחות באמצעות טיפול ושיקום (חוק העובדים הסוציאליים, 1996). עוד נקבע שעל הרשויות המקומיות לקיים מחלקות לשירותים חברתיים לשם טיפול סוציאלי בנזקקים ומתן סעד (חוק שירותי הסעד, 1958). בתע"ס 3.16 (2022), משרד הרווחה והביטחון החברתי מגדיר בצורה ברורה את התבחינים למתן סיוע חומרי לנזקקים במידת הצורך. אם כן, ניתן לראות שכחלק ממחויבותהּ של מדינת הרווחה לאזרחיה מתקיימת בישראל רשת של ביטחון סוציאלי המנסה לאפשר קיום מינימלי באמצעות הביטוח הלאומי ובאמצעות האגפים לשירותים חברתיים של הרשויות המקומיות. קרומר–נבו (Krumer-Nevo, 2020), שפיתחה את גישת העבודה הסוציאלית מודעת העוני בישראל, מציגה בספרהּ ארבעה עקרונות לשימוש בסיוע חומרי ברשויות המקומיות. העיקרון הראשון הוא שהסיוע החומרי הוא בגדר עזרה הומניטרית, שהיא תגובה הכרחית לעוני כהפרה של זכויות; העיקרון השני הוא שהסיוע החומרי הוא דרך מפוכחת להציע סיוע קונקרטי למי שאינו יכול להשיגו בדרך סבירה אחרת; העיקרון השלישי הוא שהסיוע החומרי והטיפול הפסיכו–סוציאלי קשורים זה בזה; העיקרון הרביעי והאחרון הוא שהסיוע החומרי יהיה גמיש ומיידי.

כיום, באגפים לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות רווחות שתי תפיסות באשר למקומו של הסיוע החומרי. הראשונה והנפוצה יותר היא שהסיוע החומרי הוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הטיפול ליחידים ולמשפחות; השנייה – שהסיוע החומרי יהיה באחריותו הבלעדית של המוסד לביטוח לאומי. בספרות מדווח על פער שחוות עובדות סוציאליות בין אחריותן של הרשויות המקומיות למתן סיוע חומרי לתושביהן לבין האמצעים הדלים הקיימים ברשויות לצורך כך (באום, 2015).

ממחקר אחר, שעסק בעמדותיהם ובתפיסותיהם של מנהלים ומנהלות באגפים לשירותים חברתיים, עולה כי הוראות התע"ס לעניין סיוע חומרי אינן מספיקות, אינן ברורות, אינן מותאמות, ובעיקר אינן מתוקצבות דיין. ממחקר זה עלה כי המנהלות שרואיינו נטו לקבוע מדיניות של "מלמטה למעלה" וסברו שיש מקום נרחב לשיקול דעתן ביחס למתן סיוע חומרי (אם וכאשר). כך, יש שונות רבה במדיניות הנהוגה בכל אגף ואגף, בהתאם לגישתם של המנהלים והמנהלות הספציפיים (Sery & Weiss-Gal, 2022).

דיון

על סמך הכתוב לעיל, אני מסיק שסיוע חומרי הוא מיומנות התערבות מרכזית, וכך יש להתייחס אליה. התחושה הרווחת כיום היא שמתן התלושים לקראת החגים הוא בגדר ניסיון לחפות על כשל רב–מערכתי מתמשך של מדיניות הרווחה בישראל, שבעטיו לא כל הנזקקים מקבלים את הסיוע שהם זכאים לו. מתוך הספרות התגלו גם כמה נקודות תורפה וגורמים מעכבים ברמה הארגונית, כגון הוראות לא ברורות של התע"ס ומחסור במשאבים הניתנים על ידי משרד הרווחה והרשויות המקומיות, אשר פוגעים קודם כל באזרחים ובתושבים. לא פעם, אזרחים חשים נפגעים על ידי עובדות סוציאליות, שלכאורה מתרשלות בעבודתן ואינן מאפשרות להם חיים בכבוד. למרבה הצער, עמדה זו אינה מכירה בכשלים הארגוניים והתקציביים המובילים להתרשלות לכאורה.

העובדות הסוציאליות בשירותי הרווחה אינן, כמובן, האחראיות הבלעדיות למימוש זכותם של התושבים לחיים בכבוד, אך מחובתנו לעזור במידת האפשר. אל לנו לנטוש את זירת הסיוע החומרי בעקבות חוסר בתקציב, בשל הנחיות לא ברורות בנוגע לחלוקת הסיוע או בגין העברת האחריות למוסד לביטוח לאומי. כאנשי מקצוע בתחום הרווחה, מחובתנו לספק את המשאבים לאנשים הזקוקים להם, ולא פחות חשוב – לדרוש אותם עבור לקוחותינו.

כאשר מדיניות הסיוע החומרי נקבעת ללא מעורבות מספקת של עובדים סוציאליים המחוברים לשטח, התוצאה עלולה להיות חלוקה לא הוגנת ולא יעילה של המשאבים. כך, לדוגמה, מעריכים כי 709,500 משפחות בישראל חיות באי–ביטחון תזונתי (לתת, 2003). במקביל, מדיניות החלוקה של 600 מיליון השקלים שהוקצו לכרטיסי מזון דרך משרד הפנים יצרה קשיים משמעותיים, ואף הובילה לדיון בבג"ץ על אפליה ופגיעה בזכויות יסוד (בג"ץ 6371-23; טאוב, 2023).

מצבים כאלה ממחישים מדוע עובדים סוציאליים, אשר מכירים לעומק את הצרכים האמיתיים של מקבלי השירות, חייבים להיות שותפים מרכזיים בגיבוש מדיניות הסיוע החומרי. כאשר קובעי מדיניות אינם נשענים על הידע והניסיון המקצועי של נשות הרווחה נוצרות שגיאות תכנוניות, שפוגעות באוכלוסיות הזקוקות לסיוע.

אם כן, העובדות הסוציאליות, אשר פוגשות אנשים החיים בעוני ובהדרה חברתית, נדרשות להפעיל שיקול דעת מקצועי בחלוקת משאבים, ולא פחות חשוב מכך – להציג לעצמן ולקובעי המדיניות אלטרנטיבה למצב הקיים. נוכל להציע, למשל, התערבות למתן סיוע חומרי שתכלול אינטגרציה של קריטריונים אובייקטיביים (כגון מצב סוציו–אקונומי), יחד עם אוטונומיה מקצועית ומנומקת בהתייחס לאדם ולצרכיו הייחודיים. אנו, העובדות הסוציאליות, מצופות להמשיג, לתכנן ולהצדיק את הדרך שאנו פועלות בה למתן סיוע לנזקקים, משום שרווחת הפונים שלנו היא גם באחריותנו. אנו אלה שיוצרות קשר, שמקשיבות ורואות את הפונים ואת סביבתם באופן ישיר ובלתי אמצעי (וייס–גל, 2007). רק כך נגשים את ייעודנו כעובדים וכעובדות סוציאליות החותרות לרווחה ולצדק.

פנינו לאן?

כדי לעמוד במשימת הסיוע החומרי למקבלי השירותים באופן מקצועי, הוגן וראוי, מצופה מהעובדות הסוציאליות לבסס ידע בתחומים שונים, וביניהם: האופן שהאגפים לשירותים חברתיים מתמודדים עם הטיפול בבקשות לסיוע חומרי ובחלוקתו ההוגנת והשקופה; מסד הנתונים הנדרש לשם קבלת החלטה מושכלת לגבי סיוע חומרי; דרכים לאיסוף הנתונים באופן שלא יכביד ביורוקרטית על העובדות הסוציאליות; תהליכי השקלול שראוי שייעשו טרם קבלת ההחלטה על מתן סיוע חומרי; ולבסוף: כיצד נכון לבצע את מתן הסיוע בפועל?

העובדות הסוציאליות, אשר פוגשות אנשים החיים בעוני ובהדרה חברתית, נדרשות להפעיל שיקול דעת מקצועי בחלוקת משאבים, ולא פחות חשוב מכך – להציג לעצמן ולקובעי המדיניות אלטרנטיבה למצב הקיים

נדמה שאין תשובה נכונה אחת, שכן כל התערבות כוללת רכיבים רבים ומה שנכון באזור אחד לא בהכרח נכון במקום אחר. עם זאת, הידע שהצטבר אצל העובדות הסוציאליות ביחס לסיוע החומרי יוכל להוביל להצעת מודלים, אשר יסייעו בקבלת החלטות מושכלות שיש בהן אלמנט מרכזי של סיוע חומרי. מודל כזה עשוי לאפשר יצירה של מסגרת אובייקטיבית, אינטגרטיבית ומוסדרת לקבלת החלטות מקצועיות. ניתן לחשוב, למשל, על אינטייק מבוסס זכויות, שיכלול גם מבחן זכאות ויסייע לעובדת הסוציאלית לבנות תוכנית טיפול הממוקדת בזכויות.

לסיכום, מאמר דעה זה נכתב במטרה למצוא שותפים ולגבש צוות חשיבה משולב – של עובדות סוציאליות מהשטח יחד עם אנשי ונשות אקדמיה – לצורך פיתוח תובנות ומסקנות בנושא הסיוע החומרי באגפים לשירותים חברתיים. כל זאת כדי לקדם נושא חשוב זה ולמצוא לו פתרונות פרקטיים.  |||

רשימת המקורות

אברהם־ויס, ש', ובניש, א' (2021). הסיפור של בג"ץ הקיום בכבוד: כבוד האדם אינו נעצר על מפתנו של האדם החי בעוני. מעשי משפט, י', 186-155.

באום, נ' (2015). סיוע חומרי ליחידים ולמשפחות כמרכיב בהתערבות העובדים הסוציאליים במחלקה לשירותים חברתיים. משרד הרווחה והשירותים החברתיים, אגף בכיר למחקר, תכנון והכשרה, האגף לשירותים אישיים וחברתיים, השירות לרווחת הפרט והמשפחה.

דורון, א', וקרמר, ר' (1992). מדינת הרווחה בישראל: מערכת הביטחון הסוציאלי במבחן המדיניות והביצוע. הוצאת עם עובד.

המוסד לביטוח לאומי (2025). קצבאות והטבות. נדלה מתוך: https://www.btl.gov.il/benefits/Pages/default.

וייס, ע' (2000). השלכות חוק הבטחת הכנסה על תפקוד המחלקות לשירותים חברתיים: האם התממשו הציפיות? ביטחון סוציאלי, נ"ח, 98-76.

וייס־גל, ע' (2007). גישת האדם בסביבתו וביטוייה באידיאולוגיה המקצועית ובפרקטיקה של עובדים סוציאליים בישראל. חברה ורווחה, כ"ז(4), 596-567.

חוק הביטוח הלאומי – ה'תשנ"ה, 1995.

חוק העובדים הסוציאליים – ה'תשנ"ו-1996.

חוק שירותי הסעד – ה'תשי"ח, 1958.

לתת (2023). דו"ח העוני האלטרנטיבי: מהדורה מספר 21.

משרד הרווחה והביטחון החברתי (2022). תע"ס 3.16: סיוע חומרי לפרטים, משפחות, ילדים ובני נוער בקהילה. https://www.gov.il/BlobFolder/generalpage/molsa-taas3-attachments-new/he/TaasSocialRegulationsFiles_Taas3_3.16.pdf

שפירו, ש' (2012). ההיסטוריה של מקצוע העבודה הסוציאלית. בתוך מ' חובב, א' לונטל, וי' קטן (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 67-50). קו אדום – הקיבוץ המאוחד.

Krumer-Nevo, M. (2020). Radical hope: Poverty-aware practice for social work. Policy Press.

Sery, A., & Weiss-Gal, I. (2022). Social work senior managers as street-level policymakers. The British Journal of Social Work, 52(4), 2348-2366. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcab191

***

אורון קריפס

אורון קריפס | עו"ד ועו"ס. עוסק במיצוי זכויות, פסיכותרפיה והגיל השלישי ומתמקד בבריאות הנפש. בעת כתיבת המאמר היה עו"ס ועבד עם המפונים בתל אביב. oronkrips@gmail.com