תקציר

המחויבות לצדק חברתי ניצבת בתשתית מקצוע העבודה הסוציאלית ומעוגנת בקוד האתי של המקצוע בארץ ובעולם. למרות זאת, הספרות אינה מציעה מענה מספק לשאלה כיצד מתבצעות בפועל פרקטיקות של צדק חברתי על ידי עובדות סוציאליות. מחקר איכותני־אתנוגרפי זה נערך במטרה למפות פרקטיקות של צדק חברתי במחלקות לשירותים חברתיים. במסגרת המחקר, נערכה במשך ארבעה חודשים תצפית משתתפת במחלקה לשירותים חברתיים בבני ברק מערב והתבצעו 23 ראיונות עם עובדות המחלקה. מאמר זה מציג ממצאים ראשוניים, אשר מלמדים כי עובדות המחלקה רואות צדק חברתי כנושא שעליהן להילחם עבורו. רבות מעובדות המחלקה סיפרו על האופנים שבהם הן, כעובדות סוציאליות, נדרשות להיות ״לוחמות צדק״. בהתייחס לכך, הממצאים מציגים את המלחמה על הצדק מתוך ניסיון לתת מענה לשאלות מדוע העוֹבְדוֹת נלחמות, ומול מי הן נלחמות. הם גם בוחנים את ההכרח שהעוֹבדות יזכו לצדק חברתי עבור עצמן כדי שיוכלו להילחם על צדק למען הפונים שלהן. הדיון עוסק במסקנה כי צדק חברתי אכן נעשה במחלקות לשירותים חברתיים באופן תדיר ויום־יומי, אלא שהעשייה מתקיימת בתוך מערכת שתנאיה מחבלים בהשגתו. כלומר, צדק חברתי מושג למרות המערכת – ובזכות העובדות הסוציאליות. כמו כן, הדיון מציע השלכות אפשריות לפרקטיקה ולמדיניות.

מילות מפתח: צדק חברתי, פרקטיקה של עבודה סוציאלית, מחלקות לשירותים חברתיים

מבוא

המחויבות לצדק חברתי היא מעמודי התווך של מקצוע העבודה הסוציאלית ומעוגנת כחלק מהקוד האתי של המקצוע בארץ ובעולם (איגוד העובדים הסוציאליים, 2018; IFSW, 2014; 2018). מושג הצדק החברתי נקשר בהסדרים המוסדיים ובאי־שוויון המערכתי, אשר מקדמים אינטרסים של קבוצות מסוימות על חשבון אחרות בכל הנוגע לחלוקת משאבים חומריים וחברתיים, זכויות, הגנות והזדמנויות (Finn & Jacobson, 2011). צדק חברתי אינו מושג אוניברסלי: הוא נטוע בתוך חברה ותקופה מסוימות. לכן, אי אפשר להבינו מחוץ להקשר המסוים שהוא מוגדר ומיושם בו (Reisch, 2014). לאור ההנחה כי צדק חברתי מתקיים ומשתייך לזמן ולמקום ספציפיים, גם חקירתו דורשת מעורבות בהקשרים שהוא מתקיים בתוכם והבנה עמוקה שלהם.

רבות נכתב על מהו צדק חברתי וכיצד ניתן לקדם צדק במקצוע העבודה הסוציאלית (לדוגמה:Dominelli, 2017; Ferguson, 2008; Krumer-Nevo, 2020; Reisch, 2014; Wehbi & Parada, 2017), אולם השאלה כיצד נראית פרקטיקה של צדק חברתי הלכה למעשה בעבודתן היום־יומית של עובדות סוציאליות נותרה ללא מענה מספק. הספרות הקיימת בנושא מתייחסת בין היתר לפרקטיקת מדיניות אשר מאפשרת לעובדים סוציאליים לקדם צדק חברתי (Weiss-Gal & Gal, 2020), וכן לפרקטיקה מבוססת זכויות (Krasniqi et al., 2022; Razon & Feldman, 2024). כמו כן, הפרדיגמה מודעת העוני (קרומר־נבו, 2022) מציעה פרקטיקה סדורה של עבודה סוציאלית שמטרתה קידום צדק חברתי. גישה זו וגישות נוספות מתייחסות גם להיבט היחסים הבין־אישיים שבין עובדים סוציאליים למשתמשי השירותים כדרך לקידום ולמימוש של צדק חברתי, כאשר אלה מבוססים על הכרה, כבוד ואתגור של יחסי כוח (McLaughlin, 2011; Saar-Heiman & Krumer-Nevo, 2021).

כדי להעמיק את ההבנה בנוגע לאופנים שמחויבוּת לצדק חברתי באה לידי ביטוי בפרקטיקה מקצועית יום־יומית בעבודתן של עובדות סוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים, יצאנו לדרך עם מחקר אתנוגרפי, שבמהלכו ביצענו עבודת שדה במחלקות לשירותים חברתיים. מטרת המחקר הייתה למפות פרקטיקות של צדק חברתי בשירותים חברתיים דרך התבוננות בחוויותיהן ובפעולותיהן היום־יומיות של עובדות סוציאליות. עם תום עבודת השדה, ותוך כדי תהליך ניתוח הנתונים, הבחנו בשימוש חוזר של העובדות הסוציאליות ברטוריקה של מלחמה בהקשר לעבודת הצדק שהן עושות עם הפונים ולמענם. הופתענו להיווכח כי מדברי העובדות ניכר שצדק חברתי כרוך לעיתים קרובות במאבק. במאמר זה אנו מבקשות לחלוק מחשבות ראשוניות, שאולי יהדהדו התנסויות של עובדות סוציאליות נוספות ויסייעו להן לתת ביטוי מילולי לעבודתן היום־יומית במחלקות לשירותים חברתיים, ואולי גם מעבר לה.

שיטה

מאמר זה מתבסס על מחקר רחב היקף שנערך בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מומן על ידי הקרן הלאומית למדע (ISF) וקיבל אישורי אתיקה בוועדות האתיקה של אוניברסיטת תל אביב ושל משרד הרווחה והשירותים החברתיים. המחקר הוא מחקר איכותני־אתנוגרפי, שנערך על פי גישת האתנוגרפיה המוסדית (Smith, 2005). גישה זו מבקשת לחקור את המתרחש בפועל כחלק מפרקטיקות מוסדיות, ואת האופנים שהן מסדירות את הפעילויות היום־יומיות של אנשים.

איסוף הנתונים למחקר התבצע באמצעות עבודת שדה במחלקה לשירותים חברתיים בבני ברק מערב, שכללה עריכת תצפיות משתתפות וראיונות עם עובדות המחלקה. עבודת השדה נערכה בחודשים נובמבר 2024 עד פברואר 2025 וכללה 38 ימים של שהייה ותצפית במחלקה. במהלך ימים אלה, החוקרות השתתפו בכל מה שעמד על סדר היום של המחלקה, ובין היתר הצטרפו לישיבות צוות ולהתייעצויות מקצועיות וכן לוועדות תכנון טיפול. נוסף על אלה, נערכו ראיונות חצי־מובנים עם 23 נשות צוות במחלקה, אשר עסקו באופנים שצדק חברתי מיתרגם על ידיהן לעבודה יום־יומית הלכה למעשה (לדוגמה, מתוך מדריך הריאיון: ״חִשבי על אינטראקציה עם פונה שבמהלכה הרגשת שאת עושה עבודה של צדק חברתי: תארי את האירוע בפירוט ככל שניתן; מי היו הגורמים המעורבים; מה חשבת והרגשת במהלך אותו אירוע ואחריו?"). כל הראיונות הוקלטו בהסכמת המשתתפות ותומללו. משתתפות המחקר היו 19 עובדות סוציאליות הממלאות תפקידים שונים במחלקה, ביניהן עו״ס משפחה, עו״ס לחוק נוער, עו״ס קשישים, עו״ס נערות וכן בעלות תפקידים ניהוליים. לכולן תואר ראשון בעבודה סוציאלית ולתשע מהן תואר שני. יתר המשתתפות היו עובדות בתפקידים אחרים, ביניהן מלוות משפחות ועובדות סמך. כל המשתתפות היו נשים שגילן הממוצע 47 (טווח: 65-29), והוותק הממוצע במחלקה היה 12 שנים (טווח: חודש עד 30 שנה). 15 מהמשתתפות הזדהו כחרדיות והיתר כדתיות, דתיות לאומיות או מסורתיות. ניתוח הנתונים נערך בגישת ניתוח תוכן תמטי, בעזרת תוכנת Dedoos לניתוח נתונים איכותניים.

ממצאים

במהלך עבודת השדה במחלקה לשירותים חברתיים, וביתר שאת במהלך הראיונות שהתקיימו עם עובדות המחלקה, עלתה תחושה חוזרת ונשנית כי צדק חברתי הוא דבר שצריך להילחם עליו. רבות מעובדות המחלקה לשירותים חברתיים סיפרו על האופנים שהן, כעובדות סוציאליות, נדרשות להיות ״לוחמות צדק״. חוויית המאבק שהעובדות תיארו הפתיעה אותנו בעוצמתה, עוררה אצלנו שאלות רבות והייתה פתח לדיונים עם צוות המחלקה. בבואנו לבחון את השימוש בשפת המאבק והמלחמה כשפה שעבודת הצדק החברתי במחלקה מתוארת באמצעותה, נציג כאן שלוש תמות ראשוניות: המלחמה למען הצדק ועובדות המחלקה כלוחמות צדק; מדוע נלחמים ונגד מי?; מי יעשה צדק לעובדות?

המלחמה למען הצדק ועובדות המחלקה כלוחמות צדק

השיח על צדק חברתי התאפיין ברטוריקה של מאבק ומיקם את העובדות הסוציאליות כלוחמות צדק:

"הניסיון הזה לרדוף אחרי הצדק, אני חושבת שהוא ממלא חלק נכבד מהיום שלי. כי אני כל הזמן במלחמה כדי להשיג דברים שעל פניו אי אפשר להשיג אותם" (ורד).

"אני מאוד נלחמת, מאוד נלחמת על הפונים שלי, כאילו אם אני לא מצליחה להשיג משהו אני אעשה הכול בשביל להשיג להם. כאילו ממש, בקטע ש… אני לא רואה בעיניים בדברים האלה, גם אם אני צריכה להגיע למפקחת, אני אגיע. גם אם אומרים לי לא לפנות ישירות, לפעמים אומרים, אני לא רואה בעיניים. אני כאילו… מדלגת, אם זה למען הפונים, אני מדלגת על כולם ואני… אעשה הכול" (אפרת).

כפי שניכר בשני הציטוטים לעיל, העובדות חזרו שוב ושוב על כך שכחלק בלתי נפרד מעבודתן הן מוצאות את עצמן נלחמות עבור המשפחות, עבור הפונים שלהן, כדי שאלה יקבלו את המגיע להם, כדי שיזכו לצדק. כפי שניסחה זאת זוהר: ״מה שמגיע להן מן הדין, מן הצדק, מגיע, ואני הולכת להילחם על זה״. יתר על כן, מדברי חלק מהעובדות עלה כי קידום צדק חברתי הוא מוטיבציה מרכזית בבחירת מקצוע העבודה הסוציאלית בכלל, ובעשייה המקצועית במחלקה בפרט: ״אני בהוויה שלי לוחמת צדק, אני לא סתם יושבת פה במקום הזה. אני לא סתם בחרתי במקצוע הזה. אבל הייתי מעדיפה להיות רודפת צדק ולא לוחמת צדק״ (ורד). עם זאת, כפי שמחדדת ורד בדבריה, העובדות היו מעדיפות שעבודת הצדק תיעשה ללא הצורך התמידי להילחם.

לא פעם עלה מדברי העובדות כי הן נדרשות להילחם עבור מי שאין אף אחד אחר שיילחם למענו. כך למשל אמרה רחלי על נערה שבטיפולה: ״במקרה שלה גם אין אף אחד אחר שיילחם עליה. וזה ממש כואב לי […] אין שם הורים, כאילו הציפייה שהורים יילחמו, הציפייה שהורים הם אלה ש… ולא אני, או אנחנו״. מדבריה עולה כי לא פעם נדרשות העובדות להילחם עבור פונים שאין בסביבתם הטבעית מי שיילחמו עבורם. ממצבים אלה מסתמן כי המלחמה על הצדק דורשת משאבים רבים, שלעיתים חסרים לפונים. נדמה כי העובדות נדרשות לעשות שימוש במשאבים האישיים שלהן, הממשיים והסימבוליים, כדי להילחם את מלחמתם של הפונים. כפי שביטאה זאת רינה:

״אין מי שיילחם בשבילם, רק אנחנו. אין! מי יילחם בשבילם? מי ירים את הדגל הזה? של האנשים שלא הייתה להם הזדמנות בחיים, ועל לא עוול בכפם הם הגיעו למה שהם הגיעו, לא כי הם בחרו בזה, כי הם לא קיבלו הזדמנות. מה שאחרים מקבלים, הם לא קיבלו, ומה שאחרים יכולים לתקן בזכות הכסף שלהם, הם לא יכולים. ומי יעשה את זה בשבילם? אנחנו. ועל זה אני נלחמת״.

מדוע נלחמים ונגד מי?

תפיסתן של העובדות הסוציאליות במחלקה את עצמן כ״לוחמות צדק״, והאופנים שבהם עבודת צדק חברתי כרוכה בהכרח במלחמה, מעלים את השאלה במי למעשה הן נלחמות. מי שסומנו על ידי העובדות היו קודם כל מערכת הרווחה עצמה, ולאחר מכן המערכות והגופים שהן עובדות עימם באופן שוטף כדוגמת המוסד לביטוח הלאומי, עמידר, סל שיקום, מסגרות חוץ־ביתיות, העירייה ועוד. בדברי המשתתפות בלטה ההתייחסות למערכת הרווחה, שהן עצמן חלק ממנה, כגוף המרכזי שיש להילחם בו כדי להשיג צדק.

כדי שהעובדות יוכלו להילחם למען צדק חברתי עבור הפונים והפונות שלהן, הן זקוקות גם לצדק עבור עצמן

השימוש התכוף בטרמינולוגיה של "מלחמה" ביחס למערכת הרווחה ולגופים נוספים הוביל לתהייה שלנו אם אותם גופים נתפסים על יד עובדות המחלקה כ"אויבים". שאלנו את עצמנו ואת הצוות כיצד ייתכן שהגופים שאמורים להיות השותפים לדרך של העובדות הסוציאליות, מי שאחראים יחד איתן על עשיית צדק חברתי עבור הפונים, הופכים להיות מושא למאבק. העובדות הסתייגו אומנם מהגדרת הגופים הללו כ"אויבים", אך הדגישו את התחושה שעל אף שהן, לכאורה, חולקות עימם מטרות ואינטרסים משותפים – הן מוצאות את עצמן במאבק תמידי מולם. כפי שסיפרה, למשל, אחת העובדות, היא נדרשה להילחם – יחד עם ראשת הצוות והמנהלת – בפיקוח ובמסגרת טיפולית, למען כניסה של פונה לקבלת טיפול במסגרת זו. לדבריה, זה היה מהלך  ״קצת מצחיק; אמורה להיות מטרה משותפת וכאילו זה לא הרגיש ככה״ (מיכל). באותה נשימה, העובדות ציינו שכאשר מתקיים שיתוף פעולה מוצלח בין הגופים השונים, גדל הסיכוי שהפונים יזכו לצדק.

מהממצאים עולה תמונה מורכבת, לפיה עבודת הצדק החברתי במחלקה לשירותים חברתיים נעשית למרות המערכת ולא בזכותה. כלומר, עולה שלא מערכת הרווחה היא שעושה צדק עם לקוחותיה: מי שעושות פעולות המקדמות צדק הן העובדות הסוציאליות עצמן

בהמשך לכך עלתה שאלה בסיסית, אך מתבקשת: מדוע? מדוע נדרש – כדי שמשפחה תקבל את זכויותיה, או כפי שניסחה זאת זוהר: "׳את מה שמגיע לה מן הדין" – שהעובדת הסוציאלית שלה תילחם? מדוע מחייבת עבודת הצדק מאבק ומלחמה בתוך מערכת שלכאורה אמונה על רווחתן של המשפחות ועל קידום צדק חברתי? מדוע נדרשות העובדות הסוציאליות להילחם במערכת הרווחה שהן פועלות בתוכה כדי שיוכלו להגשים את המטרות המוצהרות של המקצוע ושל המערכת עצמה? או במילותיה של גילי, עובדת במחלקה: ״לפעמים את אומרת למה? למה? למה אנחנו צריכים רק להיות בעמדה של מאבק למען מי שבאמת נחשל וזקוק?״

ביקשנו להבין מהעובדות מהן, לשיטתן, הסיבות לצורך במאבקי הצדק. מדבריהן עולות תשובות מגוונות, אך נראה שבבסיס כולן עומדת ההכרה במשאבים המוגבלים שמערכת הרווחה יכולה להציע ללקוחותיה.  ״המלחמה היא מלחמה כל הזמן […] נלחמים למען הפונים, למען המשפחות […] ולא תמיד זה מצליח […] זה הרבה מאוד מאמץ. הרבה מאוד […] זה כל הזמן, וזה מגיע תמיד תמיד מאותו מקור, מזה שהכול מוגבל״ (ורד). ורד, ועובדות נוספות, מסמנות את המשאבים הלא מספקים כסיבה המרכזית למאבק: גם כאשר המשאבים מעוגנים כזכויות, עליהן להיאבק על כל משאב שהן מבקשות להשיג עבור הפונים שלהם, כי אף פעם אין מספיק לכל מי שזקוקים ו/או זכאים.

יתר על כן, עבור חלק מהעובדות, ההכרה במשאבים המוגבלים כסיבת המאבק וסימון מערכת הרווחה ככזאת שיש להיאבק בה כדי להשיג צדק מיתרגמים לביקורת נוקבת כלפי המערכת. כפי שאמרה אחת העובדות: ״העבודה שלנו, למעשה, היא בתנאים לא הגיוניים. אתה מצפה שאתה תחפש צדק במקום שנותן צדק״, או: ״הרווחה היא אלופת חוסר הצדק. בהוויה שלה כמשרד. אני לא מדברת עלינו [עובדות המחלקה], אנחנו שומרים מאוד על צדק״ (ורד). דברים אלה מחדדים את התפיסה לפיה משרד הרווחה, כמערכת, אינו מקדם צדק חברתי. אך בעוד ורד מבקשת בדבריה לייצר הפרדה בין ״המשרד״ לבין עובדות המחלקה, רחלי עומדת על המורכבות הרבה שעולה מכך שעובדות המחלקה הן־הן ״המשרד״: ״נלחמנו […] כמה שאנחנו יכולים, כי בסך הכול אנחנו עובדים של ה… (מחייכת)… בסוף אנחנו משרד הרווחה. אני לא… אני לא פרילנסרית״. מדבריהן עולה תמונה מורכבת, לפיה כדי להשיג צדק בעבור לקוחותיהן, העובדות נדרשות להיאבק במערכת שהפונים הם לקוחותיה ושהן עצמן חלק ממנה.

מלחמתן של העובדות במערכת הרווחה, כמו גם בגופים ובמערכות האמורים להיות השותפים הטבעיים שלהן, היא מורכבת וגובה מחירים גבוהים: ״המחיר הוא לא תמיד קל […] לא קל. להיות לוחם צדק זאת עבודה קשה״ (ורד). מחירים אלה הם קודם כל תוצאה ישירה של העובדה שהעובדות נלחמות במערכת שהן חלק ממנה. היותה של מלחמת הצדק, במובנים רבים, מלחמה פנימית של המערכת מול עצמה, גובה מחירים מקצועיים ואישיים. כך למשל שירה, העובדת במחלקה מזה שנים רבות, אומרת: ״חשוב, חשוב להילחם, עד שלב מסוים שאתה… כאילו אני לא מפחדת שיפטרו אותי, אבל אני גם לא רוצה להרוס מערכות יחסים״. אחרות ציינו כי הן מוצאות עצמן מותשות ושחוקות מהצורך התמידי להילחם כדי לבצע את עבודתן הבסיסית בצורה טובה, מה שפוגם הן בחייהן האישיים ובמשאבים הנותרים ברשותן כדי לדאוג לביתן הן, והן ביכולתן לבצע עבודה מקצועית למען הפונים. יתרה מזאת, אחדות אף הדגישו בגלוי, ללא כחל וסרק, כי הצורך הבלתי נגמר להילחם על המענים ועל הזכויות הבסיסיות של הפונים פוגע מהותית ביכולתן ללוות אותם גם בתהליכים משמעותיים ועמוקים: ״זה מותיר אותך פחות פנוי כאילו לעשות עבודה שהיא יותר משמעותית״ (מיכל), ורחלי מוסיפה: ״כאילו זה משהו שמתפספס גם, כי אנחנו נלחמים על המקום שלה [נערה] במסגרת [חוץ ביתית], כשבעצם צריך לעזור לה עם סיפור האכילה שלה, ועם סיפור האובדנות, ולטפל בה״. כך, מלחמות הצדק פוגעות גם בעובדות עצמן וגם בשירות ובטיפול המוענקים לפונים. כפי שעלה מדבריהן של עובדות רבות, בתוך מציאות מורכבת ומוגבלת ורוויה במאבקים, ״מרימים ידיים בשלב מסוים״.

כדי למנוע זאת, חשוב לדאוג גם לצדק עבור העוֹבדות עצמן.

מי יעשה צדק לעובדות?

צדק עבור העובדות הסוציאליות עצמן הוא סוגיה חשובה נוספת. כמה עובדות העלו שוב ושוב את התהייה אם ניתן לעשות צדק חברתי עבור אחרים בשעה שהן עצמן חוות חוסר צדק. כפי שהסבירה שני: ״אנחנו המטפלים, אנחנו הכלי כאילו… אנחנו יכולים ללחום […] ראית את כל ההפגנות שהיו, אז בסוף… כמו שהלקוחות בוכים על הכסף אז גם אנחנו, בסוף זה תמיד בקווים מקבילים״. עובדות נוספות התייחסו לכך שהיעדר הצדק כרוך בראש ובראשונה במשכורות הנמוכות ובתנאי העבודה, שאינם מאפשרים להן לעבוד ולחיות ברווחה. היו מי שסימנו את המשכורות הנמוכות ואת תנאי העבודה הגרועים כביטוי להיעדר הכרה חברתית ופוליטית במקצוע העבודה הסוציאלית. דבריה של קלרה מדגימים זאת:

״יש כאן עובדות מדינה […] והשכר בכלל לא מתחיל להיות בהלימה לתפקיד שלהן […] יהיה כאן צדק בדבר הזה שצריך הרבה יותר להחשיב את המקצוע, הרבה הרבה יותר להחשיב, ממה שקורה. נכון… זאת אומרת הייתה הפגנה, היו הרבה דברים, אבל זה עדיין לא הביא את המענה המספק […] הפונים הרי מודעים לכך שהעובדים לא מספיק מתוגמלים, ובעיניהם הטיפול הוא לא הכי… הם לא הכי מחשיבים את זה, מהמקום הזה, הם יודעים שללמוד עבודה סוציאלית וגם להיות בתפקיד של עובדת סוציאלית זה לא משהו שמאוד משתלם, ואולי הם רואים את זה… קצת ממקום של… התנדבות, של אנחנו במקום של ה… האנשים הטובים, שהנה אנחנו נסכים ונבוא לקראתם… זה בעיניי ממש מפחית מה… זאת אומרת לא מפחית מהערך, זאת אומרת הטיפול עצמו הוא פחות אפקטיבי״.

שני, קלרה ועובדות רבות נוספות דיברו לא רק על עבודת הצדק שהן עושות עם הפונים ועבורם, אלא גם על צדק עבורן. כפי שהשתמע מדבריהן – כדי שהעובדות יוכלו להילחם למען צדק חברתי עבור הפונים והפונות שלהן, הן זקוקות גם לצדק עבור עצמן. גם זה, כמובן, דורש מלחמה.

לסיכום, מעבודת השדה במחלקה לשירותים חברתיים ניכר שפרקטיקה של צדק חברתי היא בראש ובראשונה פרקטיקה של מאבק, אשר מומשגת על ידי העובדות כמלחמה על הצדק. על מלחמות הצדק היום־יומיות של העובדות במחלקה זכינו לא רק לשמוע בראיונות, אלא גם לראותן בפועל, הלכה למעשה, במסגרת התצפיות שערכנו. ראינו את העובדות נאבקות מול גופים שונים כדי למצות את זכויותיהם של הפונים, ולעיתים גם מול הנהלת המחלקה והפיקוח, על אף שמאבק זה עלול לגבות מהן מחירים אישיים ומקצועיים. יתר על כן, התאפשר לנו להיווכח כי העובדות נלחמות לא רק למען זכויות לפונים, אלא גם כדי לאפשר להם את הכוח והמשאבים להילחם את מלחמותיהם בעצמם; גם כאשר מלחמות אלה הן נגד המערכת שהעובדות הן חלק ממנה.

דיון

מאמר זה הוא סנונית ראשונה מתוך מחקר רחב היקף שמטרתו למפות פרקטיקות של צדק חברתי, כפי שהן באות לידי ביטוי בעבודתן היום־יומית של עובדות סוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים. בבואנו למפות את אופני העשייה של עבודת הצדק החברתי, בלטה באופן שלא היה אפשר להתעלם ממנו המלחמה המתמשכת והסיזיפית הנדרשת מהעובדות כדי לקיים פרקטיקה של צדק. ממצאים ראשוניים אלו מראים לנו כי במחלקות לשירותים חברתיים אכן נעשית באופן תדיר ויום־יומי עבודת צדק חברתי, וכי העובדות רואות בה חלק בלתי נפרד מעבודתן ומייעודן המקצועי. עם זאת, הם מדגישים כי עבודת צדק חברתי דורשת מאבק.

מהממצאים עולה תמונה מורכבת, לפיה עבודת הצדק החברתי במחלקה לשירותים חברתיים נעשית למרות המערכת ולא בזכותה. כלומר, עולה שלא מערכת הרווחה היא שעושה צדק עם לקוחותיה: מי שעושות פעולות המקדמות צדק הן העובדות הסוציאליות עצמן, וזאת על אף שעבודתן מתבצעת בתנאים אשר מקשים עליהן לעשות זאת ולמרות המגבלות והחסמים המערכתיים. עולה כי המערכת, על חוקיה ונהליה, פעמים רבות אינה מקדמת צדק עבור לקוחותיה ולעיתים אף מגבילה את היכולת לקדם צדק חברתי. משום כך, העובדות נאלצות להילחם תדיר במערכת שהן חלק ממנה ושאותה הן מייצגות. כך, כדי להיות סוכנות של שינוי ושל צדק חברתי, על העובדות הסוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים להיות ״לוחמות צדק״.

נדמה כי אי אפשר להבין את מלחמת הצדק הנדרשת מהעובדות הסוציאליות במנותק מהלך הרוח הניאו־ליברלי ההולך ומתחזק בחברה הישראלית בכלל, ובמערכת הרווחה בפרט. כניסת האידיאולוגיה הניאו־ליברלית אל לב מערכת הרווחה, הָאֲמוּנָה על קידום צדק חברתי, מרחיקה את המערכת, כמו גם את הפרופסיה של העבודה הסוציאלית עצמה, מבסיסה המוסרי והערכי (קרומר־נבו, 2022). כך, נראה שהמאבק לקידום צדק חברתי נותר במידת מה משימתן הפרטנית של העובדות הסוציאליות, יחד עם משתמשות השירותים, מה שעלול לשמוט את ההיבט החברתי מהצדק החברתי.

עם זאת, גישות שונות בעבודה סוציאלית מבקשות למזג בין תאוריות ביקורתיות לבין עבודה סוציאלית פרטנית ולראות גם את הפרקטיקה הפרטנית ככזו היכולה לקדם שינוי וצדק חברתי (סער־הימן ורוסו־כרמל, 2019). במובן זה, מחקר זה מצטרף לספרות מועטה מדי אשר מאירה את ההשלכות המעשיות של החיבור בין נקודת מבט פוליטית־חברתית לבין עבודה סוציאלית ברמת הפרט (שם). הממצאים מציעים כי ניתן לפעול גם מתוך ליבת מערכת הרווחה, מתוך המחלקה לשירותים חברתיים, כדי להכיר במבנים של אי־צדק חברתי – גם אלה הנובעים מכשליה של מערכת הרווחה עצמה – ולהתנגד להם.

השלכות לפרקטיקה ולמדיניות

ראשית, ממצאי המחקר מצטרפים לקריאה ההולכת וגוברת לשינוי יסודי בסדרי העדיפויות החברתיים במדינה, כך שהשירותים החברתיים יזכו לתקצוב ראוי (גל וויס־גל, 2023; קורא ושות׳, 2023). כפי שעולה בבירור מהממצאים, העובדות צריכות שייעשה עימן צדק כדי שיוכלו לעשות צדק עם הפונים ועבורם. בתוך מערכת הנוטה לכיוונים ניאו־ליברליים, הממצאים מדגישים כי צריך שהשינוי המהותי הדרוש יתחיל מלמעלה. כדי שהעובדות יוכלו לקדם צדק חברתי, המערכת עצמה צריכה לחזור אל התשתית הערכית של המקצוע ולאפשר צדק חברתי גם לעובדות עצמן. כפי שעולה גם ממחקרים קודמים (לדוגמה: Astvik, Welander & Larsson, 2020; McLaughlin, Scholar, McCaughan & Pollock, 2023), העובדות סבורות כי אין ביכולתן להעניק לפונים שירות איכותי מספיק בתנאי העבודה הקיימים. חשיבה זו גורמת לחלקן לעזוב את העבודה במחלקות, מחריפה את משבר כוח האדם ואת העומס ומקשה עוד יותר על מתן מענה איכותי ומקצועי (קורא ושות׳, 2023). שיפור בתנאי ההעסקה של העובדות הסוציאליות הוא צעד ראשון והכרחי בצל משבר האיוּש הגובר, שבתורו יקדם את יכולתן של העובדות להעניק שירות איכותני ומקצועי,  ימשוך עובדות נוספות למערכת ואף יוכל לתרום לעליית קרנו של המקצוע.

שנית, במצב העניינים הנתון, ללא שינוי ברמת המַקרו שאולי יוכל לצמצם את הצורך במלחמה על הצדק, עולה צורך של העובדות בגיבוי של ראשות הצוותים והנהלת המחלקות. משתתפות המחקר הדגישו כי הידיעה שיש להן גיבוי מלא להיאבק על צדק עבור הפונים, מאפשרת להן לצאת למלחמות בלי לחשוש שהדבר יפגע במעמדן במחלקה או אף בהעסקתן. הדבר הכרחי בעיקר לאור ההבנה כי המאבק הוא פעמים רבות אל מול המערכת שהעובדות והמנהלות הן חלק ממנה. לכך מצטרף הצורך שצוותי הניהול יאפשרו – ואף יעודדו – חשיבה יצירתית, אשר חורגת מהנהלים הנוקשים שמציבה המערכת. עולה כי העובדות זקוקות לחופש פעולה, לגמישות ולמרחב מספק לחשיבה כדי להיאבק על הצדק, וכל אלה צריכים להיעשות בתמיכת צוותי הניהול ובגיבוים.

לסיום, המחקר מבקש לעודד את העובדות הסוציאליות להכיר בעבודתן המקצועית ובהיותן סוכנות של צדק חברתי. אנו מייחלות לכך שהמחקר עצמו יהיה פעולה של הכרה (Recognition) בעובדות הסוציאליות במחלקות לשירותים חברתיים, ושהכרה זו תקדם את יכולתן להכיר בעצמן כסוכנות של שינוי ושל צדק חברתי. אנו סבורות כי דווקא בעת הזו, של מצוקה וטלטלה ברמה המדינית והחברתית, כאשר המשבר בשירותים החברתיים הולך וגובר (קורא ושות׳, 2023), יש חשיבות לחיבור מחדש לקוד האתי ולערכי המקצוע. כעובדות סוציאליות – נשות מקצוע, חוקרות ומחנכות – אנחנו נדרשות למחויבות עמוקה לצדק חברתי, וכפי שמשתקף מהממצאים – גם עושות כל שביכולתנו כדי לקדמו, גם בתנאים בלתי אפשריים.  |||

רשימת המקורות

איגוד העובדים הסוציאליים (2018). קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל. האגודה לקידום העבודה הסוציאלית בישראל מיסודו של איגוד העובדים הסוציאליים.

גל, ג', ווייס־גל, ע' (2023). מערכת הרווחה הייתה על סף קריסה בתחילת המלחמה – זה מה שחייב לקרות כדי שתמשיך לתפקד. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.

קורא, מ', סיני־גלזר, ח', ותרשיש, נ' (2023). "אני לא יכולה לעשות את העבודה שלי": תובנות על משבר כוח האדם בשירותים החברתיים בעת שגרה וחירום: מאמר דעה. חברה ורווחה, מ"ג(4), 494-491.

קרומר־נבו, מ' (2022). תקווה רדיקלית: פרקטיקה מודעת־עוני בעבודה סוציאלית. פרדס הוצאה לאור.

סער־הימן, י', ורוסו־כרמל, ס' (2019). התיתכן עבודה פרטנית לשינוי חברתי? דיון ביקורתי והצעות לפרקטיקה. ביטחון סוציאלי, 106, 98-75.

Astvik, W., Welander, J., & Larsson, R. (2020). Reasons for staying: A longitudinal study of work conditions predicting social workers’ willingness to stay in their organisation. The British Journal of Social Work, 50(5), 1382–1400.

Dominelli, L. (2017). Social work challenges in the second decade of the 21st century. Affilia, 32(1), 105-107.

Ferguson, I. (2008). Reclaiming social work: Challenging neo-liberalism and promoting social justice. SAGE.

Finn, J. L., & Jacobson, M. (2011). Social justice. In T. Mizrahi & L. E. Davis (Eds.), Encyclopedia of social work (20th ed.). Oxford University Press.

International Federation of Social Workers (2014, July). Global definition of social work. https://www.ifsw.org/ what-is-social-work/global-definition-of-social-work

International Federation of Social Workers (2018). Global social work statement of ethical principles. https://www.ifsw.org/global-social-work-statement-of-ethical-principles

Krasniqi, V., McPherson, J., & Villarreal-Otálora, T. (2022). Are we putting human rights into social work practice in Kosovo? The British Journal of Social Work, 52(1), 291–310. https://doi.org/10.1093/BJSW/BCAA235

Krumer-Nevo, M. (2020). Radical hope: Poverty-aware practice for social work. Policy Press.

McLaughlin, A. M. (2011). Exploring social justice for clinical social work practice. Smith College Studies in Social Work, 81(2-3), 234-251.

McLaughlin, H., Scholar, H., McCaughan, S., & Pollock, S. (2023). “Should I stay or should I go"? The experiences of forty social workers in England who had previously indicated they would stay in or leave children and families social work. The British Journal of Social Work, 53(4), 1963–1983.

Razon, S., & Feldman, G. (2024). “Beyond the letter of the law”: A critical discourse analysis of social rights take-up in social work. American Journal of Orthopsychiatry, 95(3), 288–297.

Reisch, M. (Ed.) (2014). The Routledge international handbook of social justice. London: SAGE.

Saar-Heiman, Y., & Krumer-Nevo, M. (2021). Redistribution and recognition in social work practice: Lessons learned from providing material assistance in child protection settings. American Journal of Orthopsychiatry, 91(3), 348–357. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1037/ort0000525

Smith, D. E. (2005). Institutional ethnography: A sociology for people. Altamira Press.

Wehbi, S., & Parada, H. (Eds.) (2017). Reimagining anti-oppression social work research. Toronto: Canadian Scholars.

Weiss-Gal, I., & Gal, J. (2020). Explaining the policy practice of community social workers. Journal of Social Work, 20(2), 216-233.

***

שוש איבגי| MSW, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, בני ברק מערב.

דניה קורן־שמשוני | MSW, דוקטורנטית ועוזרת מחקר, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב.

ד"ר חגית סיני־גלזר | חברת סגל, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב. hagitgla@tauex.tau.ac.il

המחברות מבקשות להודות לד"ר לירון בן עזרא על הליווי והתמיכה, שבזכותם המאמר וטור הדעה רואים אור.