|  בעקבות טראומה לאומית חסרת תקדים – יש המוצאים נחמה בשתיקה, בעוד אחרים מגלים את קולם דרך אמנות. אוסף השירים "הרקטור לא שלח שיר לשבת" מאת ד"ר שלי אינגדאו־ונדה הוא עדות מעמיקה הן לאבל האישי והן לאבל הקולקטיבי, להחלמה ולחוסן במהלך מלחמת חרבות ברזל. הספר יצא לאור בהוצאת ספרי ניב, 2024.

כעובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה ובמשברי חיים, מעולם לא שיערתי שאכתוב ביקורת על ספר שירה מנקודת מבט כה אישית וכואבת. הקשר שלי עם ד"ר שלי אינגדאו החל לפני שבע שנים, כשהייתי סטודנטית בקורס קליני שהעבירה באוניברסיטה העברית יחד עם פרופ' דורית רואר סטריאר. מה שהחל כיחסי מרצה-סטודנטית התפתח לקשר עמוק ומשמעותי, שהתהדק עוד יותר כשגילינו שענבל, חברתה הטובה, היא בת דודתי.

אך הגורל טווה את חוטי הקשר בינינו בדרך טרגית נוספת. ב־7 באוקטובר נרצח באכזריות במסיבת הנובה אחי היקר, בן בנימין כהן, יחד עם ארבעת חבריו: יפתח דן טוויג, תמר גוטמן, עדן דוד משה ודור תאר. תשעה־עשר ימים של חוסר ודאות, תקווה, חוסר אונים ואימה המתערבבים זה בזה, עד שהגיעה הבשורה המרה. "לא ידעתי את נפשי", אני נזכרת, "ואז החלו החיים שאחרי – חיים של קשר רוחני תמידי איתו ושל אובדן כבד מנשוא."

לאורך הזמן שחלף מאז מצאתי את עצמי כותבת בדמיון, מדברת אל עצמי, חושבת משפטים והרהורים, אך לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולהוציא את המילים אל הדף. ואז הגיעו השירים של שלי. בשיריה, במיוחד באלה שכתבה לזכר בן וחבריו, מצאתי ביטוי למה שהתחולל בתוכי, כמו בתהליך מקביל של אבל אישי ולאומי: אני קבורה בתוך האישי ושלי מצויה בתוך הלאומי, אך שתינו יודעות שהם כה מעורבבים זה בזה.

בשיר "הותר לפרסום", השורה: "אמת שלו שהפכה לאמת של עם במסיבה", מנכיחה את אמירתו הנחרצת של בן, שנים לפני הרצח. כמו נביא זעם, הוא חזר בנחישות על האמת שלו: כאשר תהיה להם פרצה לטבוח, להשמיד ולחרב – הם לא יהססו. וכך היה.

כמטפלת בטראומה, אני יודעת שתהליך הריפוי הוא קודם כל תנועה. בתנועה מתוך הפנים לחוץ, הכתיבה והשירה מציעות קרקע לביסוס מערכת יחסים בין האדם וההתמודדות שלו עם המציאות. האינטואיטיביות והאותנטיות שבכתיבה יוצרות ככל הנראה חיבורים, שהם בלתי נראים אך מלאי משמעות. עבורי, זוהי גם מערכת יחסים שממשיכה להיבנות עם אחי אהובי. זהו דף לבן וחלק: בכל רגע נתון אפשר להתחיל מחדש, ויש מקום לכל מה שמבקש לצאת.

דרך השירים של אינגדאו־ונדה התחברתי גם לסיפורים אחרים: של יעל המפונה והכוחות שהיא מגלה כדי להמשיך למרות הכול; של הנשים "שאינן יכולות לעזור כי הן רוצות להישאר שפויות". כמה חשוב לשמור על עצמנו, במיוחד בעולם שיש בו קלות בלתי נסבלת בחשיפה לזוועות; להכיר במגבלות שלי, במאגר הכוחות שלי, להצליח להיות ברגע הזה.

הספר הזה הוא יותר מאוסף שירים. הוא עדות לכוחה של היצירה ככלי טיפולי, לחשיבות של מתן קול לכאב ולאופן ששירה יכולה לגשר בין האישי ללאומי, בין הטראומה לריפוי. דרך שיריה של אינגדאו ונדה מצאתי ביטוי למה שלא יכולתי לומר במילים פשוטות, ואולי חשוב מכול – מצאתי את "האמונה העמוקה שיש עוד אנשים טובים".

כעובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה ובמשברי חיים, ומתוך החוויה האישית של אובדן, אני מביאה לסקירה זו מבט המשלב בין הקליני לאישי.

כוחה של העדות הפואטית

טיפול בשירה הוא גישה טיפולית המשלבת את כוחה של המילה הכתובה והמדוברת כאמצעי לריפוי נפשי ולהתפתחות אישית. הגישה מבוססת על התפיסה שתהליכי יצירה וקריאה של שירה יכולים לשמש ככלי רב־עוצמה לביטוי עצמי, לעיבוד טראומה ולהתמודדות עם אתגרים רגשיים. בליבת הטיפול עומדת ההבנה שהשירה מאפשרת לתת קול לחוויות שקשה לבטא במילים "רגילות", ומציעה מרחב בטוח לביטוי רגשות מורכבים. כל אלה תוך יצירת מרחק אסתטי, המאפשר לעבד חוויות קשות בקצב אישי (Stepakoff, 2009). הטיפול משלב שלושה מרכיבים מרכזיים (Mazza, 2017): קריאה וניתוח של שירים קיימים, שהם בחזקת מראה לחוויות אישיות; יצירה אישית של שירה, המאפשרת ביטוי וגילוי קול פנימי; ושימוש בשירה בטקסים ובתהליכי מעבר המחברים בין האישי לקולקטיבי. דרך תהליך זה, המטופל מעבד חוויות וזיכרונות. ניימייר (Neimeyer, 2006) הרחיב את הגישה הנרטיבית לתחום האבל והאובדן וטוען כי יצירת נרטיב קוהרנטי לחייו של המתמודד/ת עם האובדן, יכולה להיות מרכיב מרכזי בהסתגלות ובצמיחה מתוך הטראומה.

(צילום: ליהי בר-חיים)

אוסף השירים של אינגדאו־ונדה מציע דרך לשאת עדות – הן לטראומה האישית והן לטראומה הלאומית. הוא מובנה בשלושה שערים, המשקפים את התקדמות העיבוד הלאומי שלנו: "לעשות מה שצריך", "שגרת מלחמה", ו"הומניזם של קמפוסים". המבנה עצמו משקף את המסע – החל מתגובת המשבר המיידית ועד להתגבשות ההדרגתית של שגרות ושל נקודות מבט חדשות.

מה שהופך את האוסף לעוצמתי במיוחד הוא האופן שהוא שוזר יחד קולות וחוויות מרובים. כעובדת סוציאלית קלינית, הבחנתי כיצד טראומה מובילה לעתים קרובות לבידוד. שיריה של אינגדאו־ונדה יוצרים חיבורים בין אנשים וחוויות שלכאורה הם נפרדים: משפחות מפונות מהצפון, הורים שכולים, סטודנטים המתמודדים עם אובדן, שמירה על שגרת לימודים תוך דאגה בלתי פוסקת ליקרים חטופים, חברי סגל המתמודדים עם הצורך לתפקד בעיתות משבר. כל זאת תוך דגש משמעותי על קהילתיות ועל קבוצות בעלות מכנה משותף ודמיון, אשר פועלות יחד.

בין האישי לקולקטיבי

השירים אשר נוגעים באופן הישיר ביותר בחוויה שלי הם אלה העוסקים בטבח במסיבת הנובה. בשיר "הותר לפרסום", אינגדאו־ונדה כותבת על אחי בן ומצליחה לתפוס את האופן שהאמת האישית שלו הפכה לאמת לאומית. אופן הניסוח של הטרנספורמציה הזו – מחוויה אישית לחוויה קולקטיבית – פונה לתופעה רחבה יותר, שהבחנתי בה בעבודתי הקלינית: כיצד טראומה אישית בעיתות משבר לאומי משתלבת בנרטיב הקולקטיבי.

בכתיבתה, אינגדאו־ונדה מצליחה לשמור הן על אינטימיות והן על מרחק מכבד בטיפולה באובדן. כמי שעברה 19 ימים מייסרים של המתנה לחדשות על אחי, אני מזהה את היכולת שלה לתפוס את המרחב הלימינלי שבין תקווה לייאוש, בין אבל אישי לאבל לאומי.

בֵּן בִּנְיָמִין כֹּהֵן הָלַךְ עִם הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ שֶׁהָפְכָה אֱמֶת שֶׁל עַם בַּמְּסִבָּה. נֹעַם הִשְׁאִירָה אַהֲבָה, תֶּדֶר חַיִּים מְאִירִים. הַהוֹרִים, הֲדַס וְתֹמֶר, לֹא צְרִיכִים טֶקֶס יוֹם זִּכָּרוֹן, הֵם זוֹכְרִים כָּל יוֹם.

שיר זה מייצג את הרגע שבו הטרגדיה האישית הופכת לנרטיב לאומי, ואת המעבר מאי־ודאות לוודאות כואבת.

הקשר האקדמי והחוויה האנושית

באוסף בולטת במיוחד חקירתה של אינגדאו־ונדה את האקדמיה בזמן מלחמה. כמי שפגשה אותה לראשונה כסטודנטית, בקורס קליני שלימדה באוניברסיטה העברית, אני מעריכה את התיאור המדויק של תגובת העולם האקדמי למשבר. שיריה על סטודנטים וחברי סגל מנווטים – תוך הקפדה על איזון עדין – בין שמירה על סטנדרטים אקדמיים לבין ההכרה בהשפעתה האנושית המכרעת של המלחמה.

השירים העוסקים בחיי הקמפוס חושפים את מורכבות השמירה על מרחבים חינוכיים בזמן טראומה לאומית. שורותיה ממחישות כיצד כיתות הלימוד הופכות למרחבים לעיבוד טראומה קולקטיבית, תוך ניסיון למלא את תפקידן החינוכי. דואליות זו משקפת את חווייתי האישית כאשת טיפול, בניסיון לשמר תפקידים מקצועיים תוך כדי עיבוד אובדן אישי.

שיר זה מייצג את אתגר השמירה על ערכים הומניסטיים ויצירת מרחב בטוח לדיון ולעיבוד רגשי בתוך המסגרת האקדמית.

ממדים טיפוליים

מנקודת מבט קלינית, האוסף מדגים את הפוטנציאל הטיפולי של שירה בתהליך של עיבוד טראומה. השירים מציעים את מה שאנו, אנשי התחום, מכנים "עדות טיפולית": הם מכירים בכאב, תוך שהם מצביעים על אפשרויות לצמיחה ולחוסן. האופן שאינגדאו־ונדה מטפלת בנושאים של עקירה, אובדן והסתגלות מתיישב עם תאוריית הטראומה העכשווית בנוגע לחשיבות הנרטיב בריפוי.

כוחו של האוסף טמון ביכולתו להחזיק כמה אמיתות בו־זמנית: כאב האובדן והתמדת התקווה, משקל האחריות למתרחש סביבי והצורך בטיפול עצמי, החוויה האישית וההתמודדות הקולקטיבית. כקלינאית, אני רואה כיצד דואליות זו משקפת את המורכבות של עבודת הטראומה עצמה: להמשיך תהליכים טיפוליים ובו בזמן לחוות שבר אקוטי ולבסס מרחק עדין ביניהם; כזה שיאפשר חיוניות ותפקוד, לצד חיבור רגשי מדוד.

(צילום: ליהי בר-חיים)

אינטגרציה תרבותית וזהות

היבט ייחודי באוסף הוא השילוב של נקודות מבט אתיופיות־ישראליות בנרטיב הלאומי הרחב. הרקע של אינגדאו־ונדה – כאקדמאית אתיופית־ישראלית, פעילה חברתית, סופרת ומשוררת, מוסיף עומק לחקירה של זהויות מרובות, רב־תרבותיות, בזמן משבר. שיריה העוסקים בחוסן קהילתי מושכים קווים מקבילים עדינים בין סוגים שונים של טראומה קולקטיבית ושל ריפוי.

בניית חוסן דרך מילים

חלקו האחרון של האוסף מצביע לעבר חוסן ותקווה, מבלי לשלול את המציאות של כאב מתמשך. גישה זו מתיישבת עם מה שאנו יודעים על צמיחה פוסט־טראומטית: שאפשר לחוות בו־זמנית הן אובדן עמוק והן צמיחה משמעותית. השירים מדגימים כיצד קהילות יכולות לבנות חוסן גם תוך כדי עיבוד של טראומה.

שערי הספר

שער ראשון: "לעשות מה שצריך"

השער הראשון מתמקד בתקופה הקרובה ביותר למלחמה ומשקף את התגובה המיידית לטראומה. הוא מתאר את הצורך הדחוף לפעול, להגיב ולהתמודד עם המציאות החדשה והקשה, שיש לה מאפיינים הישרדותיים. השירים בשער זה מתארים את הרגעים הראשונים של ההלם, את תחילת תהליך האבל ואת ההתגייסות המיידית של הפרט והחברה.

שער שני: "שגרת מלחמה"

שער זה עוסק בהתמודדות עם החיים בצל המלחמה המתמשכת. השירים מתארים את האופן שאנשים מנסים ליצור שגרה חדשה בתוך המציאות המשתנה, את המתח שבין החיים הנמשכים לבין האבל המתמשך ואת הדרכים השונות שאנשים מוצאים בהן כוחות להמשיך.

שיר זה מייצג את היכולת למצוא נחמה ומשמעות בפרטים הקטנים של החיים, גם בתוך מציאות של עקירה ושינוי.

שער שלישי: "הומניזם של קמפוסים"

השער השלישי מתמקד במערכת האקדמית ובאופן שהיא מתמודדת עם המשבר. הוא בוחן את המתח שבין השאיפה להמשיך בשגרה האקדמית לבין הצורך להכיר במציאות המשתנה ובמצוקות הסטודנטים והסגל.

יחד, שלושת השערים מייצגים מסע של התפתחות – מהתגובה המיידית למשבר, דרך יצירת שגרה חדשה ועד להתמודדות עם השאלות העמוקות של זהות, משמעות וערכים. כל שער מציג נקודת מבט ייחודית על ההתמודדות עם הטראומה הלאומית, כאשר יחד הם יוצרים תמונה מקיפה של החוויה האישית והקולקטיבית במהלך המלחמה.

לסיכום

מניסיוני המקצועי והאישי, אני רואה כיצד הספר מציע שלוש תרומות מרכזיות לשדה הטיפולי: ראשית, הוא מדגים כיצד שירה יכולה לשמש ככלי לעיבוד טראומה, תוך שהיא מאפשרת מרחק אסתטי מהכאב תוך שמירה על קשר רגשי. שנית, הספר מציג את הקשר העמוק שבין טראומה אישית לטראומה קולקטיבית, ומראה כיצד שירה יכולה לגשר בין החוויות הללו. שלישית, השירים מדגישים את חשיבותם של הקהילה והתמיכה ההדדית בבניית חוסן.

הספר מומלץ במיוחד לאנשי טיפול העובדים עם נפגעי טראומה. הוא מספק כלים ייחודיים להבנת תהליכי עיבוד טראומה ומציע שפה חדשה לביטוי כאב. עבורי, כאחות שכולה וכאשת מקצוע, הספר הוא עדות חיה לכוחה המרפא של היצירה ולחשיבות השילוב בין אמנות וטיפול בתהליכי החלמה אישיים וקולקטיביים.  |||

רשימת מקורות

Mazza, N. F. (2017). Poetry Therapy: Theory and Practice, 2nd Ed.  Routledge.

Neimeyer,  R. A. (2006). Narrating the dialogical self: Toward an expanded toolbox for the counselling psychologist. Counselling Psychology Quarterly, 19(1):105-120.

Stepakoff, S. (2009). From destruction to creation, from silence to speech: Poetry therapy principles and practices for working with suicide grief. The Arts in Psychotherapy, 36(2): 105-113.

***

מורן כהן אבישר | MSW, עובדת סוציאלית קלינית. moricohen@gmail.com