תקציר
התנהלות פוליטית עוסקת ביחסי הגומלין שבין שחקנים עם עוצמות שונות לקראת קבלת החלטות. מודעות להתנהלות פוליטית היא משמעותית ביותר בתהליכים שיתופיים בשדה העבודה הסוציאלית, שכן הם מהווים שדה כוחות לרבדים ולמופעים של יחסים גלויים וסמויים. התעצמות השיח השיתופי בתוך המקצוע מביאה עימה הזדמנויות לשינוי מערכות היחסים, שנחוות לא פעם כפטרוניות וכנעדרות רגישות להקשרים חיוניים למקבלי השירות, כמו גם לשיפור יחסי גומלין שנחווים כמיטיבים. יש חשיבות לכך שעו"ס ומקבלי שירות יפתחו תודעה ביקורתית להזדמנויות שמביא עימו שיח השיתוף, ויפעלו בתוך כך בטקטיקות להשפעה ולשינוי. דוגמה להזדמנות כזו היא מודל קד"ם להגנת הילד, שעצם הכנסתו כחלופה לוועדות תכנון טיפול והערכה היא פעולה ביקורתית. כך גם מאפייני המודל, המאפשרים שינוי במערך הכוחות בתהליכי ההחלטה על ילדים במצבי סיכון, תוך שהמשפחה, בעזרת תומכיה, מממשת את זכותה להשפיע על שינוי מצבם. המאמר מציג את המודל מתוך חשיבה ביקורתית, תוך הצגת כוחותיו ומורכבותו גם יחד.
——————————————————————————————————-
הקשר המסייע בינינו, העובדות הסוציאליות, לבין האנשים המקבלים מאיתנו שירות, מתקיים במרחבים שיש בהם מידות משתנות של התנהלות פוליטית – ישירה ועקיפה, צפויה ומפתיעה, הוגנת או לא הוגנת. המחויבות הערכית של העובדות הסוציאליות לפעול לצמצום מרבי של כפייה ביחסי הגומלין של האדם עם זולתו וסביבתו, מכתיבה פרקטיקות של עבודה עם מקבלי השירות, השותפים וכלל החברה. שיתופם של מקבלי השירות בתהליכים ובהחלטות הנוגעים לחייהם נובע מערכי העבודה הסוציאלית, המציבים כערך מרכזי את עצמאותו ואחריותו של האדם לנהל את חייו (IASSW AIETS, 2018).
הכתיבה הרבה בנושא שיתוף והשתתפות[2] בהקשר לעבודה עם אוכלוסיות במצבי קושי והדרה מתעצמת, מסתעפת ומעמיקה. מגמה זו מושפעת בין היתר מתהליכים מקומיים וגלובליים: מחד גיסא – של איום על ערכים דמוקרטיים והשתתפותיים, ומאידך גיסא – של התעצמות ההשתתפות האזרחית והעמקת המודעות המקצועית בתחומים רבים לערך שיש בתהליכים שיתופיים (Beresford, 2021). לשיח השיתוף נוספו מושגים ופרקטיקות כגון השתתפותיות, co-creation, התהוות, התארגנות עצמית ואירוח, שפתחו פתח לעוד דקויות, ממדים ודרכי פעולה. בשיח זה, השיתוף אינו נתפס רק כמוסרי ואתי וכזכות של אנשים להשפיע על חייהם, אלא גם כאפקטיבי וחיוני. מאמר זה מבקש להתייחס לתהליכי שיתוף והשתתפות בהקשרים פוליטיים של יחסי עוצמה המתנהלים במרחבי העבודה הסוציאלית. המאמר מאיר את הדוגמה החדשנית של מודל קד"ם להגנת הילד כפרקטיקה ביקורתית של יחסים שיתופיים, המתמודדת עם יחסי הכוחות הטבועים בהבניית המקצוע ובמענה המסורתי של ועדות תכנון טיפול והערכה, באופן מעורר עניין ותקווה.
שיתוף כחלוקה מחודשת של עוצמה
יישום תהליכי שיתוף פרטניים וקהילתיים אינו כפשוטו הגברת המעורבות של אנשים בהחלטות על חייהם באמצעות יחסים המבוססים על חלוקת משאבים (Buchanan, 1994). הגברת המעורבות של האנשים המקבלים שירותי רווחה מלווה בשינוי יחסי הכוח השגורים, בשינוי מיקומיות העוצמה ודרכי השליטה, ובחלוקה מחודשת של משאבים מסוגים שונים. לכל אלה יש השלכות משמעותיות על ההתנהלות של המשתפים והמשתתפים.
חלק אינהרנטי בתהליכי שינוי – ממיקרו ועד מַקרו – שעובדות סוציאליות לוקחות בהם חלק, נמצא בזיקה לפוליטיקה, ובפרט כשמדובר במהלכים הכרוכים בחלוקת משאבים ובשינוי ביחסי כוח. הפוליטיקה של השיתוף נוטה להתנקז לשלב קבלת ההחלטות, שבו מתקבלות הכרעות הקשורות לחלוקת משאבים, למערכות יחסים ולכיווני פעולה. אך למעשה – הפוליטיקה של השיתוף מתחילה עוד קודם לכן, בין אם היא מדוברת ומורגשת ובין אם לאו. כך למשל, בעצם ההחלטה של הצדדים לחבור זה לזה ננקטת פעולה אסטרטגית; כך גם בבחירה מה התוכן שיעלה על סדר היום ומה לא יעלה; בהחלטה מי יוזמן להשתתף ובאיזה שלב בתהליך ומי לא יוזמן כלל. בהמשך, באופן שהשיתוף מתנהל יש ממדים פוליטיים של תמרון יחסי כוח: אופני העברת מידע, מידת המידע ואיכותו, חלוקת תפקידים, מאפיינים של setting ועוד. היבטים כמו אמינות, שקיפות, נגישות ומוסריות כרוכים אף הם באיכות השיתוף. הפוליטיקה נמשכת גם אחרי שלב ההחלטה, דרך פרוצדורות של יישום ההחלטה שבפועל מחולקים בהן המשאבים, מתבצעות התוכניות ומושגות המטרות.
פלח ניכר מהשיח על שיתוף, הן בחדר הטיפול והן בתהליכי מַקרו, עוסק למעשה בפרקטיקות עריצות וסמויות של שיתוף־לכאורה או של אי־שיתוף (Cooke & Kothari, 2001). אלה נעשות דרך טקסי שיתוף, מניפולציות ומילים מתעתעות, היוצרים מצג שווא של עבודה משותפת. ההודאה כי בשיתוף ובהשתתפות יש היבטים פוליטיים אינה מחלישה אותם או מפחיתה מערכם; ההפך הוא הנכון: המודעות ליחסי העוצמה בין מקבלי שירות לנותני שירות והיכולת לנווט ביניהם מעידה על עוצמתם של השותפים, על מעורבות ועל ניסיון לגיטימי לעמוד על אינטרסים. שימוש במיומנויות כמו משא ומתן, מיקוח ושכנוע הוא לגיטימי ואף חשוב. כאשר דינמיקות אלה נצבעות בפטרונות באמצעות טקטיקות טוקניסטיות (סמליות) של הסתרה, הכחשה, הפחדה, ניצול, הקטנה ורטוריקה מטעה – השיתוף כבר אינו שיתוף אלא דיכוי מתוחכם. לא פעם, הגבול בין שיתוף לאי־שיתוף הוא מתעתע וקשה לאבחנה, גם אם אין הדברים נעשים במזיד אלא מתוך חוסר מודעות והיעדר מקצועיות.
מקורות העוצמה של השיתוף
הדינמיקות הפוליטיות ביחסי השיתוף עושות שימוש במקורות עוצמה מגוונים הקיימים במרחבי העבודה הסוציאלית. כך למשל שיתוף במסגרת מימוש חוקים ונהלים, שיתוף מתוקף סמכות מקצועית, שיתוף המתאפשר מתוך מעמד חברתי או משאבים כספיים, שיתוף הנסמך על יכולות אישיות או שיתוף המתאפשר מתוך שליטה בידע (Raven, 2008).
גורם נוסף ובעל משמעות, אשר משפיע על יחסי השיתוף וההשתתפות המתקיימים בין עובדים סוציאליים ומקבלי השירות, הוא הידע. ידע (Foucault, 1980) הוא מקור עוצמה שחשוב לעמוד עליו מתוך מודעות לפוליטיקה של הידע, כיוון שהוא מרכזי בניהול מערכות היחסים שבין נותני שירות למקבלי שירות. תפיסות אפיסטמולוגיות על מהותה של הידיעה ועל מקורו וטיבו של ידע מַבְנוֹת היררכיות קשות לניפוץ והופכות את הידע לאתר פוליטי. התפיסה כי יש אנשים שלרשותם ידע נכון, מקובל ובעל ערך, ויש אנשים ללא ידע בר־תרומה, משליכה על מעמדם. חיזוק תוקפו של ידע אקדמי וידע מקצועי על פני ידע מניסיון חיים מבנה את ההיררכיה בין אלה הנושאים כל אחד מסוגי ידע אלה. מכאן, אנשים המקבלים שירות חשים לא פעם כי ניסיונם, דעתם והבנתם אינם בעלי ערך שווה לזה של העו"ס. חוויה זו, המכונה עוולה אפיסטמית, מוּבְנֵית לא פעם באופנים שונים שבהם מתנהלים יחסים בין עו"ס לאנשים שהם עובדים עימם.
העוולה האפיסטמית מבטאת אי־צדק הקשור לידע. היא מתבטאת בהדרה של אנשים בטענה כי הידע שלהם אינו תורם ואמין. טענה זו מופנית בעיקר לאנשים מקבוצות מוחלשות ומשמשת כהצדקה לנישולם הלא צודק מהשפעה על חייהם (Fricker, 2007). חוסר צדק זה מעצים את פערי הידע ומבנה חוויות של חוסר ערך, ניכור, זרות, בדידות ותלות אל מול מנגנון בעל ידע מקצועי מיומן. חוויות אלה קיימות במערכות הרווחה דרך חוסר הבנה של לקוחות השירות את הטרמינולוגיה המקצועית, תחושת איום מהשלכות של ההחלטות שיתקבלו וחוסר ידע כיצד להשפיע עליהן, התעלמות מ"ידע מתוך ניסיון" בתואנה כי אינו תקף, קושי בנגישות מקבלי השירות למידע רלוונטי לחייהם, ניתוק בין ידע לבין השפעה על ידי הרחקת מקבל השירות משלב קבלת ההחלטה, וכן הלאה.
מודל קד"ם כהזדמנות לשיתוף
אל מול מורכבות זו, נוצרות במקצוע העבודה הסוציאלית הזדמנויות מרתקות ומעודדות של שיתוף, המבטאות מחשבה עמוקה בנוגע לאתגר יחסי הכוחות. דוגמה לכך היא מודל קד"ם (קבוצת דיון משפחתית) בתוכנית "עולים לדרך קד"ם". מודל זה מזמן תהליך שיתופי באחת הסוגיות הדרמטיות שעובדים סוציאליים עוסקים בהן: ילדים במצבי סיכון. המודל אומנם אינו חף מפוליטיקה שיתופית, אך יש בו כדי להפחית את השימוש הסמוי והפוגעני בה. ספר מרכזי שנכתב על המודל קרוי "המהפכה השקטה" (Clarijs & Malmberg, 2012), משום ההזדמנות שיש במודל ביקורתי זה להנחיל תהליכי דמוקרטיזציה בארגוני רווחה. עצם ההתנסות בהליך יוצא דופן זה, המאפשר גישה שיתופית וקידום יכולת פעולה (agency) של בני המשפחה, כמו גם מהלך הנחלתו בשירותי הרווחה בארץ, הוא מעשה פוליטי הקורא תיגר על יחסי הכוח השכיחים במערכת זו.
מודל קד"ם נבחן כתוכנית פיילוט של משרד הרווחה והביטחון החברתי במשך שלוש שנים (2021-2019) בחמש ערים בארץ. המודל, המיושם כבר למעלה מ־30 שנה במדינות רבות אחרות (וגם בישראל קיים יישום מוצלח שלו עבור נוער עובר חוק, ראו: אזרחי ואחרים, 2015), כלל טיפול בעשרות משפחות שילדיהן הוגדרו במצבי סיכון. מטרות המודל, כפי שהוצהרו על ידי משרד הרווחה שביצע את הפיילוט בשותפות עם אשלים־ג'וינט ומשרד הקליטה ובהפעלה של עמותת מוזאיקה, הוגדרו: (1) הפחתת מצבי סיכון בקרב ילדים והפחתת הצורך בהפנייתם למסגרות חוץ־ביתיות; (2) שיפור במצב המשפחות ובמצב הילדים והעברת כוח ההחלטה למשפחה; (3) שיפור האמון ההדדי והתקשורת בין נותני השירותים, ומערכת הרווחה בפרט, ובין המשפחות; (4) יישום של דרך עבודה חדשה עם משפחות מתוך ראיית הכוחות, העברת האחריות ומתן אמון ביכולות המשפחה. מכאן, ייחודו של המודל הוא בהזדמנות שהוא פותח לקשר הדדי ודיאלוגי, יותר מהרגיל, בין משפחות לבין הגורמים המטפלים בהן, והעברת כוח ההחלטה למשפחה, כמו גם הבעלות והסמכות לביצוע הפתרונות שהציעו בני המשפחה, כולל הילדים, עבור עצמם.
בכדי לבצע תהליך זה, מודל קד"ם מובנה משלושה שלבים: בתחילה מלווה את המשפחה מְתָאֵם שהוא בעל תפקיד חיצוני לרווחה ומהווה דמות ניטרלית. תפקידו הוא להכין את המשפחה לאירוע של יצירת תוכנית משפחה למתן דרכי פתרון למצב המדאיג. לשם כך, המתאם יוצר קשר קרוב ותכליתי עם בני המשפחה, מסביר להם את התהליך, מאתר עימם תומכים מהמשפחה המורחבת, מהקהילה ומהמעגל המקצועי המלווה אותם, ולומד עימם מהן הדאגות שלהם, מהם הכוחות שלהם ומהם המענים הקיימים עבורם. בשלב השני, המתאם וההורים מכנסים את ההיוועדות. ההיוועדות היא אירוע דיאלוגי ושיתופי, שנמצאים בו בני המשפחה, התומכים, עו"ס המשפחה וצוות מקצועי רלוונטי. לרוב היא נמשכת כמה שעות, כיוון שהיא כוללת שיחה פתוחה לגבי הכוחות של המשפחה, הדאגות כלפיה והמענים האפשריים להן. היא גם כוללת שלב שבו בני המשפחה מתכנסים יחד עם תומכיהם, ללא אנשי המקצוע, כדי להגות ולהציע ביחד תוכנית משפחה, שבה לכל דאגה מוצע פתרון. בשלב זה מוצע למשפחה לבקש, כחלק מתוכנית המשפחה שהם כותבים, ליווי של מלווה משפחה שיסייע בתפעולה. על אף שתהליך זה נדרש כדי לקבל את הסכמת עו"ס המשפחה, הוא מתוכנן על ידי בני המשפחה ותומכיהם ויש להם אפשרות לשאת ולתת במקרה שדרכי הפתרון שהוצעו אינן מוסכמות. בסיום שלב זה נפרד המתאם מהמשפחה, והיא חוזרת לקשר משמעותי יותר עם עו"ס המשפחה, כיוון שהשלב השלישי מוקדש ליישום תוכנית המשפחה. הוצאה לפועל של התוכנית כרוכה לרוב הן במענים מהרווחה והן במחויבות של רשת התומכים ללוות את המשפחה ולסייע לה בהפחתת דאגותיה. כך למשל, יתכן שהדודה תתנדב לסייע בהכנת הילדים למערכת הלימודים באופן סדיר, מערכת הרווחה תסייע במענה לימודי ותזונתי, והמדריך מתנועת הנוער יקפיד על קיום קשר קבוע ועוטף.
במהלך שנות הפיילוט של התוכנית ביצע צוות רחב, מחממת נבט שבבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מחקר הערכה מעצב ומסכם של תוכנית "עולים לדרך קד"ם" (שמר ואחרים, 2022; כלל מחקרי התוכנית). לשם עמידה על אפקטיביות התוכנית ועל משמעותיה השונות נערך מחקר אורך משולב־שיטות, שכלל 116 ראיונות חצי־מובנים למשתתפים השונים בתוכנית מקרב אנשי המקצוע ובני המשפחות המשתתפות, וכן מדגם כמותני של 55 הורים, 66 עו"ס ו־66 מתאמים (אנשי המקצוע מילאו את השאלונים כמה פעמים, כיוון שכל אחד מהם ליווה כמה משפחות). תוצאות המחקר מעידות על ממצאים מעודדים באשר לאיכות המודל ולפוטנציאל הכרוך בו בהפחתת דאגות במשפחות שילדיהן מוגדרים בטרמינולוגיית מערכת הרווחה כ"ילדים בסיכון" (כך למשל, דאגות הקשורות לביטחון הילד או לסיפוק תנאים הנדרשים להתפתחותו). נוסף על כך, בהקשר למערכת היחסים בין העו"ס למשפחות, עולה כי המודל שימר את יחסי האמון של מקבלי השירות בתוכנית, בעוד מידת האמון של חלק מהעו"ס במשפחות דווקא פחתה מעט. עוד עלה כי הורים רבים חשו משמעותיים בתוכנית, אף כי רובם לא תפסו את עצמם כמובילי התהליך.
מה מקדם שיתוף הוגן בקד"ם?
מתוך המחקרים שבוצעו ותהליכי העיצוב וההתאמה של המודל, ניתן להצביע על כמה פרקטיקות שתרמו לפיתוח היחסים השיתופיים וניתנות לניתוח בהקשר הפוליטי של חלוקת יחסי עוצמה:
- הצבת חלופה לוועדות תכנון טיפול והערכה: עצם הצבת החלופה להליך הנתון היא מעשה פוליטי. המודל במהותו מערער על פרדיגמה בסיסית בדבר כוחו וכמעט בלעדיותו של ידע מקצועי, וערוך לממש את עקרונות האמנה לזכויות הילד בנוגע לזכות ילדים להשפיע על חייהם. המודל גם פותח פתח להסתייעות בכוחה המסייע של הקהילה למעגל המשפחתי, על פני או בנוסף לפתרונות של הרווחה. כל אלה מערערים את הסטטוס קוו בתחום תוך הכנסת מספר משמעותי – מעורב ומחויב יותר מזה הקיים – של שחקנים נוספים (ילדים, משפחה מורחבת, חברים מהקהילה) שמשנים את מערך הכוחות.
- היערכות סביב כוחות המשפחה: המודל מממש את גישת הכוחות ואת יכולת-הפעולה לגבי המשפחה. מאפייני המודל מזמנים חלוקה מחודשת של יחסי העוצמה בין המשפחה ותומכיה לבין אנשי המקצוע, במרחב שוויוני ואוטונומי יותר. היערכות זו באה לידי ביטוי בכמה מאפיינים של המודל: (1) ליווי המשפחה על ידי המתאם בהתחלה ועל ידי מלווה־המשפחה בהמשך מייצר זירה בטוחה ונוחה יותר עבורה ופחות היררכית, יתכן שמשום שהם נתפסים כאובייקטיביים יותר וחיצוניים למחלקה לשירותים חברתיים; (2) ביטוי כוחה של המשפחה לבחור את תומכיה, שהם מקורות העוצמה שלה; (3) סמכות המשפחה לארגן את ההיוועדות כזירת אירוח שלה ולא כזירת ועדה המחליטה על גורל ילדיה; (4) המעגל הדיאלוגי בהיוועדות, המתחיל בסבב מרגש ומעצים של כוחות המשפחה; (5) כתיבת תוכנית המשפחה על ידי המשפחה ותומכיה ולקיחת בעלות עליה מצידם, ועוד.
- חשיבות הידע של המשפחה: מימוש הקשר שבין ידע וכוח דרך פרקטיקות המבטאות את ידע המשפחה. המודל מבקש, כבר מתחילת הדרך, להבין את התפיסות, הרעיונות וההעדפות של בני המשפחה, לרבות הילדים. כבוד זה לידע שלהם – המתבטא בבחירתם אם להיכנס לתוכנית, בהקשבה לתפיסת הדאגות הסובייקטיביות של כל אחד ואחת מהם, ביציאת אנשי המקצוע מהחדר בעת כתיבת תוכנית המשפחה, במתן מקום לפתרונות לא שגרתיים מהמעטפת התומכת המשפחתית ובפתיחות להקשרים של המשפחות, המבטאים ידע תרבותי ומקומי שלהן – מחזק את המשפחה. המודל מדגיש לא רק את ההשתתפות הטכנית בתהליך, אלא, באופן מועצם יותר, חותר לנוכחות המבטאת באותנטיות את הדאגות והמענים (Mischel & Shemer, 2025).
אל מול ההזדמנות לשינוי הכמעט טקטוני הזה במערך הכוחות, נמצא כי איום מרכזי אחד מהווה כוח־על מטלטל החוסם את המשפחות: האיום המרחף מעל ההורים והילדים, לאורך כל התהליך, של הוצאת הילדים מהבית. פחד זה, שקיבל במחקר את הכינוי "הדאגה המוחרשת" (עומר, 2021), נמצא כמייצר עוצמות של חרדה, לרוב לא מדוברות, אשר החלישו את המשפחות ויצרו מעין "תיבת פנדורה", שההתעלמות מהדאגות שהיא יוצרת מהווה כוח מחליש. קושי אחר, אשר מסכל את ההזדמנות לשינוי יחסי הכוחות, טבוע בכך שחלק מהמשפחות נמצאות בעת התוכנית בחוויית חיים של מאבק והישרדות. התמודדות זו שואבת מהמשפחות את היכולת לממש את כוחותיהן כפי שמזמנת התוכנית. מתחים אלה ואחרים הופכים את תמונת יחסי הכוחות למורכבת יותר, כאשר בכל משפחה המצב הוא שונה. עוד קושי מרכזי טמון בפרדיגמות ובהתנהלות של מערכת הרווחה, כאשר אל מול התפיסה המוצהרת של העו"ס, הדוגלת ביחסי שיתוף, נמצאה בפועל התנהלות החוסמת בדרכים שונות את היכולת להטמיע פרקטיקה שיתופית.
חשיבה ביקורתית־פוליטית להטבת השיתוף
לצד הממצא כי מודל קד"ם מסייע בהפחתת דאגות כלפי ילדים שהוגדרו במצבי סיכון, גובשה רשימת המלצות לדיוק המודל ולהתאמתו למגוון אוכלוסיות ולמצבי דאגה שונים. בעת שנערכים כעת להרחבה הדרגתית של המודל לרשויות נוספות, נותר האתגר לעסוק בשאלה אם המודל אכן יצליח ליצור שינוי שורשי במערך יחסי הכוחות בשדה העבודה הסוציאלית. לשם כך, נחוצה חשיבה ביקורתית־פוליטית.
אחת מהמלצות המחקר בהקשר זה הדגישה את חשיבות הכשרתם של בעלי התפקידים לאימון ההורים והילדים במיומנויות השתתפות ועצמאות. זאת כיוון שחלק מההורים סיפרו כי לא היו מורגלים למערכת יחסים שיתופית וקרובה עם העו"ס (ועם נותני שירותים בכלל), ולפיכך סוגיית ההשתתפות אינה מוכרת להם או שהם אינם מאמינים בכוחה. מודל קד"ם מכוון אף מעבר לשיתוף ולשותפות – לפיתוח יכולת-הפעולה (ליסטר, 2019) של בני המשפחה, המקבלים באופן אוטונומי החלטות על חייהם (Lupton, 1998). לכן, כדאי לדון מהי הדרך לחזק מיומנות זו של ניהול עצמי. יתכן שכדאי לעבוד עם המתאמים על היכולת לפתוח עם ההורים והילדים שיח אמפתי וביקורתי בנושא, להעלות את מודעותם לחשיבות ההשתתפות והעצמאות בקבלת החלטות ולהגביר את התנסותם בהשפעה ובמעורבות במהלך שלבי המודל. כך למשל, ניתן ללמד את המתאמים ומלווי המשפחות כיצד לאמן את בני המשפחה להגיד את אשר על ליבם לגורמי סמכות, כיצד לסייע להם להתקדם לעבר מטרה, לנהל עימותים ומשא ומתן על רצונותיהם ועל החלטות, לשתף ברעיונות, לגייס ולשתף פעולה עם גורמים חדשים ולהגביר אחריות. במקביל, חשוב לפעול עם גורמי המקצוע כדי שיאפשרו מרחב זה. ראוי גם להכשיר את העו"ס בפרקטיקות של שיתוף ועידוד העצמה ויכולת־פעולה.
אופק נוסף לשינוי יחסי הכוחות יכול להיות נעוץ בשילוב המשפחות בהשפעה על עיצוב התוכנית. כמה הורים, תומכים ובני נוער העלו מיוזמתם, בעת הראיונות עימם, את היוזמה להשתלבותם בתוכנית קד"ם בעקבות הניסיון שצברו בה. בכך הם ביטאו אמונה בתוכנית ורצון טוב לסייע לאחרים מתוך התנסותם. מומלץ למערכת הרווחה להיפתח לכיוון זה ולחשוב על דרכים שונות, אתיות ויעילות, לשילוב מתעניינים אלה. המוטיבציה שלהם, הפרספקטיבה שלהם כלקוחות והמיקומיות הייחודית שלהם כבעלי ידע מניסיון יכולים לתרום רבות.
הדוגמה של מודל קד"ם מלמדת אותנו על ההזדמנות שיש בשיתוף כאשר מבצעים אותו מתוך תודעה ביקורתית, ועל השימוש החיובי בפוליטיקה לטובת מטרות המשפחה. שימוש בפוליטיקה של השיתוף יכול להיות קלף מפתח ביצירת מהלך מעודד העצמה כל עוד כללי המשחק הוגנים, בטוחים וברורים. לשם כך נחוצות תעוזה לפעול לשינוי תפיסות, הכשרה והדרכה, וכן יצירת הזדמנויות לשינוי מבני, שבו יחסי העוצמה מחולקים מחדש ופותחים פתח לעבודה משותפת, ואף עצמאית, של אנשים הפועלים לשינוי בחייהם.
רשימת המקורות
אזרחי, י', רוזינר, א', חסידה, י', חן, ג', ולבד, י' (2015). מחקר הערכה על תוכנית קבוצות דיון משפחתיות (קד"ם) כהליך חלופי לנוער עובר חוק. חברת מרטנס הופמן, יועצים לניהול בע"מ.
ליסטר, ר' (2019). יכולת פעולה ועוני – מ"להסתדר" ל"להתארגן". ביטחון סוציאלי, 106, 74-33.
עומר, מ' (2021). תפיסותיהם של משפחות ותומכיהם את יישום תוכנית "עולים לדרך קד"ם (קבוצת דיון משפחתית)" לרווחת הילד. עבודה לתואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית.
שמר, א', עבוד־חלאבי, י', סרדצה, י', ורואר־סטריאר, ד' (2022). דוח מחקר הערכה מעצבת – סיכום שלב הפיילוט לתוכנית "עולים לדרך קד"ם" (קבוצת דיון משפחתית) 2021-2019. האוניברסיטה העברית, חממת נבט.
Beresford, P. (2021). Participatory ideology: From exclusion to involvement. Policy Press.
Buchanan, A. (Ed.) (1994). Partnership in practice – The Children Act 1989. England: Avebury.
Clarijs, R., & Malmberg, T. (Eds.) (2012). The quiet revolution: Aggrandising people power by family group conferences. Amsterdam: SWP Publishers.
Cooke, B., & Kothari, U. (Ed.) (2001). Participation: The new tyranny? London: Zed Books.
Foucault, M. (1980). The history of sexuality. New York: Vintage Books.
Fricker, M. (2007). Epistemic injustice: Power and the ethics of knowing. Oxford University Press.
IASSW AIETS. (2018). Global Social Work Statement of Ethical Principles.
Lupton, C. (1998). User empowerment or family self-reliance? The family group conference model. The British Journal of Social Work, 28(1), 107-128.
Mischel, N., & Shemer, O. (2025). From participation to presence – What young people have to say about family group conferences. Child & Family Social Work. https://doi.org/10.1111/cfs.13265
Raven, B. H. (2008). The bases of power and the Power/Interaction Model of interpersonal influence. Analyses of Social Issues and Public Policy, 8(1). 1-22 https://doi.org/10.1111/j.1530-2415.2008.00159.x
[1] תודות לכל חברי קבוצת המחקר של קד"ם, לארגונים השותפים להפעלת תוכנית הפיילוט שנחקרה, למשתתפי המחקר, ובפרט למיכל יטמנו, מנהלת תחום פ"א ועדות תכנון, טיפול והערכה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, על התייחסויותיה המועילות למאמר זה.
[2] על אף השוני בין מושגים מעולם השיתוף, כגון: השתתפות, שותפות, השתתפותיות ושיתוף פעולה, במאמר זה ניתן המושג "שיתוף" כשם מכליל לכלל המושגים בנושא זה.
***
פרופ' ארנה שמר[1] – חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. חוקרת, מלמדת ומנחה בשטח תהליכי שיתוף ושותפות בקהילות, תוכניות חברתיות וארגונים. ניהלה את קבוצת המחקר של תוכנית קד"ם המתוארת במאמר זה.