תקציר

מקצוע העבודה הסוציאלית מבוסס על ערכים, ידע ומיומנויות, כאשר הצדק החברתי הוא ערך מרכזי בקוד האתיקה המקצועית של הפרופסיה. לא אחת, עובדים סוציאליים נתקלים בדילמות אתיות כאשר עמדותיהם האישיות או מדיניות הארגון שהם עובדים בו אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות הצדק החברתי. סוגיית מבקשי המקלט והפליטים בישראל ממחישה את הקונפליקט שבין מחויבותם המקצועית והערכית של עובדים סוציאליים לסייע לכל אדם נזקק, באשר הוא, אל מול מדיניות ממשלתית של שלילת זכויות בסיסיות למבקשי מקלט. מכאן, המאמר מדגיש את חשיבות הגדרתם של גבולות האחריות של העובדים הסוציאליים בסוגיות פוליטיות וחברתיות. מוצע כי על העובדות והעובדים הסוציאליים לאמץ גישה רב־ממדית, הכוללת סולידריות עם כל הקבוצות המעורבות, תוך הימנעות מהפיכת הפליטים לנתמכים פסיביים או מהתעלמות ממצוקת הקהילה הוותיקה אלה, לצד פעילות אקטיביסטית לשינוי מדיניות. לשם כך, מומלץ לקדם מודלים להתמודדות עם דילמות אתיות בעבודה הסוציאלית, לצד הכשרה המאפשרת לעובדים להתמודד עם קונפליקטים אלו באופן ערכי, מקצועי ומאוזן.

מבוא

מקצוע העבודה הסוציאלית מושתת על ערכים, ידע ומיומנויות. לערכים ולנגזרת היישומית שלהם – קוד האתיקה – יש מקום מרכזי בעבודה הסוציאלית. בהסתמך על הבסיס הערכי והאתי, העובדים הסוציאליים נדרשים להתמודד בשעת הצורך עם דילמות אתיות ולבחור את דרך הפעולה המיטבית, שבה הפגיעה בערכים תהיה מזערית (פנחסי ומיכאלי, 2003).

הפדרציה של איגודי העובדים הסוציאליים קבעה לפני כמה שנים שישה ערכים, המהווים את הבסיס הערכי של מקצוע העבודה הסוציאלית. איגוד העובדים הסוציאליים בישראל אימץ ערכים אלו, אך שינה את סדר רישומם כך שערך כבוד האדם וחירותו נמצא במקום הראשון, צדק חברתי במקום השני, ובהמשך יושרה, מקצועיות, שיתוף עם לקוחות ושירותיות (איגוד העובדים הסוציאליים, 2018). קוד האתיקה של העבודה הסוציאלית בישראל מציב, אפוא, את הצדק החברתי כאחד מן העקרונות הבולטים שהפרופסיה מושתתת עליהם, כנגזרת ישירה של ערך השוויון בין בני אדם. כך, על פי לשון הקוד בהתייחס לצדק חברתי, על העובדים הסוציאליים לחתור ללא משוא פנים לצדק חברתי לטובת פרטים וקבוצות מוחלשים ומופלים, לשם השגת שינוי חברתי בר־קיימא – במיוחד בסוגיות של עוני, אפליה וצורות אחרות של אי־צדק ואי־שוויון חברתי. לשם כך, על העו"ס לפעול להנגשת מידע, שירות ומשאבים, לחתור ללא לאות לשוויון הזדמנויות – תוך פעולה נגד מדיניות היוצרת או משמרת מצבי אפליה על כל היבטיה, ולקדם חקיקה שוויונית ומיטיבה, ברוח זכויות האדם (איגוד העובדים הסוציאליים, 2018).

מתברר כי הנחיה ברורה זו של הקוד האתי, המושתתת על ערך הצדק החברתי, מאתגרת לא אחת את העובדים הסוציאליים בעבודתם בשטח. החברה הישראלית ככלל רוויה מחלוקות וחילוקי דעות, הבאים לידי ביטוי בתפיסות עולם, בהתנהגות אישית ובגישות לפרט ולקהילה. למעשה, כמעט בכל תחום נוכל למצוא קשת של דעות ועמדות, חלקן נוגדות וסותרות. העובדים הסוציאליים, כחברים בקהילה הישראלית, אינם נבדלים מאחרים ומחזיקים גם הם בשלל עמדות ודעות אישיות. כך, כאשר עובד סוציאלי מתבקש לטפל, להגיש עזרה, לקבוע מדיניות וכדומה, הוא נקרע לא אחת בין צו מצפונו ודעותיו האישיות, שעל פיהם הוא חפץ לפעול, לבין הנחיות מנהליו או מדיניות כללית שלעיתים אינה עולה בקנה אחד עם עמדותיו. עובדים סוציאליים הפועלים במגוון מסגרות ובארגוני רווחה מתלבטים לא פעם בדילמה אם לדאוג רק לפרט האינדיווידואלי ולהטבת מצבו במידת האפשר, או לפעול ברמה אחרת להשגת צדק חברתי (פנחסי ומיכאלי, 2013). אשר על כן, העובד נקרע בין חובתו לבצע את מדיניות מנהליו ולהשאיר את ערכיו מאחור, לבין הרצון לדבוק בעמדותיו גם כשהן נוגדות את ההנחיות.

ברוח דברים אלו, נציג את עמדתם של עובדים סוציאליים בהתייחס לטיפול במבקשי מקלט ופליטים בדרום תל אביב. טבעי הדבר שהפרופסיה תשים בראש סדר העדיפויות את הדאגה לרווחתם של הפליטים ומבקשי המקלט ותקדם מדיניות מכלילה לטובתם, אך אלה אינם בהכרח פני הדברים. הלכה למעשה, מתברר שגם העובדים הסוציאליים מושפעים מהקונטקסט החברתי הרחב והמורכב, וזאת בעיקר בשל העובדה שחלק ניכר מהפליטים השתכנו בדרום העיר תל אביב, מקום שמלכתחילה חיו בו אוכלוסיות מוחלשות במצב סוציו־אקונומי נמוך ונחשב מימים ימימה כאזור בעל שוליות חברתית גבוהה (בוני־נח וטויס, 2019). לפיכך, גם בין העובדים הסוציאליים, כמו בין כלל תושבי האזור, יש הרואים את הפליטים כאנשים רדופים, הזכאים למקלט בישראל, ויש הרואים בהם מסתננים הנכנסים לישראל שלא כדין וללא הצדקה שרירה ופוגעים משמעותית בביטחונם האישי (נעים, 2015). כך, אם נחזור ללשון הקוד האתי בתחום הצדק החברתי – "לחתור ללא משוא פנים לצדק חברתי לטובת פרטים וקבוצות מוחלשות ומופלות" – עולה השאלה אם הקבוצות המוחלשות והמופלות הן הפליטים, או אולי דווקא התושבים הוותיקים של האזור.

רקע תאורטי

הגעתם של עשרות אלפי פליטים מאפריקה לישראל, ובעיקר לדרום תל אביב, עוררה בעשור האחרון דיונים רבים וסוערים בנוגע להגירה ולהשפעותיה על החברה הישראלית (Hankins, 2020). נציין כי בדומה למאמרים של בירגר ובר־טוביה (בירגר, 2019; Bar-Tuvia, 2018), גם במאמר זה ייעשה שימוש במונח "פליטים" כדי לתאר את מי שהגיעו לישראל ממדינות אפריקה, בהתאם להגדרת נציבות האו"ם לפליטים, וזאת על אף שרובם לא זכו למעשה להכרה רשמית כפליטים על ידי מדינת ישראל. כך, מחד גיסא, ישנה הכרה בסכנה הנשקפת לחייהם בארצות המוצא, ומאידך גיסא – מדינת ישראל איננה מכריעה בבקשות המקלט הפרטניות ולכן לא מכירה בהם כפליטים. לפיכך, הם נותרים בסטטוס של "מבקשי מקלט", ככינוי אשר מתאר בני אדם שעזבו את מדינתם והגיעו למדינה הקולטת, תוך שהם מצהירים כי תישקף סכנה לחייהם אם יוחזרו למדינתם. הם אינם מוגדרים כ"מהגרי עבודה", מאחר שמהגרי עבודה הם מי שהגיעו לישראל במטרה לעבוד בה עם אשרות עבודה ייעודיות (המוקד לפליטים ולמהגרים, 2021).

נכון ל־2025, מספר הפליטים ומבקשי מקלט מאפריקה בישראל עומד על כ־30,000 (א.ס.ף, 2025). מתוכם, כ־70% הגיעו מאריתריאה, כ־20% מסודן, ועוד כ־10% ממדינות שונות באפריקה (בירגר, 2019). מדינת ישראל מכירה בסכנת החיים הנשקפת להם אם יחזרו לארצות המוצא, ועל כן נמנעת מלגרש אותם למדינותיהם. כך, שהייתם בישראל נחשבת לחוקית ומוסדרת תחת מדיניות ממשלתית של אי־הרחקה. הם מחזיקים באשרה מסוג 2א5, שעליהם לחדש מדי חצי שנה או שנה. ברם, מקרב כלל המגישים בקשת מקלט, בפועל פחות מחצי אחוז מהם קיבלו מעמד פליט רשמי, ועל כן הפליטים בישראל חיים למעשה ללא מעמד או אישורי עבודה וגם ללא גישה לשירותי רווחה או בריאות. בשל מדיניות זו, כ־85% מהם חיים באי־ביטחון תזונתי ומעל 50% מהם מוגדרים כעניים. לאחרונה אומנם השתנתה המדיניות בחלקה, ובמחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות הרלוונטיות קיימים כיום תקנים ייעודיים לעו"סים המטפלים במבקשי מקלט, אך האתגר העיקרי נותר בעינו: היעדר הכרה רשמית בפליטים כזכאים לשירותים (א.ס.ף, 2024).

במצב עניינים זה, מעוזם המרכזי היה, ובמידה רבה נותר, אזור התחנה המרכזית בדרום תל אביב, אשר טיפין־טיפין שינה את פניו באמצע שנות האלפיים והפך למובלעת רב־לאומית (אליהו־לוי וגנץ־מישר, 2016). ברם, מצבם המורכב הוביל בקרב התושבים הישראלים הוותיקים להגברת החשש מפשיעה, לתחושת איום ולירידה בלכידות הקהילתית (Shechory-Bitton & Soen, 2016). כך, הגם שהם ממלאים תפקיד חשוב בשוק העבודה הישראלי ומהווים מנוף לצמיחה כלכלית, נוכחותם דה־פקטו יוצרת מורכבות חברתית (דלה־פרגולה, 2012). יצוין כי בשנים האחרונות חלה ירידה הדרגתית במספר הפליטים בדרום תל אביב, עם צמיחתן של קהילות בערים כמו אילת וחיפה (א.ס.ף, 2024).

ברבות השנים התחוללו מאבקים רבים, שגובו בעצומות שונות (בהן גם עצומת העו"ס, שהכילה את מספר החתימות הגבוה ביותר), במטרה לשנות את המדיניות הישראלית הרשמית – מדיניות אשר הוחרפה עד להכרזה על כוונת גירוש בכפייה למדינות כמו אוגנדה ורואנדה, שהמגורשים אליהן עמדו בפני סכנות רבות, לרבות מוות. כפועל יוצא ממאבקים אלו, בירגר (2019) גורסת כי ניתן לראות במדיניות הגירוש ובתגובתן של העו"ס אליה מקרה בוחן להתמקמות ייחודית של מקצוע העבודה הסוציאלית אל מול סוגיית הפליטים ברמה הפוליטית והמקצועית גם יחד. זאת מאחר שהעבודה עם מי שאינם בעלי מעמד אזרחי דה־פקטו מציפה את השאלה המהותית אם תפקיד העו"ס הוא תפקיד של תמיכה וסיוע גם למי שאינו בעל מעמד, או שמא העו"ס הם בחזקת גורם מפקח מטעם המדינה ותו לא – ומכאן שתפקידם הסגולי מסתכם באכיפת המדיניות הקיימת. כל זה מעלה את השאלה מיהם למעשה הלקוחות של שירותי הרווחה בתחום זה: האם אלו הפליטים, או שמא שלטונות המדינה שהעובדים הסוציאליים נדרשים לממש את מדיניותה? זאת ועוד: מהו מקומה של האתיקה המקצועית באשר לאופן הפעולה המצופה מעובדים סוציאליים בסוגיה מעין זו, ואֵילוּ  ערכים ועקרונות עשויים להנחות את העו"ס בהתמודדות עם שאלת הזיקה של הפרופסיה בסוגיית הטיפול במי שהמדינה אינה חפצה כל עיקר ביקרו?

בירגר (2023) מצאה כי העבודה הפסיכו־סוציאלית עם מבקשי מקלט בישראל חושפת את קונפליקט הנאמנויות שפוגשים העו"ס – בין המדינה, המסרבת להכיר במבקשי המקלט כדת וכדין ומונעת מהם גישה לזכויות אזרחיות, לבין המחויבות הערכית המהותית (המעוגנת בערכי המקצוע ובקוד האתיקה של העבודה הסוציאלית) לסייע לכל דכפין, ללא קשר למעמד החוקי. אכן, האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל מעלה על נס את המחויבות של העו"ס שלא להתעלם מביטויי אפליה: "…לפעול כדי למנוע ולבטל אפליה נגד כל אדם או קבוצה על בסיס גזע, צבע, מין… מעמד אישי ומוצא לאומי…" (איגוד העובדים הסוציאליים, 2018). ברוח זו, בירגר (2019) סבורה כי מניעת שירותי רווחה לאוכלוסיית הפליטים בישראל נוגדת את ערכי המקצוע ועקרונותיו ואת כללי האתיקה המקצועית. בתוך כך, יש לציין את ארגון מסיל"ה, אשר הוקם בשנת 1999 על ידי עיריית תל אביב כדי לסייע למהגרי עבודה, ובהמשך התחיל לתת שירות פסיכו־סוציאלי גם למבקשי מקלט, שכיום הם אוכלוסיית היעד העיקרית של הארגון (מסיל"ה, 2021).

אשר על כן, עקרונותיהם וערכיהם של העובדים הסוציאליים – ובהם, כאמור, החתירה לצדק חברתי – עלולים לעמוד בסתירה לתפיסה הציבורית השלילית כלפי הפליטים במדינה (בירגר, 2023; רמון, 2022). בשל התנגשות ערכית זו, עשויים העובדים הסוציאליים למצוא עצמם בקונפליקט הנאמנות הכפולה: בין נאמנותם ומחויבותם לחברה הקולטת, מוסדותיה ואזרחיה, לבין מחויבותם הערכית לפליטים, כפי שמשתמע מקוד האתיקה. דילמה זו מהדהדת גם במאמרן של לוין ונחום (Levin & Nahum, 2024), אשר חקרו – דרך ראיונות עם עובדים קהילתיים הפועלים בשכונות של דרום תל אביב – כיצד הם מחליטים אילו אוכלוסיות ותושבים מרכיבים את הקהילות המקומיות הראויות לתמיכתם (בפרט בהינתן משאבים מוגבלים מלכתחילה), ובד בבד – כיצד שיקולים הומניטריים עשויים להנחות את עבודתן בהקשר ובאקלים הרוויים במתחים פוליטיים. הן אף הראו כי עובדים קהילתיים אלו, אשר אמונים כנציגי רווחה פורמליים על מתן שירות לקהילות ותיקות לצד קהילות מבקשי מקלט בדרום תל אביב, בפועל נתנו שירות בעיקר לזקנים, וזאת בשל העמימות של הגדרת תפקידם ובשל המסרים הפוליטיים שקיבלו מעיריית תל אביב ומשלטונות המדינה (Levin & Nahum, 2024).

דיון

נושא הפליטים בדרום תל אביב הוא ללא ספק אבן בוחן ליכולתם של העובדים הסוציאליים לתת פרשנות ראויה לערך הצדק החברתי, כשברור שכל החלטה שיקבלו עלולה לפגוע בצד זה או אחר. העובדים הסוציאליים נדרשים גם לתמרן בין תפיסת עולמם האישי, הכרתם את תפקידם הציבורי והציפייה שיפעלו על פי המדיניות המוכתבת מלמעלה.

ראייה רחבה יותר קשורה לשתי תפיסות מרכזיות שאומצו בעבודה הסוציאלית. מחד גיסא, הדאגה לפרט ומתן סיוע לכל אחד בלא קשר למוצא, לדת וכדומה, בדומה למתן סיוע רפואי לשם הצלת חיים, ומאידך גיסא, צדק חברתי המוכתב על בסיס נורמות חברתיות, תפיסות עולם ומדרג שנקבע לא אחת על ידי קובעי המדיניות. עובדים סוציאליים עומדים, אפוא, למול דילמה שהיא "מצב שבו מחויבות מקצועית וחובות מקצועיות המושרשות בערכים מקצועיים בסיסיים נמצאות בקונפליקט, והעובד הסוציאלי נדרש להחליט אילו ערכים הקשורים במחויבויות ובחובות המקצועיים עדיפים על פני אחרים" (גוטמן, 2001, עמ' 117).

הדילמות של העובדים הסוציאליים בנבכי הפוליטיקה הישראלית קשורות גם למושג הגבולות בטיפול. העובדים הסוציאליים מחזיקים בתפיסת אחריות, אך לא תמיד ערים לגבולות האחריות. לעיתים מדובר בזליגה לפטרנליזם, נטילת אחריות יתר על המטופלים, ולעיתים מדובר בזליגה של ערכים אישיים לתוך התפקיד המקצועי – כאשר, למשל, העובד יעדיף קהילה התומכת בערכיו האישיים ועלולה לפגוע בקהילה אחרת.

בהקשר זה בולטת, למשל, המצוקה של העובדים הקהילתיים אשר אמורים מתוקף תפקידם לקדם את רווחת הקהילה שהם עובדים בה, ולכאורה "לשרת" את רצון הקהילה גם כשזה נוגד את עמדתם האישית או אף את ערכי המקצוע. לפני חודשים מספר התנהל דיון לא פשוט בקבוצת המטפלים הקהילתיים, שאף הגיע לוועדת האתיקה. על רקע המלחמה, קהילות מסוימות החליטו להרחיק את העובדים הערבים מהשכונה. לא היה דבר ספציפי כנגד מי מהם; זה נעשה רק בשל מוצאם ודתם. העובדים הסוציאליים בקהילה התבקשו לסייע לפעילות זו, כחלק מתפקידם לקדם את הקהילה על פי דרכה. לא מעט מהעובדים לא חשו בנוח בהקשר לפעילות זו ותהו אם עליהם, כעובדים סוציאליים, להיות נאמנים לקהילה, קרי למטופלים שלהם, בכל מקרה, גם אם זה נוגד את תפיסת עולמם שלהם.

במהלך השנים הוצגו מודלים שונים להתמודדות עם דילמות אתיות, גם כאלו שתואמים את הדילמות הקשורות לערכי הצדק החברתי. לובנברג ואחרים (2000 Loewenberg, Dolgoff, & Harrington, ) וגמבריל (2006 ,Gambrill) מציעים תדריך להערכה אתית במצבים של קונפליקט בין ערכים. התדריך מבוסס על עקרונות של חשיבה ביקורתית ופרקטיקה המבוססת על ניסיון מקצועי בר־קיימא, ובנוי מ־11 מרכיבים, כפי שיפורטו להלן. לטעמנו, מודל זה יכול להנחות עובדים סוציאליים בבואם לנתח דילמה המייצגת את המורכבות של העבודה הסוציאלית בהקשר פוליטי טעון ורגיש.

1. זהה את הערכים האישיים שלך, הרלוונטיים לדילמה האתית שאתה ניצב בפניה.

• הומניטריות וחמלה: הרצון לסייע לפליטים הנמצאים במצוקה קיומית, בהתאם לתפיסה כי כל אדם זכאי לרווחה בסיסית.
• ביטחון אישי וקהילתי: חשש מפגיעה באוכלוסייה הוותיקה עקב תחרות על משאבים ו/או תחושת איום.
• נאמנות לזהות לאומית: מתח בין מחויבות לערכים אוניברסליים לבין תפיסת מדינת ישראל כבית לאומי ליהודים.
• צדק חברתי: דילמה בין תמיכה בפליטים (כקבוצה מוחלשת ובעלת רמת שוליות חברתית גבוהה במיוחד) לבין תמיכה בתושבים הוותיקים (שגם הם מוחלשים חברתית ופוליטית).

2. זהה ערכים חברתיים הרלוונטיים להחלטה האתית שצריכה להתקבל.

• ריבונות המדינה: חשיבות השמירה על גבולות ועל הגירה מבוקרת, כחלק מתפיסת ביטחון לאומי.
• לכידות קהילתית: הרצון לשמור על יציבות חברתית באזור מוחלש חברתית מלכתחילה כמו דרום תל אביב, הסובל ממצוקות כגון זנות, סחר פתוח בסמים וצריכתם, ריבוי דרי רחוב, אלימות קשה וכדומה (להרחבה על המצוקות החברתיות המאפיינות את אזור דרום תל אביב ראו אצל בוני־נח וטויס, 2019).
• צדק חלוקתי: מתח בין חלוקת משאבים מוגבלים לפליטים לבין חלוקתם לתושבים ותיקים הזקוקים גם הם לסיוע (כגון שירותי בריאות, רווחה וכדומה).
• שוויון ואי־אפליה: ערך המחייב התייחסות שווה לכל אדם, ללא תלות במעמדו החוקי.

3. זהה ערכים מקצועיים וכללי אתיקה הרלוונטיים למקרה.

• עקרון הצדק החברתי: מחויבות לפעול נגד אפליה ולקדם שוויון (כמצוין בקוד האתיקה של העו"ס).
• נאמנות כפולה: המתח בין נאמנות למדינה (המגבילה סיוע לפליטים) לבין נאמנות למקצוע (המחייב סיוע לכל דכפין).
• חתירה לצמצום נזקים: מתן עדיפות להגנה על חיי אדם ורווחה בסיסית, גם אם הדבר סותר מדיניות רשמית.
• אוטונומיה של המטופל: כיבוד רצון הפליטים והתושבים הוותיקים בבחירת מסלול הסיוע.

4. זהה אפשרויות אתיות אלטרנטיביות לפעולה.

• אלטרנטיבה 1 :פעולה ישירה לסייע לפליטים תוך עקיפת מגבלות מדיניות (למשל, באמצעות הפניה לגופים חוץ־ממשלתיים).
• אלטרנטיבה 2: ציות למדיניות המדינה והימנעות מסיוע לפליטים, מתוך נאמנות לחוק.
• אלטרנטיבה 3: קידום מדיניות אינטגרטיבית המשלבת סיוע לפליטים ולתושבים הוותיקים (למשל, דרך פיתוח תוכניות קהילתיות משותפות)
• אלטרנטיבה 4: פעילות פוליטית לשינוי מדיניות הממשלתית (למשל, על ידי השפעה דרך איגוד העובדים הסוציאליים).

5. איזו מבין האלטרנטיבות שמנית לעיל תגן במידה הרבה ביותר על זכויות הפונה ורווחתו, כמו גם על זכויות ורווחה של אחרים המעורבים בסיטואציה?

• אלטרנטיבה 3 – שילוב בין סיוע לפליטים ולתושבים הוותיקים. גישה זו מונעת הדרה של קבוצה אחת לטובת האחרת, מקדמת דיאלוג קהילתי ומבטיחה ששני הצדדים יקבלו גישה למשאבים בסיסיים כמו בריאות ורווחה. לדוגמה, תוכניות הכשרה תעסוקתית לפליטים שיפחיתו את התלות בסיוע חיצוני, במקביל לשיפור תשתיות בשכונות הוותיקות.

6. איזו מבין האפשרויות לפעולה תגן במידה הרבה ביותר האפשרית על הזכויות והאינטרסים של כלל החברה?

• אלטרנטיבה 4 – שינוי מדיניות לטווח הארוך. הקצאת משאבים ממשלתיים לדרום תל אביב (למשל, הגדלת תקני עו"ס, הגדלת תקציבי דיור) תצמצם את המתח בין הקבוצות ותקדם אינטרסים חברתיים רחבים. פתרון מערכתי יטפל הן בפליטים (באמצעות הליכי מקלט הוגנים) והן בתושבים הוותיקים (באמצעות תמיכה כלכלית).

7. מה תוכל לעשות כדי לצמצם קונפליקטים בין סעיפים 1, 2 ו־3?

• הכשרה אתית: סדנאות לעו"ס על ניהול קונפליקט נאמנויות, בהשתתפות נציגים ופעילים חברתיים משתי הקבוצות.

• גיבוש קווי פעולה משותפים: שיתוף תושבים ופליטים בתכנון תוכניות סיוע, כדי להבטיח שהמדיניות לא תהיה מנוכרת למי מהם.
• שימוש בערכים אוניברסליים: הדגשת העקרונות המשותפים במקצוע העבודה הסוציאלית (כגון כבוד האדם) כבסיס לכל פעולה והתערבות מקצועית.

8. מה תוכל לעשות כדי לצמצם קונפליקטים בין סעיפים 5 ו־6?

• מדיניות של "פרימום נון נוקרה" (Do No Harm): תיעדוף פעולות המשרתות את שתי הקבוצות, כמו הקמת מרכזים קהילתיים שיעבדו עם שתי האוכלוסיות.
• קידום חקיקה מאוזנת: למשל, קידום חוק שיאפשר לפליטים לעבוד באופן חוקי, ובמקביל קידום חקיקה להקלה על תושבי האזור באמצעות הקלות שונות (כגון הקלות מס).

9. איזו מבין כל האלטרנטיבות לפעולה תשמור על עקרון צמצום הנזק?

• אלטרנטיבה 3 – מתן סיוע הומניטרי בסיסי לפליטים (כגון גישה לשירותי בריאות דחופים) ללא הפרת מדיניות ממשלתית באופן קיצוני. במקביל, פעילות להעלאת המודעות בקרב תושבים ותיקים לצורכי הפליטים, כדי לצמצם דעות קדומות ואלימות.

10. באיזו מידה כל אחת מהאלטרנטיבות לפעולה תהיה מועילה, יעילה ואתית?

• אלטרנטיבה 1: אתית (מקדמת צדק), אך עלולה להיות לא יעילה (סיכון לסנקציות על העו"ס).
• אלטרנטיבה 2 :אפקטיבית (מקלה את עומס העבודה), אך לא אתית (מנוגדת לקוד האתיקה המקצועית).
• אלטרנטיבה 3: מאוזנת (משלבת תועלת פרטנית וחברתית), אך דורשת משאבים.
• אלטרנטיבה 4: אתית ויעילה לטווח הארוך, אך דורשת השקעת זמן רב ומאבק פוליטי.

11. בהתייחס לשאלות שלעיל, שקול והתייחס הן לתוצאות לטווח הארוך והן לתוצאות לטווח הקצר.

• הטווח הקצר: מתן סיוע הומניטרי מיידי לפליטים ימנע משברים בריאותיים ומשברים בתחום הרווחה, אך עלול להגביר את המתיחות עם תושביה הוותיקים של השכונה.
• הטווח הארוך: שינוי מדיניות ייצור מסגרת חוקית מסודרת להגירה ויסייע בשיקום של דרום תל אביב, אך דורש סבלנות ותיאום רב־זרועי ורב־מערכתי.

אם כן, מהניתוח המוצג ניתן להסיק כי הפתרון האופטימלי מצריך גישה דו־כיוונית: סיוע מיידי לצמצום נזקים, לצד פעילות אקטיביסטית לשינוי מדיניות. לטעמנו, זוהי המשמעות האמיתית של צדק חברתי המגולמת בקוד האתיקה: לא בחירה בין קבוצות מוחלשות, אלא הכרה בכך שהדרה של קבוצה אחת מחלישה את כולן. מכאן, ברי כי רק דרך חזון משותף של חברה שוויונית, המכבדת את כבוד האדם של כל פרט – בין אם הוא אזרח, תושב או פליט – יוכל המקצוע למלא את ייעודו המוסרי.

לפיכך, לדידנו, רק שילוב בין הממד הפרטני לממד המערכתי יאזן בין ערכי המקצוע, צורכי החברה והמציאות הפוליטית הסבוכה והמורכבת בישראל. בתוך כך, אנו גם מבינים כי הדילמה העומדת בפני עובדים סוציאליים בסוגיית הפליטים אינה ניתנת ליישוב מוחלט, אך ניתן לנווט אותה דרך מחויבות לסולידריות רבת־פנים, שלא באמצעות העדפה של קבוצה אחת על חשבון הקבוצה השנייה. מצד אחד, אנו מאמינים כי על העובדים הסוציאליים להימנע מהפיכת הפליטים ל"קורבנות פסיביים" הזקוקים לרחמים, גישה המחזקת דיכוי; מצד שני, אין להפקיר את הקהילה המארחת לתחושת ניכור. הפתרון, אפוא, טמון בגישה המכירה בזכויותיהם של שני הצדדים, תוך דחיית הנרטיב המבקש להציגם כמתחרים.

לסיכום, אנו סבורים כי סוגיית הפליטים בדרום תל אביב ממחישה – כמקרה בוחן מייצג – את המתח המובנה בין נאמנות לערכים אוניברסליים של צדק חברתי לבין הצורך ליישם מדיניות ממסדית הנתונה לשינויים פוליטיים וללחצים ציבוריים. ברי כי העובדים הסוציאליים מוצאים עצמם תדיר בין הפטיש לסדן, ומשכך נדרשים לתמרן בין מחויבותם המקצועית לכל אדם באשר הוא לבין השיקולים החברתיים הרחבים יותר. כדי להתמודד עם דילמות מסוג זה באופן אפקטיבי, אנו סבורים כי על העובדים הסוציאליים לפתח כלים לחשיבה אתית מעמיקה ולבסס מנגנונים של תמיכה מקצועית ושיח פתוח בתוך הארגון. כמו כן, חשוב להכיר בכך שלעיתים אין פתרון אחד נכון, אלא יש צורך לקבל החלטות מושכלת על בסיס האיזון בין ערכים מתנגשים – תוך שמירה על עקרון צמצום הנזק והגנה על כבוד האדם, כערך אתי ליבתי שאין בלתו.

רשימת המקורות

איגוד העובדים הסוציאליים (2018). קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל. https://www.socialwork.org.il/prdFiles/%D7%A7%D7%95%D7%93%20%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94%20%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%202018.pdf

אליהו־לוי, ד', וגנץ־מישר, מ' (2016). "הרגשתי מחמם את הלב, ככה זה כששמים לב אליך": מיצוב עצמי של נערים ממשפחות של מהגרי עבודה בדרום תל אביב. גילוי דעת, 9, 130-105.

א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) (2025). מבקשי מקלט בישראל: רקע כללי https://assaf.org.il/he/refugees-in-israel

א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) (2024). סוגרים לך דלת: דו"ח על מצב ילדי פליטים ומבקשי מקלט בישראל 2023. https://assaf.org.il/wp-content/uploads/2024/01/assaf2023report_digi-2.pdf

א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) (2024). בנפילה חופשית: לקראת עשור שלישי ללא ביטחון סוציאלי. https://assaf.org.il/wp-content/uploads/2024/08/%D7%91%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99.pdf

בוני־נח, ח', וטויס, ש' (2019). "סצינת הסמים הפתוחה" הגדולה ביותר בישראל: מחקר אתנוגרפי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. חברה ורווחה, ל"ט(3), 512-483.

בירגר, ל' (2019). עבודה סוציאלית בעולם גלובלי: האם וכיצד עלינו לעבוד עם פליטים בישראל? מידעו"ס, 89, 13-10.

בירגר, ל' (2023). על קרקע לא יציבה: פרקטיקה בעבודה סוציאלית עם מבקשי מקלט מאריתריאה. חברה ורווחה, מ"ג(4), 559-535.

גוטמן, ד' (2001). אתיקה למקצועות טיפוליים. הוצאת דיונון.

דלה־פרגולה, ס' (2012). הרהורים על הגירה בישראל: היבטים השוואתיים. הגירה, 1, 31-5.

המוקד לפליטים ולמהגרים (2021). על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מבקשי מקלט?  https://hotline.org.il/wp-content/uploads/2021/02/%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%98-1.pdf

מסיל"ה (2021). סיכום פעילות לשנת 2021.  https://www.tel-aviv.gov.il/Residents/HealthAndSocial/Pages/Mesila.aspx

נעים, ש' (2015). מבקשי מקלט/מסתננים. אין לי ארץ אחרת: התמודדות אישית עם דילמה. המקבץ, 6, 1-9.

פנחסי, ב', ומיכאלי, נ' (2003). סוגיות אתיות בעבודה סוציאלית. בתוך: ג' שפלר, י' אוכמן וג' וייל (עורכים), סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי (עמ' 550-538). ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס.

פנחסי, ב', ומיכאלי, נ' (2013). אתיקה מקצועית בעבודה סוציאלית. בתוך: מ' חובב, א' לונטל וי' קטן (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 111-90). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רמון, ש' (2022). דילמות מרכזיות הנוגעות להשפעת סכסוך פוליטי אלים על עבודה סוציאלית. בתוך א' נוטמן־ שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש: תיאוריה, מחקר והתערבות (עמ' 407–430). פרדס.

Bar-Tuvia, S. (2018). Australian and Israeli agreements for the permanent transfer of refugees: Stretching further the (Il) legality and (Im) morality of Western externalization policies. International Journal of Refugee Law, 30(3), 474-511. https://doi.org/10.1093/ijrl/eey042

Gambrill, E. (2006). Social work practice: A critical thinker's guide (Ch. 3, pp. 39-67). N.Y.: Oxford University (2^nd Ed.).

Hankins, S. (2020). Black city 1: Sounding race, territory and belonging in Tel Aviv’s “African refugee crisis”. In Blackness in Israel (pp. 165-182). Routledge.

Levin, L., & Nahum, M. (2024). Public community work in neighborhoods with both citizen and asylum-seeking residents: South Tel Aviv as a study case. Journal of Immigrant & Refugee Studies, 22(2), 402-414. https://doi.org/10.1080/15562948.2022.2039830

Loewenberg, F. M., Dolgoff, R., & Harrington, D. (2000). Ethical decisions for social work practice (6^th ed.). Itasca, IL: F. E. Peacock.

Shechory-Bitton, M., & Soen, D. (2016). Community cohesion, sense of threat, and fear of crime: The refugee problem as perceived by Israeli residents. Journal of Ethnicity in Criminal Justice, 14(4), 290-306. https://doi.org/10.1080/15377938.2016.1187237

***

נחום מיכאלי – עו"ס (MSW), חבר הוועדה לאתיקה מקצועית, איגוד העו"ס.nahummi54@gmail.com

ד"ר פליקס קפלן (MSW, PhD) – בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית צפת; חבר הוועדה לאתיקה מקצועית, איגוד העו"ס. felixk@zefat.ac.il