הקדמה

מאמר זה נכתב עבור הגיליון שהיה אמור לצאת מייד לאחר חג הסוכות של 2023. אירועי השבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, שינו את התוכניות – והגיליון יוצא לאור בימים אלה. השארתי את הדברים כמעט כפי שנכתבו אז, מאחר שהם עדיין רלוונטיים: אני בוחרת לפרסם את המאמר בכאב ובעצב גדול על נפילתם של חללים וחללות רבים, רציחתם של אזרחים ואזרחיות רבות, וחטיפתם של חיילים, חיילות, אזרחים ואזרחיות. המלחמה לא תמה. צפויה לנו תקופת בנייה מחדש של אומה; אומה של אזרחים ואזרחיות ששואפים לעתיד טוב עבור כולנו. אני מקדישה את המאמר לכל השותפות והשותפים לתקווה לעתיד טוב יותר לכולנו.

——————————————————————————————————

המחאה החברתית שפרצה בינואר 2023 העלתה שאלות רבות עבורי – כעובדת סוציאלית, כמנהלת וכפסיכותרפיסטית: מהי המחויבות המקצועית שלי? היכן עובר הגבול בינה לבין האישי? האם יכולים להתקיים יחסים פוריים ובעלי גבולות בין הזהות המקצועית לזהות האישית, בייחוד בהקשר לשיח הפוליטי? במאמר דעה זה אשתף את הקוראות והקוראים באירועי יום הזיכרון בשיא המחאה החברתית, יום הזיכרון 2023, ובקשר שבין המקצועי לאישי, כפי שאני רואה אותו.

בחודש מאי 1995, בהיותי תלמידת כיתה י', נפל אחי, אמיר, ברצועת הבטחון שבדרום לבנון. אירוע זה היה מחולל משמעותי בבחירות שלי במהלך חיי האישיים, המקצועיים, התעסוקתיים והמשפחתיים. כשבחרתי ללמוד עבודה סוציאלית, בחרתי במקצוע הומני, רגשי־אישי, הרואה את הפרט ואת היכולת שלו ושלה וחורת על דגלו ערכים המחוברים לערכיי. בשנת 2006 סיימתי את לימודי התואר הראשון בעבודה סוציאלית במכללת תל חי, במקום הכי קרוב לרצועת הביטחון. התגוררתי בקיבוץ מנרה, צמוד למצפור שהקמנו לזכרו של אחי ואשר מקום נפילתו נשקף ממנו.

עבודה סוציאלית משולבת לאורך חיי ולרוחבם, וביום הזיכרון 2023 חשתי זאת במיוחד. בקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים מצוין כי אחד מערכי המקצוע הוא "חברה מאורגנת ומתפקדת על פי עקרונות דמוקרטיים". על פי עקרונות הפעולה של העבודה הסוציאלית, עלינו לחתור לפעול למען הפרט והחברה ללא אפליה על בסיס כלשהו – גם לא על בסיס השקפה פוליטית.

לכן, כששמעתי חלק מהשרות והשרים מתבטאים באופן מזלזל, בוטה, אלים ומחפיר – הן כלפי חללי צה"ל והן כלפי משרתי המילואים, משרתי הסדיר והמתנדבים שבחרו להביע את דעתם במדינה דמוקרטית – לא יכולתי לעמוד מנגד. כמה שבועות לפני יום הזיכרון של 2023 התבשרנו כי השרה גלית דיסטאל אטבריאן אמורה להגיע לבית העלמין בנס ציונה – שם קבור אחי, אמיר קרא – כנציגה הרשמית של מדינת ישראל. רגשות לא קלים הציפו אותי ואת משפחתי, את חברינו ומשפחות שכולות נוספות. המילים "אני בזה לכם", "נפולת של נמושות", "לא ציונים, לא מטובי בנינו" הדהדו באוזניי, והבנתי שלא אוכל להיות ביום הזה באותו מקום שבו תעמוד השרה. בשנה שקדמה לכך, 2022, בטקס האזכרה הממלכתי לחללי פעולות האיבה, התפרץ האב שכול הרצל חג'ג' כלפי ראש הממשלה נפתלי בנט באמירות קשות, שהביעו את תחושותיו. אז היה זה אב שכול שהתפרץ כלפי ראש הממשלה; במקרה שלי, עמדה להגיע לבית העלמין שרה שהתבטאה במילים קשות כלפי לובשי המדים המשתתפים במחאה. יום הזיכרון, מיום קדוש לכל האזרחים והאזרחיות, יום שבו כולנו מאוחדים ומתאחדים, הפך לכלי ניגוח; אירוע שמתעקשים להשתתף בו פוליטיקאים שזלזלו, גידפו וביזו את זכר החללים ואת כאב המשפחות, החברים והקרובים.

עבודת הסנגור והתיווך בעולמן המקצועי של העובדות הסוציאליות הייתה תמיד מקור השראה לכל פעולותיי, כפרט וכאשת מקצוע, וכך גם במקרה זה. הרגשתי שהידע, המיומנויות והתפיסות המקצועיות שלי מעמידים לרשותי כלים המאפשרים לי לפעול לשיתוף פעולה, להסברה, להבנה ולהזדהות – איתי ועם משפחות שכולות רבות אחרות, מכרים וחברים שכולים.

תפיסותיי הדמוקרטיות והליברליות, בשילוב אהבתי הבלתי מתפשרת למדינתי ועם היותי ציונית, ומעל לכול – מכבדת כל בן ובת אנוש באשר הם, הביאו אותי לחשוב על דרך פעולה שתוביל לאי הגעתה של גלית דיסטאל אטרביאן לבית העלמין בנס ציונה. הרגשתי כי הזדהות תוכל לייצר שינוי, וכי שיתוף פעולה ותחושת ביחד, שאני דוגלת בהם, יהיו טובות מהדרך הלעומתית שהציפה את התקשורת ואת השיח הציבורי.

בחרתי לכתוב פוסט בפייסבוק, ובו פניתי אישית אל השרה, במילים אלו:

גלית דיסטל אטבריאן, בוקר טוב,

אנחנו לא מכירות, וגם לא נכיר. אני אדאג לכך. מאחר שאת לא מצליחה לעשות זאת, אקח אני את המושכות לידיי ואראה ואפגין (לא עם דגלים, זמבורות וכו') –אחריות,
סובלנות,
ממלכתיות,
אחווה,
ומעל לכול – כאב.

גלית, בחרת או נבחרת להגיע לבית העלמין בנס ציונה כנציגת הממשלה.
לפני חודש וחצי בחרת להתבטא באופן שאינו משתמע לשני פנים, בחרת לעורר פרובוקציה, ואינני יודעת מדוע את ממשיכה בדרך זו גם כעת.

אני בטוחה שבינך לבינך את מתלבטת.
אני בטוחה שלא היית רוצה שהתרחישים שמדברים עליהם יתגשמו בבתי העלמין.
ויותר מכול – אני בטוחה שאינך רוצה להוסיף ולצער את המשפחות השכולות.

גלית,
למעשים שלנו יש השלכות. מי כמוך, כאשת ספר ומילה, יודעת עד כמה יש משמעות לכל מילה שנאמרת.
כשבחרת לומר את המילים שבציוץ המצורף ובראיונות נוספים, פגעת עמוקות במשפחת השכול. פגעת בי.

אמיר, אחי, שהיה בדיוק באמצע ביני לבין אחותי האהובה, נפל שבועיים אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות. אמיר אהב את המדינה שלנו, הוא היה ציוני וערכי. הוא נפל בערב ל"ג בעומר, ומאז הצטרפנו למשפחה שמאחדת את כל חלקי החברה הישראלית.

מזה 27 שנים אני מגיעה לבית העלמין ביום הזיכרון. בכל שנה אני עומדת, מכבדת ומתרגשת מהחיילים, מהחברים, מהאנשים שמגיעים כדי להעביר לנו מסר אחד: "אנחנו איתכם, אנחנו חושבים עליכם ועל היקרים לכם".

השנה, גלית, לא אגיע.
אם תחזרי בך ותחליטי לא להגיע לבית העלמין בנס ציונה,
אוכל להגיע.
אז מה את אומרת – האם תוכלי לאפשר לי להגיע לבית העלמין, לקבר של אחי?

הפוסט צבר שיתופים ותגובות רבות, שנעו בין תדהמה לכאב גדול על העובדה הבלתי נתפסת, שלראשונה מאז נפילתו של אחי לא אעמוד ביום הזיכרון ליד קברו. יומיים לאחר כתיבת הפוסט עליתי על במת המחאה בנס ציונה, הקראתי את המילים שיצאו מליבי, ודקות לאחר מכן החלו דבריי להתפרסם: הוזמנתי לראיונות בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות הכתובה וקיבלתי חשיפה נרחבת בעמודי הפייסבוק.

כעובדת סוציאלית, כפסיכותרפיסטית וכמנהלת, העובדת עם אוכלוסיות מגוונות, פעמים רבות עודדתי את המטופלות והמטופלים ואת העובדות תחתיי לפעול כאשר הן חשות היעדר שוויון, צדק או מוסר. הרגשתי שפעולותיי מוּנעות מאותו מקום, ושהמטרה שלי היא להשיג שינוי.

בשלושת הימים שלפני יום הזיכרון, הרוחות סערו והלילות היו טרופי שינה. היה לי קשה מאוד. פעם אחר פעם נשאלתי על ידי משפחתי הקרובה ועל ידי מכריו וחבריו של אחי: "באמת לא תגיעי?" ולכולם.ן השבתי: "לא אגיע אם היא תגיע. לא אוכל לעמוד ולהתייחד עם זכרו של אחי כשהיא שם". תהיתי אם השרה תנסה לשוחח עימי ישירות, או שאולי ינסה אחד העוזרים/ות שלה ליצור עימי קשר, ואיך אגיב לסיטואציה כזאת. לא ידעתי, וגם היום אינני יודעת, מה הייתי עושה במקרה כזה.

אני אדם ממלכתי. הוריי חינכו אותי להפגין כבוד והערכה כלפי אנשי ציבור, בין אם אנו בעלי דעות דומות ובין אם לא. הרגשתי שהפעם זה שונה: שכל הקווים נחצו באמירות של נציגי הציבור. ומה יגידו אזובי הקיר? האם עליי להגיב כמוהם? האם לאמץ את ניבול הפה? את השיח המבזה, הנוקב והמזלזל? לא.

לא הסכמתי לכך אז, וגם לא היום. ערכיי, החינוך שקיבלתי ושאותו אני מעניקה היום לבניי, התפיסות המקצועיות, דרך ארץ – כל אלה הם נר לרגליי וימשיכו להאיר את דרכי. נוסף על כך, הידיעה שעובדות ומטופלות בהווה ובעבר צופות בי וקוראות את דבריי, חידדה בי את הצורך להמשיך להיות נאמנה לדרכי.

בראיונות בכלי התקשורת שמרתי על קו זה. דיברתי מכאב ליבי, מעומק הצער והאובדן, על אחי ועל ההכרח לכבד את זכרו. הדגשתי כי אני מדברת בשם עצמי, אך מבטאת רגשות ומחשבות של משפחות נוספות. תיארתי איך גם במשפחה המצומצמת שלנו, כל אחד בוחר אחרת (אחותי ואבי תיכננו להגיע לבית העלמין בכל מקרה).

כאחות שכולה, יש תקופות בשנה שבהן אני מרגישה יותר את ההיעדר ואת הכאב, ויש ימים שלמים שבהם אני לא חושבת עליו, על אמיר אחי. אמיר נפל בערב ל"ג בעומר בעומק רצועת הביטחון שבדרום לבנון, שבועיים לאחר יום הזיכרון של אותה שנה. כבר 29 שנים שבסוף פסח החמצן הופך להיות דליל, מצטמצם למינימום בימים שלפני יום הזיכרון, ולערב ל"ג בעומר אני מגיעה עם שאריות אוויר. רק לאחר מכן אני חוזרת לנשום.

כאחות שכולה, יותר מכול הייתי רוצה שאחי יהיה פה, איתי; למצוא מקום על פני כדור הארץ שבו הוא עדיין חי ולא מת. יותר מכול, הייתי רוצה שהוא יהיה שותף לאירועי החיים שלי: השירות צבאי, הלימודים, הקריירה, המשפחה שהקמתי, וגם לשיחות סתמיות ואגביות, כאלו שמתקיימות בין אח לאחות.

לא אקח לעצמי את הזכות והחירות לומר מה אמיר היה אומר או עושה, איך היה פועל או מתבטא מול המתרחש במדינתנו האהובה מאז חודש ינואר 2023. אחותי, אחי ואני גדלנו בבית שבו ינקנו את אהבת העם והמולדת, בית ציוני שמכבד אדם באשר הוא, וכך גם אנחנו נוהגים. אין לי דרך לִצְפּות מה אמיר היה עושה, ולכן את המילים שכתבתי ואמרתי, אמרתי בשם עצמי. לא דיבור בשם ולא דיבור מטעם.

המדינה המשיכה לסעור. אייטמים שעסקו בטקסי יום הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים התפרסמו בזה אחר זה, ולראשונה יצא יושב ראש יד לבנים בקריאה לא לשלוח נציגים רשמיים לבתי העלמין. ניסיונות להגיע להסכמות רחבות לא צלחו, אבל יומיים לפני יום הזיכרון, כחצי שעה לאחר שידור שהשתתפתי בו במהדורת החדשות של השעה 17:00, יצאה ידיעה מטעם השרה: בעקבות בקשת המשפחות השכולות, היא מבטלת את הגעתה לבית העלמין בנס ציונה. קתרזיס. דמעות. התרגשות. והרבה ענווה.

לפוסט המקורי הוספתי את המילים הבאות:
בדמעות של התרגשות, אני מבקשת לכתוב הודעה נוספת לגלית דיסטל אטבריאן.

גלית,
אני מעריכה מאוד את הודעתך שלא תתייצבי בבית העלמין בנס ציונה.
אני חושבת שבמעשה זה הצלחת להעביר מסר של חיבור, גישור והבנה כי בתקופה כה רגישה, המשפחות השכולות חשובות מעל לכול.
אנו נמשיך במסע הקשה, העצוב, המורכב והמלא תקווה שלנו לימים טובים, לימים ממלאים ולרגעי נחת.
ואם תרצי, אני מזמינה אותך להתייחד בכל זאת עם זכר הנופלים בנס ציונה באמצעות אתר יזכור, על ידי הדלקת נר לנופלי העיר.
תודה רבה לך.
אמירי, נפגש בבית העלמין ביום הזיכרון.
אוהבת.

אינני יודעת מדוע שינתה השרה את החלטתה ומה היו שיקוליה, ולמען האמת אין זה רלוונטי למטרה שלנו. כשם שאנו מאמינות ביכולות של המטופלים והמטופלות והלקוחות שלנו וזה המסר שאנחנו מעבירות להם, כך האמנתי ביכולתי שלי לשכנע, וגם לרתום את המשאבים והכוחות לכדי הבנה משותפת וליצירת השינוי הרצוי: אי הגעתה של גלית דיסטל אטבריאן לבית העלמין בנס ציונה על רקע דבריה הקשים.

כיום, שנה וארבעה חודשים לאחר האירועים האלה, אני ממשיכה לעבוד דרך פרקטיקות של שיתוף ושיתופיות, של הגישה הנרטיבית וגישת הכוחות, ביוזמות נוספות – ארציות, מקומיות ופרטניות. אני מאמינה מאוד בהעצמה – מושג שלצערי הרב עבר גלגולים רבים, אך במהותו מעביר את הידע, הכוח והתפקוד אל הפרט והקהילה. ממש כמו במקרה שהצגתי כאן.

גם משמעותו של יום הזיכרון בחברה הישראלית משנה את פניה; אם מבחינת המשפחות השכולות ואם בחברה בכלל, ובתוכה גם הפוליטיקאים – קואליציה ואופוזיציה. מושג הממלכתיות חשוב ומרכזי לצורך יצירת גיבוש ואחידות בנושאים מהותיים כמו יום הזיכרון. בעקבות אירועי יום הזיכרון 2023, אני מקווה שמעתה תוצב הממלכתיות במרכז הדיון, כערך עליון.

יום הזיכרון האחרון, 2024, היה עצוב וכואב, עם משפחות רבות מדי שהצטרפו למשפחה שאף אחד לא רוצה להיות חלק ממנה; למשפחה שממנה אי אפשר להיפרד לעולמי עד. משפחת השכול – ובה משפחות של חיילים וחיילות, אזרחים ואזרחיות, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון – גדלה, וגדל הצורך לציין את יום הזיכרון כיום קודש אזרחי.

אני בוחרת לסיים את מאמר הדעה באמירה מקצועית־אישית, שתנסה לתת מענה לחיבור בין החלקים השונים של ה"אני" שלנו לבין המציאות שסביבנו. מאז 7 באוקטובר 2023 אינני משתתפת בהפגנות המחאה החברתית, על אף שאני תומכת בה בכל מאודי. אני משתתפת במחאה להחזרת החטופים והחטופות – ומכאן אני קוראת להחזרת כל החטופים והחטופות עוד היום!

ומילה אחרונה ממני אלינו – הנשים והגברים, האימהות והאבות, מחוללי השינוי: המציאות הפכה להיות קשה מנשוא; גברים ונשים מעידים על קשיים משמעותיים בשינה, במצב הרוח ובתפקוד, והשינוי מבושש להגיע. אני רוצה לעודד אתכן ואתכם: אנחנו התקווה. אני מאמינה שדרך חיבור בין ערכי המקצוע, הקוד האתי והעבודה בשטח לבין המציאות שלכן ושלכם, של הלקוחות והמטופלים – בעבודה עקבית, שגרתית ומלאה באופטימיות – תוכלו גם אתם ואתן להוביל לשינוי.

***

אדוה קרא ואזאנא – עו"ס, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. advakra@gmail.com