אי אז ב־2 באוגוסט 2023 התקיימה  ב-"מאחז הדמוקרטיה" בהרצליה שיחה על  ציות ואי־ציות בתוך משבר חברתי. השיחה נעה על הציר שבין היותנו בני־אנוש לבין היותנו אזרחים בישראל של 2023.

מאהל "מאחז הדמוקרטיה" הוקם על ידי מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית בעיר, ועמד כמרחב קהילתי פתוח להתכנסות ולשיח, עם מקום לכל דעה. לאחר פרוץ המלחמה הוקם ליד הכנסת מאהל משפחות הנרצחים. בהמשך הצטרפו אליו שובתי הרעב והרופאים השובתים למען השבת החטופים. ב־2 בנובמבר 2024 הקימה קבוצה של עובדות סוציאליות, באותו מקום, את מאהל מקצועות הטיפול.

מאמר זה ינסה להרחיב את ההגדרה של פעולות "אי־ציות", המשויכות לרוב לתחום המחאה וההתנגדות, אל הגדרה של פעולות שמטרתן שינוי חברתי־פוליטי. אציע כי לרשות העובדות והעובדים הסוציאליים עומדות המיומנויות המתאימות להוביל אי־ציות והדדיות כפרקטיקה של שינוי חברתי־פוליטי במסגרת מחאות אזרחיות.

אסקור את הרעיונות המרכזיים של "אי־ציות", כפי שניסחה חנה ארנדט (Arendt, 1972),  ואחבר אותם לכתיבתה של הפסיכואנליטיקאית האינטרסובייקטיבית ג'סיקה בנג'מין על הדדיות (בנג'מין, 2005), ולביקורת החברתית הפמיניסטית של ג'ודית באטלר (2021 ,Butler) וקרול קוהן (Cohn, 1998). זאת במטרה לנסח קווי מתאר לפרקטיקות ולפעולות שמהותן שבירה וערעור על הסדר הקיים ויצירת תנועה לכיוון מערכות יחסים הדדיות ושוויוניות.

חנה ארנדט הגדירה אי־ציות כפעולות שהן מעבר להתנגדות לחוקים פוגעניים, אלא להתנגדות למערכות יחסים של שליטה ודיכוי (Arendt, 1972). "אי־ציות" שכזה יכול להתבצע בתוך קשרים בין־אישיים, קהילתיים או פוליטיים. הדיון  בפעולות מסוג זה הוא קריטי בתקופה שבה כוחות חזקים של זעם וחרדה מנסים להפוך את המחאות נגד התנהלות הממשלה למאבק של "אנחנו והם", שכן בתוך מחאות קיים "חלון הזדמנויות" (Gal &,Weiss-Gal, 2020) לשינוי חברתי מהותי.

בחוקי המשחק המוכרים לנו, מחאה נעשית בהפגנה, צעדה, שביתה וכדומה. מדובר בפרקטיקות המשמרות את הלעומתיות של כוח מול כוח ואינן מערערות את הסדר הקיים. לכן, הן אפקטיביות גם בתוך תנועות לאומניות ומיליטנטיות. לעומתן, פעולות "אי־ציות" כדוגמת המאהלים מאפשרות סדר אחר. שכן קולות ההתנגדות נוכחים בהן, אך במקביל הם פותחים את עצמם החוצה, לאחר.

בהרצליה, הקמת המאחז שינתה את יחסי הכוח המקומיים: המתנגדים למחאה ניסו ללא הצלחה להביא לסגירתו, בשעה שהמאהל יצר מרחבי שיח פנימיים וחיצוניים והוביל לשינוים במבנה הפעילות הפוליטית בעיר. בירושלים, מאהל מקצועות הטיפול הוקם כדי להביע קריאה ערכית להפסקת הפקרתם של החטופים. מאז הקמתו, העובדות הסוציאליות  פעלו לייצר שיתופי פעולה בין אוהלי ההתנגדות השונים במתחם. כמו כן, נערכים בו מעגלי שיח, פתוחים לכלל הציבור, העוסקים בסוגיות חברתיות רחבות הרלוונטיות לעת הזו, מעבר לקריאה להחזרת החטופים: "פציעה מוסרית", "האפשרות להמשיך כשהמציאות סוגרת", "שתיקה והשתקה", "אחריותיות" ועוד, כמו גם שיחות פתוחות עם כל מי שמגיע למקום ומעוניין בכך. בכנס "קולות המלחמה" התייחסה עו"ס תמר גולדמן, ממקימות המאהל, לעובדה שהקמת המאהל הושתתה על ערכי העבודה הסוציאלית, ולכך שהפעולות המתקיימות בו מושתתות על עקרונות העבודה של המקצוע ומתבססות על סל הכלים שלו (גולדמן, 2025).

ציות והיפוכו

ציות הוא מילוי פקודה או חוק. אנו מצייתים כי לימדו אותנו להיות נחמדות, או להיות חיילים טובים; בגלל דפוסי התנהגות ואופי, או לשם הגנה על עצמנו ואחרים. כששלמות הגוף והנפש שלנו נמצאת תחת מתקפה – הציות נובע מפחד, או מקבלה כגזירת גורל של הסדר החברתי הקיים. כאזרחים במדינה דמוקרטית, ציות הוא גם חלק מהחוזה החברתי שלנו עם המדינה. על פי הפילוסוף ז'אן־ז'ק רוסו, זהו חוזה סימבולי שמוסדרים בו החובות של האזרח למדינתו, אל מול חובתה של המדינה להגן עליו ולהעניק לו זכויות מסוימות (עוז־זלצברגר, 2004). ציות לחוקי המדינה הוא חלק מהחוזה, אך הוא תקף כל עוד המדינה עומדת בהתחייבות שלה לאזרחים. אם המדינה לא תעמוד בחוזה, כפי שלרוב קורה במשטרים טוטליטריים, ותִפנה לשימוש בכוח כדי לקדם מטרות אחרות – הציות האזרחי ינבע מצורך הגנתי.

הניגוד לציות הוא מרדנות: אי־קבלה של מרות, או פריקת עול, לצורך ביטול השליטה. תחת ההגדרה "מרדנות" אנו נוטים להכליל, כמקשה אחת, את שלל פרקטיקות ההתנגדות – מסרבנות מוסרית ועד להפיכה אלימה.

אלא שאיננו יכולים להתייחס למהפכות אלימות באותו אופן שאנו מתייחסים למרי לא אלים, וגם מחאה לא אלימה איננה בהכרח אחידה, כפי שמדגימה ארדנט במאמרה מ־1970, שבו היא מבחינה בין סרבנות מצפונית, שהיא פרטית ויכולתה לשנות מדיניות מצומצמת, לבין פעולות קולקטיביות של "אי־ציות", אשר פועלות לשנות מדיניות ולחשוף חוסר צדק. לטענתה, לפעולות אלה יש פוטנציאל טרנספורמטיבי של המציאות הפוליטית והמרחב, משום שהן מאגדות את האזרחים, שבמשטרים דכאניים נשארים מבודדים, ואינן מכוונות לדה־לגיטימציה כוללת של המשטר ומוסדותיו אלא לביטול פעולות לא לגיטימיות של המדינה 1970) Arendt,). דוגמה לכך היא פעילותה של קבוצת אנשי ונשות מילואים,  "חיילים למען החטופים", שהצהירו שלא ישרתו עד שתתקיים עסקה להחזרת כל החטופים ולסיום המלחמה. סירובם מתמקד בלחימה בעת הזו, מכיוון שבעיניהם היא איננה מוסרית, אך אינו מופנה לעצם קיומו של צה"ל או לשירות המילואים. הקבוצה פועלת, בין השאר, לחשוף לציבור את העוולות המתקיימות בשטחי עזה בחסות המלחמה.

גם הפילוסופית הפמיניסטית ג'ודית באטלר מתייחסת ליכולת הטרנספורמטיבית של התנגדויות לא אלימות. לפי באטלר, "אי־אלימות" איננה רק הימנעות, אלא פעולה החושפת את האלימות שהמדינה מוכנה להפעיל נגד נוכחותן של קבוצות מסוימות במרחב הציבורי. כחלק מזה, התקהלות היא פעולה של התנגדות אשר מבטאת את השאיפה הבסיסית של אנשים להופיע, להישמע ולעצב את המציאות. היא מניעה פוליטיקה ש"פגיעוּת חברתית" היא הבסיס והערך המרכזי בה, ולכן היא מציגה לנו מציאות מדומיינת אפשרית של סדר פוליטי חדש – הנשען על תלות הדדית ועל קואליציות אשר מתחברות סביב ההתנגדות לכוחות ההופכים את חייהם של השותפים למעורערים וקשים – לשם קידום של צדק חברתי באמצעות קידום של מארג חיים משותף (Butler, 2021).

חיבור ההגדרות של ארדנט ובאטלר מייצר חלוקה חדשה של פעולות הסירוב לציית, שמפרידה בין פעולות המשמרות את הסדר ואת יחסי הכוח הקיימים, לבין פעולות "אי־ציות" – שמטרתן ליצור סדר חברתי ופוליטי חדש, המבוסס על הדדיות וחיבור.

בין יחסים משלימים להדדיים

כדי להבין מהי פעולה ה"מייצרת סדר חדש", עלינו להבין מהו "הסדר הישן" ומדוע חשוב לשנותו.

האינטרסובייקטיביות היא זרם פסיכואנליטי החוקר מערכות יחסים ויכול לעזור לנו לנסח סדרים אלו. בשונה מגישות אחרות, הוא מתייחס לאופן שהחברה, האדם ומערכות היחסים של האדם עם אחרים שלובים זה בזה. חברות שונות הגדירו מהו טבע ההתנהגות האנושית, והגדרות אלו מעצבות את ההתנהגות שלנו, אך האופן שאנו מנהלים את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו ביום־יום משפיע על ההבנות שלנו בנוגע לטבעי ולאנושי ומעצב את המבנה החברתי. כלומר, בין הפרט והחברה מתקיים היזון חוזר מתמשך, המעצב את המציאות (מיטשל, 2009).

הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין (2005) משלבת תאוריות אינטרסוביקטיביות וביקורת חברתית פמיניסטית ומדגימה כיצד הפסיכולוגיה עוצבה על ידי (וגם משמרת)  תפיסות חברתיות פטריארכליות, אשר מארגנות את מערכות היחסים הבין־אישיות, החברתיות והפוליטיות בתוך מבנה של "יחסים משלימים", שבתוכם מתאפשר רק היפוך: בעל כוח או נטול כוח, סובייקט שולט או אובייקט נשלט. בדינמיקת יחסים כזו אפשר רק להחליף עמדות, כאשר כל צד ממלא תפקיד אחד בכל זמן נתון. בסיס היחסים הוא החרדה מאובדן הכוח וההכרה, שמובילה למאבק על שליטה. כשאנחנו נשלטים בתוך יחסים מסוג זה, אפשר לנקוט בשני סוגי פעולות כדי לשרוד: או שנקבל על עצמנו להיות נשלטים או שננקוט פעולות שמעבירות אלינו את השליטה – נרביץ, נחרים, נפגע, נסית. הכוונה בריאה, אבל כשהיא נעדרת אלטרנטיבה מבנית חדשה – פעולות אלימות יולידו לרוב שליטה חדשה.

מחאה במבנה זה נתפסת כאפקטיבית רק דרך שלילת הקיים, כאשר רק פירוק הקיים ויציאה נגדו יובילו לתוצאות. לכן, כשבמחאה נגד הרפורמה עלו קריאות לעיסוק בתיקון עוולות או בשילוב של קבוצות מודרות, התגובות היו: "קודם נבטל את הרפורמה, אחר כך נתעסק בתיקון ובבנייה". המבנה ההשלמתי הוא רק "או-או"; שני הפכים אינם יכולים להתקיים בו זמנית.

הסכנה שבשימור תפיסה זו היא שהמחאה עלולה להידרדר בקלות לפעולות קיצון אלימות, המסכנות אזרחים ושוטרים. נוסף על כך, אסטרטגיית ה"קודם נפרק, אחר כך נבנה" מרחיקה קהילות רבות המתמודדות עם מדיניות פוגענית ומפלה ומשמרת את ההפרדה ה"שבטית" ואת יחסי הכוח החברתיים הקיימים היום במדינה. מצידה של הממשלה הנוכחית ותומכיה, יש ניסיון לייצג את כל פעולות המחאה – הן בהקשר לרפורמה והן להשבת החטופים – כמוּנעות מרצונם של המוחים לשלוט. זוהי אותה תפיסה השלמתית, שנועדה להכשיר את הפעלת הכוח של המשטר מול המוחים כדי לבסס שליטה.

"אי־ציות", במובנו הרחב, הוא מכלול של פרקטיקות מספֵירה אחרת של יחסים, שבה המערכות אינן "משלימות" אלא "הדדיות". כאן הכוח אינו עובר בין הצדדים באמצעות מאבק והכנעה. מהות הקשר היא תנועה משותפת, שמטרתה להחזיק  את המתח של פרדוקס ההכרה הדדית. בין הכרה להדדיות קיימת סתירה: כדי להכיר את צרכיו של האחר ולהיענות להם, לא פעם עלינו לוותר על הצרכים שלנו; ואם ויתרנו על הצרכים שלנו, ויתרנו גם על ההכרה בהם – וכך אין הדדיות. כשפרדוקס ההדדיות קורס, ההדדיות הופכת לכלי שרת של היחסים המשלימים (בנג'מין, 2013).

ניתן לראות זאת בתוך השיח של שני הגושים הגדולים בחברה הישראלית לאורך שנת 2023 ועד היום. מצד אחד, תומכי הרפורמה והממשלה נשענים על החוויה שהמרכז הליברלי אינו מכיר בצורכיהם. הם מבקרים את המחאה דרך שימוש ברטוריקה של הכלה והופכים אותה על פיה. לטענתם, אם הליברליות אכן מקדמת הכרה באחר, מדוע המחנה הליברלי אינו מקבל את שאיפותיו של המחנה השני? מטרתם היא להוכיח שבהתנגדות התגלתה "הצביעות הליברלית", שלמעשה רוצה שערכיה ישלטו. טיעון זה נשען על תחושות אותנטיות של ציבורים שצמחו בתוך חברה המפוצלת למגזרים ולשבטים ועל מורשת מפא"י, ששימרה את הכוח לשבטים מסוימים (נבות, 2012). מתודולוגיית הפיצול של 'אנחנו והם", המובלת על ידי בנימין נתניהו, דואגת לשמר את הסנטימנט הזה בחיים, תוך התעלמות מהעובדה שממשלות הימין נבחרו שוב ושוב ב־30 השנים האחרונות, הובילו מדיניות שהעמיקה את הפערים החברתיים, את הקיטוב ואת האלימות בעם, ויצרו מציאות של "ניהול הסכסוך" מול החמאס והרשות הפלסטינית. אל אלה הצטרף הסנטימנט של הציונות הדתית, עם תחושת הדרה מהמחנה הציוני על אף שכבר שנים מוביליה נמצאים בעמדות הכוח. לאלה הצטרפה גם ההנהגה החרדית, שכה חרדה לאורחות חייה המתבדלים עד שהיא דנה רבים בקהילות החרדיות לחיי עוני וכופה נטל כלכלי על שאר החברה הישראלית, מבלי לקבל אחריות על הפגיעה בהם.

מהצד השני, בדעת הקהל הרחבה של מחנה המחאה נגד הרפורמה המשפטית נפוצה עוד מתחילתה חוויית "התעוררות": רבים גילו לפתע כי הגישה המכילה של המחנה החילוני־ליברלי גרמה למחנה זה לאבד את זכויותיו ואת ההכרה בערכיו. הם מכים על חטא על שנתנו יד לתפיסת החילוניות כ"עגלה ריקה", אשר הובילה לוויתור ולאובדן של ערכיהם, צורכיהם ואורחות חייהם: הם ויתרו על תחבורה ציבורית בשבת, אפשרו לערכים לאומניים ודתיים לחלחל לתוך מערכת החינוך, איבדו מרחבים מעורבים. יש התעלמות מכך שכל הוויתורים הכואבים הללו הם תוצאה של שלל משאים ומתנים פוליטיים, שנתנו כוח למפלגות הליברליות שרוב המחנה תומך בהן. למעשה, ערכים של שוויון והדדיות מעולם לא יושמו בפועל, וחלקים גדולים בציבור התופס את עצמו כליברלי נתנו יד לדיכוי ולהחלשה של ציבורים רבים: השתתפו בתהליכי ההפרטה של שירותים חברתיים, אפשרו לחוקים גזעניים כגון "חוק הלאום" לעבור, תרמו להרחבת הכיבוש של העם הפלסטיני ונהנו מפירות כלכלת הכיבוש. מובילי מחנה זה עדיין מסרבים להכיר בהשלכות של העליונות האירופוצנטרית, אשר קיימות מקום המדינה עד היום, ואינם מוכנים לאמץ פעולות המפרקות את המעמד והכוח שצברו ומחלקות אותם מחדש. למרות הרטוריקה הליברלית שלהם, רובם אינם מוכנים לבטא את המילים "כיבוש" או "מזרחים". "ימי השוויון" שלהם התמקדו בשוויון בנטל הצבאי ולא בהיעדר שוויון חברתי וכלכלי בין החברות במדינה (דורון, 2023).

שני הצדדים נשענים אומנם על טרמינולוגיה הדדית, אך טרמינולוגיה זו ריקה למעשה מתוכן. ההגדרה שלנו את המדינה כ"דמוקרטיה" מאפשרת לנו להפוך את השפה למאבק כוחות על שליטה. מחוץ למאבק נשארות, גם היום, כל הקבוצות שהאפשרות לשלוט ולהוביל מעולם לא ניתנה להן – החברה הערבית, קהילות יוצאי אתיופיה, קבוצות מזרחיות, עולים חדשים, פליטים וחסרי מעמד ועוד. המרכז הליברלי איננו נאבק על זכיותיהם, הימין השולט אינו מקדם את צורכיהם, וכך הם נשארים מחוץ לזירת המאבק החברתי הנוכחי.

מי שבכוונתו לבסס סדר חברתי חדש, מבין שכאידיאולוגיה וכטקטיקה – איננו יכולים להשתמש בסדר הקיים כדי להביא לשינוי אמיתי (Butler, 2021). לשם כך אנו זקוקים לפעולות מהשדה ההדדי ולא לעוד מלחמות כוח.

מהי ההדדיות

מערכת יחסים הדדית היא קשר שמצליח להכיל את הפרדוקס ושואף לייצב את המתח שבין הצורך בהכרה ובשליטה לבין ההדדיות. היא מתקיימת כששני תנאים נשמרים: הראשון – כשהצדדים מבינים כי כדי לייצב את המתח בין הצורך שלנו לבין זה של האחר, כולנו נמצאים בתנועה מתמדת, בשאיפה לשמור על שיווי המשקל (בנג'מין, 2005). דמיינו שני ילדים העומדים על נדנדת "עלה ורד" ומנסים לאזן אותה. כדי לייצב אותה, עליהם להיות כל הזמן בתזוזה – שלהם ושל הנדנדה. כך, גם במערכת יחסים הדדית יש תנועה מתמדת, שנעה בין מענה לצורכי האחר לבין ההכרה בצרכינו ובהובלה שלנו. כל תקופה ומרחב חיים דורשים מקצב וכיוון משלהם. לעיתים נדרשת נכונות לוותר על שליטה ולעיתים יש להחזיר את השליטה אלינו. לשם כך אנחנו זקוקים לתקשורת, לאמפתיה ולהקשבה פנימית וחיצונית בתוך הקשר. אנחנו רגילים לחשוב על כל אלה בהתייחס למערכת יחסים בין־אישית, אבל הדבר נכון לגבי כל מערכת חברתית.

התנאי השני הוא שכל הצדדים יהיו מחויבים לשמור על האיזון – להקפיד על גבולותיהם ולהיות קשובים לצורכיהם ולאוטונומיה שלהם, ובמקביל להיות קשובים לאחר ונכונים לוותר לו, משום שלעיתים קרובות האיזון מופר והמערכת קורסת למצב השלמתי. כשאחד מהצדדים נופל מהנדנדה, השני יהיה לרגע למעלה ואז ייפול גם הוא. כדי לעלות שוב על הנדנדה, עליהם לשתף פעולה. שני הצדדים תלויים זה בזה: אם צד אחד הוא אוטונומי ושולט והאחר מוותר על עצמו, לא רק השליטה אלא גם האחריות מוטלות על כתפי השולט. כשהאחריות היא  הדדית, הלולאה הפרדוקסלית מצליחה לחזור ולהתייצב.

בספרה "כבלי האהבה", בנג'מין (2005) ניסחה את המושג "היות ביחד ובנפרד" כדי לתאר מרחב סימבולי עבור יחסים הדדיים שאינם קורסים להשלמתיות. ההקבלה לסמל זה ביחסי האזרח והמדינה הדמוקרטית הוא "החוזה החברתי" של רוסו (עוז־זלצברגר, 2004). גם בין האזרח למדינתו קיים פרדוקס תלות: אנחנו זקוקים לחברה מאורגנת ובטוחה כדי להיות חופשיים ולשגשג, ולכן עלינו לתת למדינה שליטה. אלא שתחת השליטה מצטמצמים האוטונומיה והחופש שלנו, ואם לא נישמר – השליטה של המדינה תתרחב ואנחנו ניבלע לתוכה. במקביל, המדינה זקוקה להשתתפות ולציות שלנו כדי להתקיים. היא תוכל לתפקד רק כל עוד אנחנו מוכנים לקבל את מרותה, ובלעדינו אין לה יכולת קיום או משמעות. גם כאן, בתקופות שונות ובצל צרכים שונים שיווי המשקל משתנה, אך אותם תנאים צריכים להישמר.

כדי להחזיק את הסתירה, המדינה צריכה להיות אחראית לריסון כוחה ולשמירה על האזרחים וזכויותיהם. האזרחים, מצידם, צריכים לציית לחוקי המדינה לטובת החברה כולה, אך הציות לא יכול להיות עיוור: עליהם לשמור ולדרוש את החופש שלהם ושל הקולקטיב החברתי שנמצא תחת שליטת המדינה. ההיבט הקולקטיבי הוא חשוב, כי ברגע שהמדינה מגדילה את כוחה מול קבוצה מסוימת, שיווי המשקל על הנדנדה מתחיל להתערער – ובסופו של דבר יקרוס למצב השלמתי.

אי־ציות כפעולה משקמת

כשההדדיות נשברת והאחריות לבסס אותה מחדש אינה קיימת, אנחנו נשארים בתוך מאבק כוח השלמתי, שבו שליטה היא חוק הטבע היחיד המוכר לנו. הצד השולט מכיר רק דרך אחת לקבל הכרה בעצמאותו ובקיומו: להיות צייד או ניצוד, להיות או להיבלע. גם מצד הנשלט זהו סדר הדברים הטבעי: היא, הוא או הם מכירים רק קיום עצמי של ויתור למען האחר, והאופציה היחידה להשתחרר משליטה היא לעבור לעמדת השולט. אבל פעולה כזו מעוררת חרדה אצל האחר והוא ייאחז עוד יותר בשליטה – וחוזר חלילה בלולאה הרסנית (בנג'מין, 2013).

אם מאזן הכוחות מתקבע, כדי להשתחרר נדרשים הנשלטת או הנשלט לבנות רמת אוטונומיה כלשהי כדי שיוכלו לדמיין מצב אחר, ואז לייצר מצב שבו הם מתקיימים מחוץ לקשר. לַצַּד השולט נשארת אז האפשרות לשמר את התלות ולנסות להשתלט מחדש, או לבנות קיום נפרד.

אלא שברוב מערכות היחסים יש מעבר דינמי של השליטה, ולכן יש אפשרות לתנועה ולמעבר למערכת יחסים אחרת. אם אחד מהצדדים ישנה עמדה מבלי להפעיל כוח או לבטל את האחר, תתחיל תנועה על הנדנדה – והקשר יוכל לצמוח להדדיות. אחד הדברים היפים בהדדיות הוא שאין זה משנה מאיזה צד תבוא התנועה הראשונה: כל עוד היא תפגוש נכונות לאחריות הדדית בצד השני, יתחיל החיפוש אחר האיזון. אם לא תהיה פעולה של הצד השני, הקשר יקרוס: או שתהיה חזרה לדינמיקת המאבק, או שהקשר יישבר וייגמר.

התנועה החדשה הזו מושגת דרך פעולות קונקרטיות בקשר, שדרכן נסמן את האוטונומיה ואת הגבולות שלנו מבלי להפעיל כוח לעומתי ומבלי לבטל את ההכרה ואת התלות ההדדית. מאחר שפעולות אלה מגיעות מהמרחב ההדדי, הן מכילות בתוכן מרחב דואלי של "גם וגם", אשר מפרק את החד־ממדיות ההשלמתית של "או-או". דרכן, הסירוב לציית אינו מכוון רק כנגד השליטה. מתקיימים בו כל העקרונות שניסחה ארדנט ביחס ל"אי־ציות": הפוטנציאל הטרנספורמטיבי, ההכרה בצורך בסמכות ובתלות ההדדית, החשיפה לאחרים והשיתוף עימם, והדגש הלא אלים, כמו גם עיקרון נוסף – הדואליות.

החוקרת הפמיניסטית קרול קוהן (1998) טוענת שלרשות נשים וגברים השואפים לבנות עולם צודק ושוויוני יותר עומדים שני "פרויקטים" מקבילים, הקשורים זה לזה: האחד הוא פירוק הקול הדומיננטי של הגבריות הצבאית והכביכול רציונלית; השני הוא שיקום דרך יצירת חזונות אלטרנטיביים משכנעים של עתיד אפשרי ופיתוח תפיסות אלטרנטיביות של רציונליות מגוונת. חשיבותה של הדואליות בתוך הפעולה היא בהצגת האלטרנטיבה של רציונליות הדדית ובחשיפת החברה לאפשרות של פוליטיקה חברתית חדשה. תפיסה זו מעמיקה את רעיון ה"אי־ציות" ומדגישה את ההכרח בפעולות שמהותן היא גם סירוב לקיים וגם הצגה של אלטרנטיבה שיתופית, המכירה בפגיעוּת האוניברסלית ובצורך האנושי של כולנו לקבל קול ומקום.

בתוך אלה יכולות להתקיים פעולות של התכנסות קהילתית כדוגמת המאהלים, הקמת "חיילים למען החטופים", או אקטיביזם ברשת כגון הקמת "ספריית הסובלנות" של עמותת חושן, שאיגדה ספרות ומיזמים חינוכיים למיגור להט״בופוביה תחת הדומיין avimaoz.co.il – על שם יו"ר מפלגת נעם, המתנגדת ל"ערכי משפחה ליברליים". הן מתקיימות גם בכרזות המחאה של "דור ז'", שתמיד כוללות ייצוג של שתי האוכלוסיות הנפגעות במאבק הישראלי-פלסטיני, בפעילות של קבוצת אימהות נגד אלימות, ועוד.

מול פעולות כאלו, הפעלת כוח וניסיונות להטיל מרות אינם יעילים לאורך זמן. אין זה אומר שלנקיטת פעולה של אי־ציות לא יהיו מחירים; שנישאר ללא פגע או שלא יהיו לה השלכות; אך גם אם תופנה כלפינו תוקפנות – היא לא תבסס שליטה ומרות מחודשת, שכן מהות הפעולה כוללת חשיפה של חוסר הצדק ולכן מערערת את הלגיטימיות של הפעלת כוח לעומתה. הצד המנסה לשלוט ייאלץ, בסופו של דבר, להשתנות או לוותר על כוחו.

כל שאיפה שלנו להרחיב את המאבקים הנוכחיים לכאלה שמשנים את יחסי הכוח הקיימים ולחתור להדדית בין הקבוצות השונות החיות כאן, כמו גם בינינו, האזרחים, לבין המדינה – חייבת להיות מיושמת דרך פרקטיקות של אי־ציות. לכן, עלינו לשים לב לסוג הפעולות המיוצרות במחאות ולבחון אם מטרתן לקיחה מחודשת של הכוח – או ערעור על המבנה הקיים ויצירת תנועה לאלטרנטיבה חדשה והדדית.

העבודה הסוציאלית, כפרופסיה, נמצאת בתווך שבין האזרחים למוסדות המדינה. משכך, עובדות ועובדים סוציאליים נתקלים פעמים רבות בדילמות אתיות אל מול המחויבות שלהם לממסד מחד גיסא, והמחויבות שלהם לצדק חברתי מאידך גיסא. בתקופות של שגרה, עובדים סוציאליים פועלים מתוך המערכת לשינוי מדיניות לנוכח עוולות מתמשכות, תוך קיום דיאלוג, עבודה קהילתית ושימוש בפרקטיקות לשינוי מדיניות. בתקופות של קיטוב עמוק ואִיום על המבנים הדמוקרטיים שהמקצוע פועל מתוכם, נדרש לצאת מהתפקידים הנורמטיביים ולפעול בזירות נוספות. זירת המחאה האזרחית מזמנת לאנשי המקצוע דילמות אתיות מתוקף אותה נאמנות כפולה (Moshe-Grodofsky & Makaros, 2016). עובדות ועובדים סוציאליים נוקטים במסגרתן בפרקטיקות המקובלות של התנגדות (כפי שפורטו במבוא), אך דווקא מתוך ההסתכלות על האדם בסביבתו ועל יחסי הכוח הריבודיים בחברה, יש לנו  – העובדות והעובדים הסוציאליים –  יכולת לפעול אחרת בתוך חלון ההזדמנויות שפותחות המחאות  (Gal &,Weiss-Gal, 2020). לרשותנו עומדים הבסיס התאורטי והמיומנויות לפעול בדרכים היוצרות חיבור בין קבוצות בחברה ולהציע אופק של שינוי משותף, מבוסס דיאלוג וקשר.

ערכי הליבה ודרכי הפעולה של המקצוע מכוונים אותנו לפעול למען חברה מאורגנת ומתפקדת על פי עקרונות דמוקרטיים, למען שוויון, חופש והשתתפות של כלל הפרטים בחברה. אנו נדרשות ונדרשים לאחריות אישית כלפי הלקוח שלנו וכלפי כלל החברה, ולעבודה בשיתוף פעולה עם אחרים בשירות ערכים אלו (קוד האתיקה של העובדים הסוציאליים, 2018). כל אלו זהים לעקרונות ה"אי־ציות". כנושאות הדגל הערכי וכמי שעוסקות בחשיפה ובפירוק של מבני הכוח (בוכבינדר, 2012), פרקטיקות אלו נגישות לנו ומוכרות לנו.

במובן זה, מעניין לחשוב על "אי־ציות" לא רק בתוך מחאה, אלא בכל רמות ההתערבות של המקצוע – משינוי מדיניות ועד למפגש הטיפולי.

רשימת המקורות

בוכבינדר, א' (2012). מהי עבודה סוציאלית? בתוך מ' חובב, א' לונטל וי' קטן (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 49-27). הוצאת הקיבוץ המאוחד והאגודה לקידום העבודה הסוציאלית.

בנג'מין, ג' (2005). כבלי האהבה (תרגום: ת' אלמוג). הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר.

בנג'מין, ג' (2013). הכרה והרס: מתווה של אינטרסוביקטיביות (תרגום: א' דילוב). בתוך ס' א' מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (עמ' 228-261). הוצאת תולעת ספרים.

דורון, י' (2023, 1 במאי). חסימות, הפגנות וצעדות ברחבי הארץ: היום – "יום השוויון" יוצא לדרך. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/13999231

עוז־זלצברגר, פ' (2004). ג׳ון רולס על צדק ושוויון. משפט ממשל ז תשס״ה, עמ' 468-459.

מיטשל, ס' א' (2009). האם יכולה אהבה להתמיד? גורל הרומנטיקה לאורך זמן (תרגום: ק' דותן). הוצאת תולעת ספרים.

נבות, ד' (2012). שחיתות פוליטית בישראל. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קוד האתיקה של העובדים הסוציאליים (2018). איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים.

גולדמן, ת' (2025, 1 בינואר). על מאהל מקצועות הטיפול בירושלים. הרצאה שנישאה בכנס "קולות מלחמה – גבולות ומרחביה ההשפעה של העבודה הסוציאלית במציאות הנוכחית", בבית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב.

Arendt, H. (1970, Sep 4th). Reaflections – Civil disobedience. The Newyorker. Retrieved from: https://www.newyorker.com/magazine/1970/09/12/reflections-civil-disobedience

Arendt, H. (1972). Crises of the Republic: Lying in politics; Civil disobedience; On violence; Thoughts on politics and revolution (1st edition). Harcourt Brace Jovanovich.

Butler, J. (2021). The force of nonviolence: An ethico-political bind. Verso.

Cohn, C. (1987). Sex and death in the rational world of defense intellectuals. Signs, 12(4), 687-718. https://doi.org/10.1086/494362

Gal, J., & Weiss-Gal, I. (2020). Social workers and the policy process: When does opportunity knock? J of Pol Practice & Research, 1, 6-22. https://doi.org/10.1007/s42972-020-00002-1

Moshe Grodofsky, M., & Makaros, A. (2016). Social work and social protest: An under-researched field. Journal of Policy Practice, 15(4), 333–348. https://doi.org/10.1080/15588742.2015.1125328

***

נועה שי, MSW – עו"ס, עובדת בתחום הטיפול ומניעת אלימות במשפחה; חברה בקבוצת עו"סות דמוקרטיה.