"בלוויה של ליאור הייתה חיילת אחת שספדה לה, וסיפרה שליאור לקחה את העונשים של חיילים אחרים כדי שהם יוכלו להישאר בתפקיד, כי היא ידעה שאם יזרקו אותם מהמערכת אין להם לאן ללכת" – כך מספרת ל'דבר' דגנית מימון, אמה של ליאור מימון ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. יותר משנתיים אחרי, היא ובעלה יריב מנסים לעכל את האובדן, דורשים תשובות מהמדינה ועסוקים במפעלי הנצחה רבים לבתם האהובה.

ליאור הייתה הבת הבכורה של דגנית, מורה לחינוך גופני, ויריב, עד לאחרונה עובד דואר ישראל שפרש בפרישה מוקדמת. היא אחות לאגם, שצעירה ממנה בחמש שנים, וליהלי שצעירה ממנה בעשר שנים. בני הזוג מתגוררים ברמת גן. "ליאור היתה ילדה שבאמת האירה את כל הבית, מהיום שהיא נולדה", מספרת דגנית. "ולא רק את הבית שלנו, גם את הבית של המשפחה המורחבת אצל הסבא והסבתא, ואצלנו המשפחה זה ערך עליון".

המפקדת ליאור: אימא והאבא של החיילים

היא גדלה בצופים, הדריכה שם והגיעה עד לתפקיד רשג"דית (ראש גדוד). אחרי הלימודים התגייסה לצה"ל, ושירתה כמפקדת בבית הספר לנהיגה בבה"ד 6. "היא הייתה אימא ואבא של כל החיילים", מספרת דגנית. "היו מגיעים לשם חיילים מאוד מאתגרים. היא הייתה אומרת 'אימא, אבא, יש חיילים שעזבו את הבית', והיא דאגה להם לבתים ולדברים ולציוד. הם ידעו שהקו אליה הוא ישיר, לא הולך מסביב. מי שצריך משהו מגיע ישירות אליה". ליאור קיבלה תעודת הצטיינות על פעילותה כמפקדת וכ'אימא של החיילים'.

"היא לא הייתה תמיד רכה איתם", מדגישה דגנית, "היא ידעה לכעוס, והייתה כועסת עליהם הרבה פעמים, אבל הם ידעו שהיא גם דורשת מהם, וגם מוכנה לגבות אותם בכל דבר, העיקר שיצליחו".

"ליאור התקשרה אליי יום אחד ואמרה שיש חיילת שזרקו אותה מהבית, והיא הציעה לה להיות אצלנו בבית. החיילת התביישה, אז התקשרתי אליה בעצמי והצעתי לה להיות אצלנו עד שליאור תסדר לה מקום. פשוט ילדה עם ערכים, שתמיד ראתה את האחר, והאחר תמיד היה לנגד עיניה".

זה משהו שהגיע מהבית או ממנה?
"זה משהו שמושרש אצלנו, גם הסבים והסבתות של ליאור וגם אנחנו תמיד אמרנו שאם מישהו צריך עזרה – עוזרים".

בוקר 7 באוקטובר: "אימא, אני מפחדת"

אחרי שהשתחררה מהצבא ליאור החלה לעבוד במספר עבודות. לצד עבודות משרדיות, היא עבדה כסלקטורית במועדונים וכברמנית. "דרך זה היא הגיעה לנובה", מספרת דגנית, "היא יצאה כדי לעבוד כברמנית. ערב קודם, בערב שמחת תורה, ישבנו כולנו ביחד כל המשפחה לקידוש ולארוחת חג. ואז, ב-12 בלילה, היא אמרה 'טוב, אני יוצאת למסיבה'".

היא הייתה הולכת הרבה למסיבות כאלה?
"זו הייתה הפעם הראשונה שלה במסיבה כזאת. היא הייתה בדרך כלל במועדונים קרובים לבית והייתה ילדה מאוד אחראית, אם היא מאחרת בחצי שעה היא הייתה מעדכנת, אם היא ישנה אצל חברים היא הייתה מעדכנת, תמיד הייתה סופר אחראית".

איך נראה אצלכם בוקר 7 באוקטובר?
"ברגע שהתחילו הטילים, בשש וחצי בבוקר, היא ישר שלחה לי הודעה: 'אימא אל תדאגי, הכול בסדר'. אני ישר התקשרתי ואמרתי 'תקשיבי ליאורי, אני לא יודעת כמה זה יהיה רציני, צריך שתתקרבו למרכז, תארגנו את הדברים ותחזרו הביתה'. הן היו צריכות להתחיל משמרת של הבר ב-7 בבוקר, אז היא אמרה 'לא אימא, נראה לי שאנחנו צריכות לעלות לקו'. אמרתי 'תקשיבי לא נראה לי ליאור, אתם תצטרכו לחזור', וככה דיברנו והתכתבנו שעה שלמה.

"ב-7 בבוקר הן עוד הצטלמו בחניון, היא, עדן ירושלמי ודורין אטיאס. ואז הן יצאו והיא כותבת לי 'אימא יש פה פקק מטורף'. אמרתי לה 'הכול בסדר, לאט לאט אתם תצאו'. בכלל לא הבנו עוד מה קורה. ב-7:20 שאלתי אותה מה קורה והיא לא ענתה בוואטסאפ, אז התקשרתי ב-7:23 'ליאורי מה קורה?', אז היא סיפרה שהם יצאו לדרך ושיש פקקים, והם עוד ממש קרובים למסיבה, ואז המשפט האחרון שלה היה 'אימא, אני מפחדת'. אמרתי לה 'ליאורי תקשיבי מאמי, את לא שתית, את לא נגעת בכלום כי את לא נוגעת, את סופר מפוקסת, אתם תגיעו הביתה והכול יהיה בסדר, אל תדאגי'. מי חשב בכלל שזה מה שיקרה. ב-7:25 ניתקתי את הטלפון וזהו.

"ב-7:40 שלחתי לה הודעה, 'ליאורי מה קורה? לאן הגעתן?', והיא לא עונה. לפני כן היא עוד כתבה לי שיביאו אותה לתל אביב ואם יהיה מי שיאסוף אותה, אמרתי לה ברור, שתגיד לאן היא מגיעה ונאסוף. אבל ב-7:40 להודעות ששלחתי כבר היה רק וי אחד. אני כותבת סימני שאלה, ועדיין רק וי אחד.

"בעשר בבוקר אתה כבר מתחיל להבין דרך הטלוויזיה מה קורה, ואז בעלי התחיל להבין שמשהו לא בסדר. הוא התחיל להתהלך בבית, ואני התקשרתי למשפחה ואמרתי להם 'תקשיבו, ליאור הייתה במסיבה ואין איתה קשר'. כולם הגיעו, המשפחה, החברים והשכנים".

ההמתנה והזיהוי: "הם צילמו קעקוע של ורד שהיה לה על האמה, ואז הבנתי"

"חיכינו שבוע שלם. בכל פעם שאמרו שמצאו קבוצה של אנשים אמרנו 'הלוואי, הלוואי' וכלום. ביום שני התקשרו ואמרו שזיהו את ליאור, בואו תזהו את הגופה במחנה שורה. נסענו וכבר היינו ממש לפני שורה, ואז התקשרו ואמרו 'טוב זו טעות בזיהוי, זה בכלל גבר'.

ביום שישי הגיעו קצינים ועובדת סוציאלית מהעירייה, דפקו בדלת ונכנסו. אמרתי להם שכבר הייתה טענות בזיהוי, עד שלא תראו לי הוכחה שזו הבת שלי אני לא מקבלת את זה. אז הם שאלו 'איזו הוכחה את רוצה?', אמרתי להם שהיו לה קעקועים על היד, ביקשתי שהם יצלמו קעקוע אחד. הם צילמו קעקוע של ורד שהיה לה על האמה, ואז הבנתי. עד היום אני לא מקבלת. הראש מבין, אבל הלב מסרב לקבל."

הלוויה: "לא האמנו לכמות האנשים שהייתה שם"

"את ההלוויה סידרו אח של יריב וחברה טובה שלנו, אנחנו בכלל לא ידענו שום דבר. שאלתי אם בטוח יביאו את ליאורי, שאלות שמראות שבכלל לא ידעתי מה קורה, כי אני 'חולת שליטה', ופתאום לא הייתי בשליטה על כלום.

ואז הגענו לבית העלמין בקריית שאול, ולא האמנו לכמות האנשים שהייתה שם. אלפים אלפים, והבנות שלי אומרות לי 'אימא, מה זה? מה קורה פה? תראי כמה אנשים, מי האנשים האלה?', לא הבנו בכלל איפה אנחנו נמצאים. אחר כך יריב אמר לי 'ידעתי שהיא מאוד מוכרת ומוערכת, שאוהבים אותה ושיש לה מלא חברים, אבל לרגע לא חשבתי שזה בכמויות כאלה'.

"במשך שבוע הגיעו אלינו בכל יום למעלה מאלף איש, משש וחצי בבוקר עד תשע בלילה, עד שפשוט חברות שלי כיבו את האורות ואמרו לכולם 'בבקשה לפנות, הם משש וחצי ערים'. ואחר כך המשיכו להגיע אנשים במשך חודשיים".

"חוליה עמדה על הכביש ופשוט ירתה בלי אבחנה על האוטו"

אחרי האבל, הגיע הרצון לדעת מה בדיוק קרה לליאור. "התחלנו לחקור מה קרה, כי לא ידענו כלום. אף אחד לא פנה אלינו ושום גורם ממשלתי לא דיבר אלינו. ביום האחרון של השבעה הגיע אלינו ההורים של דורין אטיאס, לא הכרנו אותם לפני, ומיד שאלנו אותם מה הם יודעים, הם אמרו לנו שהם לא יודעים כלום.

"כשקמנו מהשבעה הלכנו לבית של עדן ירושלמי, לאימא שלה, ושאלנו מה היא יודעת, אז הם סיפרו לנו שהיא נחטפה, כי אסור היה להם בעצם לספר לפני. היא סיפרה שב-7:25, בדיוק כשליאור ניתקה את הטלפון, עדן התקשרה אליהם ואמרה להם 'יורים עליי, אני באוטו עם שתי גופות'. ליאור ודורין מתו במקום, ליאור קיבלה חמישה כדורים: אחד בחזה, אחד ברגל אחד בכל יד ואחד בזרוע".

בהמשך הצליחו לפתוח את הטלפון של עדן ירושלמי וראו את המסלול שהן עברו. "הן יצאו מהיער ולא הבינו בכלל מה קרה, פנו שמאלה לכיוון תל אביב, ראו את הפקק, ואז עשו פרסה. הבנו גם שקצת אחרי קיבוץ רעים עמדה חוליה על הכביש, ופשוט ירתה בלי אבחנה על האוטו". עדן נחטפה לרצועת עזה, הוחזקה שם במשך קרוב לשנה, ונרצחה ב-29 באוגוסט לצד 5 חטופים נוספים.

איך הבנתם שזה מה שקרה?
"דרך מצלמת הדרך של הרכב שהיה אחריהם. רואים שם שהם עוברים את הרכב שליאור הייתה בו, והרכב נעצר על עמוד שמורה לכיוון רפיח ומצפה רמון. הם ממשיכים לנסוע, ואז רואים חוליה על הכביש שיורה עליהם, וגם הם נרצחו".

קיבלתם את הטלפון של ליאור?
"קיבלנו אותו עם 3 יריות. לקחנו אותו לחברה הכי טובה לשחזור, והם עבדו על זה ואמרו שזה לא ניתן לשחזור. יש גיבוי ב-iCloud לטלפון שלה, אבל שלושת הימים האחרונים לא קיימים".

"מתנחמת בזה שהיא מתה מוות מהיר, ולא דברים אחרים"

לפני חצי שנה הציגו את תחקיר האירועים בנובה, דיברו איתכם?
"התקשרו ואני סתמתי את הפה. אמרתי לעצמי שאני רוצה לשמוע אם הם יודעים משהו, כי עד אז אני כבר ידעתי הכול. הם אמרו שיש 10 תמונות של ליאור בלהב 433, ואמרו שהמחבלים אפילו לא נגעו בהן. הן לבשו בדיוק את מה שהן יצאו איתו. זה עצוב לומר, אבל אני מתנחמת בזה שהיא מתה מוות מהיר ולא דברים אחרים".

חששת מזה?
"במשך שבוע שלם חיפשתי אותה וראיתי את כל סרטוני הזוועות והדברים הכי הזויים שאפשר לחשוב, ולא ראינו אותה באף סרטון. הצבא לא ידע להגיד לנו על זה יותר מדי, הם רק ידעו להגיד את נקודת הציון של הרכב, וגם את זה הם אמרו להורים של עדן ירושלמי.
כשהיא אמרה לי התחלתי לחפש ולחפש, ואז קלטתי בסרטון שראיתי במצלמת דרך את הרכב של אימא של דורין, שלחתי לה את התמונה, וככה הבנו איפה הבנות נרצחו".

השאלות שנשארו: "אני רוצה לדעת מה קרה לבת שלי"

מה עוד היית רוצה לדעת?
"אני הייתי רוצה לדעת מי הוציא אותה מהרכב, הייתי רוצה לדעת מתי הוציאו אותה מהרכב, אלה שאלות שמאוד מעסיקות אותי. לדעת איפה היו המצלמות של הכביש, איך יש מצלמות על הכול ורק שם אין מצלמה? הייתי רוצה שיבואו עם תשובות".

היית רוצה ועדת חקירה ממלכתית או אחרת?
לא מעניין אותי איך יקראו לזה, מעניין אותי שמישהו יבוא ויגיד לי 'תקשיבי, כך וכך וכך זה מה שקרה לבת שלך. זה מי שהוציא אותה, זה מי שלקח, זה מי שזיהה. אני רוצה לדעת מה קרה לבת שלי. אני יודעת שהיה פה כשל, זה ברור לי ולכולם, לא יכול להיות שבמשך 8 שעות אף אחד לא הגיע, הבת שלי נרצחה בין הראשונים, אבל מה קרה אחר כך? את הבת שלי לא יכולתי להציל, אבל אחרים היה אפשר להציל.

"גם אחיינית של בעלי הייתה שם והיא ראתה את ליאור, ואמרה לה 'בואי תחזרי איתי הביתה' וליאור אמרה לה 'לא, אני חוזרת עם מי שבאתי', וב-6:40 ליאור התקשרה לאימא שלה ואמרה לה שלא לדאוג ושהיא תגיע הביתה. היא באמת הגיעה, אבל ליאור לא.

"יריב, בעלי, עבד אז בדואר ישראל, וגם אימא של עדן ירושלמי עובדת בדואר. היא חברה של גיסי, גם הוא עובד הדואר, אז אנחנו נפגשים הרבה. בכל פעם שנפגשנו היא סיפרה לי מה קורה ומה עוד גילו, כי אני הייתי עדיין בערפל".

ההנצחה: טבעות, ספר תורה ומקצה ריצה

בשנה הראשונה אף אחד לא דיבר איתנו, היינו אומרים שליאורי בכלל בטיול הגדול ושהיא תחזור מתישהו, אבל במקביל היינו גם בהנצחה, כל הזמן.

כשדגנית מדברת על הנצחה, מדובר בעשרות פרויקטים לזכרה של ליאור. אלפי טבעות שחבריה של ליאור יצרו לזכרה, עם הוורד המפורסם שמופיע גם על המצבה שלה; מקצה לזכרה בבית הספר שבו עובדת דגנית; ספר תורה שנכתב לזכרה והוכנס לבית הכנסת בתל השומר, וקראו בו בדיוק בבוקר שבו חזרו החטופים החיים בשמחת תורה השנה; פינת ישיבה ברמת גן שמשמיעה שיר של הזמר רן דנקר שליאור אהבה, אתר לזכרה וכמובן סטיקר שנושא את זכרה עם המשפט שייצג אותה אולי בצורה הטובה ביותר: "להשאיר את העולם קצת יותר טוב מאיך שמצאת אותו – זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות".

דגנית מספרת על ההתאוששות של בעלה יריב: "הוא חזר לעבוד אחרי חודש, והיה לו מאוד קשה. ביום שהוא קם מהאבל של שנה על אימא שלו שנפטרה, הודיעו לו שליאור נרצחה. בעבודה גם ראו את המצב שלו והיה עידוד פרישה, אז הציעו לו והוא הסכים, כי הוא הבין שהוא חייב לטפל קצת בבית ובמשפחה. ואנחנו מתעסקים המון בהנצחה.

"במקומות העבודה שלנו כולם הכילו ממש הכילו והיו קשובים, אין לי מילים. אנשים הולכים אחר כך לגורם טיפולי כדי לנסות לטפל בנפש, אבל אנחנו לא בסקאלה הזאת של לצאת לטיפול כי אנחנו באמת עטופים, אם זה המשפחה ואם זה החברים ואם זה השכנים ואם זה העבודות. למרות שיריב פרש מהדואר, הוא כל הזמן נפגש איתם, הוא מבקר שם ושותה איתם קפה כל הזמן. זה חלק מהמשפחה, למעלה מ-20 שנה".