מתקפת השבעה באוקטובר 2023 סימנה נקודת שבר חסרת תקדים בתודעה הקולקטיבית הישראלית. מעבר להשלכות הביטחוניות והפוליטיות שלה, היא חוללה רעידת אדמה קיומית, הלם אונטולוגי שבו התערערו יסודות ההבנה של המציאות, הזהות והקיום. תחושת הביטחון הבסיסית קרסה והאמון במוסדות המדינה נשחק עד היסוד.
הלם אונטולוגי, כפי שמתארים חוקרים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, הוא שבר עמוק בתחושת הקיום, מצב שבו האדם חדל להבין את עצמו ואת עולמו כפי שהכיר אותם. בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר, רבים בישראל חוו לא רק פחד או אובדן, אלא קריסה של תחושת הסדר, המשמעות וההשתייכות. החברה הישראלית, שחיה שנים בתחושת ביטחון יחסי, מצאה עצמה מול איום שהיה לא היה פיזי אלא גם תודעתי. שאלות כמו "מהי ישראל?" "מהו צה"ל?" "מהו בית?" הפכו לפתוחות, כאובות ולעיתים לבלתי ניתנות למַעֲנֶה. תחושת הבגידה מצד המדינה והצבא יצרה חוויה של ניתוק – לא רק מהמערכת, אלא מהזהות עצמה.
ההלם האונטולוגי מתבטא גם בהצפה של זיכרונות קולקטיביים – שואה, מלחמות, פוגרומים – אשר מְחַיִּים תחושת קיום מאוים. עבור רבים, זהו רגע שבו עצם המובן מאליו של "להיות ישראלי" נשבר והפך לשאלה פתוחה, טעונה ולעיתים מפחידה. עבור העובדים הסוציאליים, ההלם אינו רק חוויה אישית אלא גם אתגר מקצועי ראשון במעלה. השפעות הטראומה הקיבוצית חודרות למרחב הטיפולי ולמפגש עם אנשים וקהילות. העבודה הסוציאלית בישראל נדרשת להתמודד עם השבר כמשבר קיומי־חברתי, ולהציע מרחב ושיח שבהם ניתן לעבד ולהבין את תחושת הקיום.
הלם חברתי כתופעה סוציולוגית עשוי להיות יזום ותוצר מניפולציה של כוחות חברתיים. נעמי קליין, בספרה "דוקטרינת ההלם" (2009), מתארת כיצד משברים – כלכליים, ביטחוניים או טבעיים – מנוצלים על ידי ממשלות וגורמים בעלי כוח כדי להחיל מדיניות קיצונית, לעיתים תוך עקיפת התנגדות ציבורית. לפי קליין, תוהו ובוהו מאורגן מאפשר החלשה של מוסדות ציבוריים והחלת סדר חדש, לרוב ניאו־ליברלי, תוך ניצול מצב של בלבול, פחד וחוסר ודאות. בהקשר הישראלי, המשבר שחוללה המלחמה שימש קרקע לשינויים תודעתיים, מוסדיים וערכיים. החברה הישראלית, תחת לחץ טראומטי, נפתחה לרעיונות שבעבר נחשבו שוליים – תפיסות משיחיות, היררכיות ולעיתים מדירות. כך נוצר תהליך של עיצוב תודעה קולקטיבית חדשה, שבו ההלם אינו רק תוצאה אלא גם אמצעי.
השימוש בהלם ככלי פוליטי, כפי שמתארת קליין, מתקיים לא רק במישור הכלכלי והמוסדי אלא גם במישור הנפשי והתודעתי. הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (1985), מהבולטים בפסיכולוגיה הטרנס־פרסונלית, תיאר חוויות טראומטיות כמעברים של "מוות ולידה מחדש" של העצמי. גרוף חקר מצבי תודעה משתנה, במיוחד בהקשרים של טראומה, לידה ומצבי קצה, והציע כי חוויות אלו עשויות להוביל לשינוי תודעתי עמוק – אישי ולעיתים גם קולקטיבי. מנקודת מבט פסיכו־חברתית, אפשר לראות כיצד הטראומה מהמלחמה יצרה תהליך דומה, לא רק ברמה האישית אלא גם הלאומית. ישראל, כפי שנתפסה בעיני אזרחיה: מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת מוסדות חזקים וזהות מגובשת, עוברת תהליך של טרנספורמציה. הזהות הלאומית משתנה, ולעיתים נדמה שהיא "מתה ונולדת מחדש" כישות היררכית, דתית ולעיתים מדירה.
מתקפת השבעה באוקטובר סימנה נקודת שבר חסרת תקדים בתודעה הקולקטיבית הישראלית … הלם אונטולוגי שבו התערערו יסודות ההבנה של המציאות, הזהות והקיום
החוויה שתיאר גרוף, של מוות ולידה מחדש של העצמי, אינה מתקיימת בחלל רגשי ריק. היא כרוכה בתהליכים נפשיים עמוקים של פירוק, הצפה ולעיתים קריסה. אחד המושגים המרכזיים בתחום הטראומה, הממחיש תהליכים אלה, הוא "התקפה על החיבורים" של הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון (1967), המתאר כיצד הנפש מגיבה למצוקה קיצונית, שבה נפגעת היכולת לקשר בין מחשבה לרגש ובין עבר להווה. בהקשר זה ניתן לראות את "ההתקפה על החיבורים" כמנגנון הגנה שמוביל לניתוק – לא רק מהעצמי אלא גם מהאחר. בטראומה קולקטיבית, מנגנון זה עשוי להופיע גם ברמה החברתית, כאשר השיח הציבורי והמוסדות מאבדים את היכולת לעבד מורכבות, להכיל כאב ולשמור על קשרים אנושיים.
אם קליין מלמדת כיצד החברה "מהונדסת" מבחוץ על ידי כוחות כלכליים, גרוף וביון מראים כיצד מתרחשת "ההנדסה הפנימית של התודעה". פרספקטיבה משולבת מאפשרת קריאה מורכבת של השבר הקולקטיבי – שבר שמפרק את הסדר הקיים, החיצוני והפנימי גם יחד. בשבועות – שהפכו לחודשים – שלאחר המלחמה, ניכר שמנגנון "ההתקפה על החיבורים" פעל לא רק אצל יחידים אלא גם במערכות. החברה עצמה החלה לתקוף את החיבורים: בין קבוצות אוכלוסייה, בין מוסדות וארגונים. השיח הציבורי הפך למקוטב, רגשי ולעיתים אלים. הקשרים שמרכיבים את המרקם החברתי – אמון, שייכות וסולידריות – התערערו.
לתוך המורכבות הזו נשאבו העובדים הסוציאליים, שמצאו עצמם בחזית, מתמודדים עם עומסים חסרי תקדים. הם דיווחו על קושי לעבד את האירועים, על תחושת הצפה ולעיתים על ניתוק רגשי גם בתוך הצוותים עצמם. במפגש הטיפולי עלה שגם הפונים מתמודדים עם ניתוק דומה. הופיעו תגובות של הכחשה, התפרצויות וביטויים לקושי לחבר בין חוויה, רגש ומשמעות. בשדה, נדרשנו להכיל את הפירוק הזה ולפעול לשיקום החיבורים. להיות בהקשבה, נוכחים עם המטופלים ומנסים להשיב להם את תחושת הרציפות.
החברה עצמה החלה לתקוף את החיבורים: בין קבוצות אוכלוסייה, בין מוסדות וארגונים. השיח הציבורי הפך למקוטב, רגשי ולעיתים אלים
חדר הטיפולים, שבעבר שימש לעיבוד אישי, הפך לאחר שבעה באוקטובר למרחב שבו נפגש האישי עם הקולקטיבי. המטופלים מביאים עימם לא רק את סיפורם האישי אלא גם את כאב הקהילה, את החרדה והשבר של הזהות הקיבוצית. הטראומה הקולקטיבית אינה נפרדת מהאישית – היא שזורה בה, מעצבת אותה ולעיתים משתלטת עליה. המטופל עשוי להביא תחושות של אובדן, בלבול, כעס או ניכור, אך אלו אינם רק שלו – אלא תוצר של מציאות חברתית רוויה בחוסר ודאות ובשיח מקוטב.
העובד הסוציאלי נדרש להחזיק את המורכבות הזו ולהציע למטופל מקום בטוח, שבו יוכל לעבד את החוויה, לתת לה שם ולהתחבר לעצמו ולקהילה. הטיפול, בהקשר זה, הוא גם פעולה חברתית: הוא מאפשר למטופל לעבד את חוויותיו בתוך הקשר רחב יותר ולהחזיר לעצמו את תחושת השליטה והמשמעות בחייו. זוהי התערבות שמקדמת אצל המטופל חוויה של מסוגלות – כלפי עצמו וכלפי הקרובים אליו. מזווית זו, העובד הסוציאלי אינו רק מטפל אלא גם עֵד ומלווה, המציע מרחב שבו ניתן לחשוב מחדש על הזהות, השייכות והאפשרות לחיות בתוך מציאות פגועה מבלי לוותר על אנושיות.
העובדים הסוציאליים, הפועלים בתוך מציאות זו, נדרשים לשמש כמרחב מחבר. הם אינם רק מתווכים בין שירותים, אלא גם Container (מְכָל) רגשי בלשונו של ביון – מרחב המסוגל לשאת חרדה ולעבד אותה לכדי חוויה עם פשר ומובן. במובן זה, העבודה הסוציאלית פועלת ככוח נגדי למנגנון ההגנה שתיאר ביון. בשדה הטיפולי, הדבר מתבטא במפגש עם אנשים שחוו קריסה מוחלטת של המציאות – לא רק אובדן חומרי, אלא אובדן כוללני של שייכות וקביעות. העבודה הסוציאלית יכולה להציע לאותם אנשים דרך לעיבוד החוויה הטראומטית ולשמש ככוח ממתן, מחבר ומרפא – כזה שמסייע ליחידים ולקהילות לעבור את תהליך הלידה מחדש מתוך מודעות ומעניק תקווה.
אולי דווקא בתוך הכאוס ניתן ליצור חיבורים חדשים – בין אנשים, בין קהילות ואף בין חלקי העצמי. העמדה המקצועית שלנו מאפשרת את החיבורים הללו. עבודה סוציאלית איננה רק מקצוע, אלא עמדה קיומית: בחירה להיות שם גם כשקשה, כשאין תשובות וכשאי אפשר להשיג ודאות.
העבודה הסוציאלית בשטח, במיוחד במצבי חירום, אינה מתקיימת בחלל סטרילי. היא כרוכה בהתמודדות יום־יומית עם דילמות מוסריות מורכבות, שאין בהן תשובה אחת נכונה. כמה פעמים אפשר לשלוח את אותה עובדת למסור "הודעה מרה"? האם אפשר לדרוש מעובדת שהיא אם צעירה להשאיר את התינוקת שלה אצל מטפלת ולבוא לעבודה בזמן של נפילות טילים? כיצד מאזנים בין צרכים של אוכלוסיות שונות כאשר המשאבים מוגבלים והכאב משותף? איך מתמודדים עם צורך להסביר לפונים מדיניות שאנחנו לא שלמים עימה או אפילו חלוקים עליה? כיצד מאזנים בין המחויבות שלנו לפונים ולפרופסיה, ועם זאת לא מגיעים למצבים של "תשישות חמלה"?
ברקע, תמיד היו הפונים של השגרה. כמי שהיה עו"ס במחלקה לשירותים חברתיים, היה עליי לשלב בין טיפול שוטף בצרכים של מטופלי המחלקה לבין משימות חירום שגויסתי אליהן. למלחמה הגענו במצב של "גירעון רווחתי" – פער משמעותי בין צורכיהם של הפונים שלנו לבין המענים שיכולנו לספק להם. למשברים גלובליים כמו מלחמה או מגפה יש השפעה קשה יותר על אוכלוסיות החיות בעוני והדרה: המשבר רק מגביר את מידת הנזקקות שלהן, מאחר שהן מגיעות אליו עם פחות משאבים והון חברתי. הדבר בא לידי ביטוי ברמה הבסיסית ביותר – של מיגון מפני התקפות הטילים. רוב הפונים שלי התגוררו בדירות שאין בהן מקלט או ממ"ד. ככלל, היה מחסור במרחבים מוגנים ציבוריים. בשלב מסוים, חלק מהפונים שלי עברו לחיות בחניונים תת־קרקעיים שהוסבו למקלטים. לא אשכח את הערב שבו הגעתי לעשות סריקה באחד המרחבים האלה ופגשתי פונה שלי, מרוטת־עצבים, לבושה בחלוק לילה ומחבקת את ארבעת ילדיה. היא סיפרה שזה הלילה השלישי שהם מעבירים במקלט, ושיתפה בכך שהילדים נעקצו בלילה הקודם על ידי פרעושים. היא הייתה במצב נפשי מעורער. הכרתי היטב את סיפור חייה ואת הטראומות הרבות שהיא נושאת עימה, של פגיעה מבן זוג ושל עוני מתמשך. חשבתי על המשאבים הנפשיים שהיא צריכה לגייס כדי לעבור את המלחמה מבלי לאבד את שפיותה. לא היה לי מה להציע לה מלבד שיחה, אוזן קשבת. בהמשך ליוויתי אותה בתהליך של חזרה לשגרה ומיצוי זכויותיה.
האתגרים שעמדנו בפניהם היו עצומים. לעיתים נדרשנו להיות "להטוטנים" טיפוליים – לגלות גמישות, רגישות אין־סופית והבנה של דקויות מול מצבים מורכבים שאין להם "פתרונות בית ספר". היכולת המוטמעת בפרופסיה שלנו, לייצר חיבורים ושיח "בגובה העיניים", הייתה חיונית. עמיתה שיתפה אותי במפגש עם מטופלת בשירות הציבורי. המטופלת תיארה תחושת ניכור עמוק מהחברה הישראלית בעקבות תגובות ציבוריות לאירועים. היא הביעה כעס, כאב ותחושת דחייה, אך גם פחד לחשוף את רגשותיה. העובדת הסוציאלית, שהזדהתה עם חלק מהכאב, נדרשה לבחור אם להישאר בנוכחות אמפתית בלבד, או להציע פרשנות חברתית שתסייע למטופלת להבין את מקומה בתוך שיח ציבורי מקוטב. הבחירה לא הייתה פשוטה: התערבות עלולה להיתפס כהכוונה פוליטית, אך הימנעות עלולה להחמיץ הזדמנות לעיבוד. בסופו של דבר, העובדת בחרה להחזיק את המורכבות: להקשיב, לשאול ולתת מקום לרגשות סותרים. זהו טיפול שאיננו רק "פסיכותרפיה" אלא גם טיפול חברתי – כזה שמאפשר לאדם לעבד את זהותו בתוך מציאות פגועה, מבלי לוותר על האפשרות להשתייך.
העובדים הסוציאליים בישראל פועלים בשגרה במצבים של חירום, עוני, אלימות וטראומה. לעיתים קרובות הם חשים שעבודתם אינה זוכה להכרה, להערכה או לתמיכה מוסדית. למרות מרכזיותם בטיפול במשברים, מעמדם המקצועי נותר שולי והשיח הציבורי מתמקד בגורמים אחרים – ביטחוניים, רפואיים או פוליטיים. המשבר המתמשך בשירות הציבורי, המתבטא במחסור חמור בכוח אדם, הוא סימפטום לבעיה עמוקה יותר של משבר ערכי. הרשויות המקומיות מדווחות על מאות תקנים שאינם מאוישים, ובוגרי בתי הספר לעבודה סוציאלית נמנעים לעיתים ממפגש מקצועי עם אוכלוסיות מוחלשות. הדבר מעיד על קושי חברתי עמוק להכיר בערכו של הטיפול הכוללני שאנו מציעים.
דווקא מתוך תחושת השוליות המקצועית, עולה הצורך להישען על משאבים פנימיים עמוקים; כאלה שאינם תלויים בהכרח בהכרה מוסדית, אלא נובעים מהזהות הערכית של העובד הסוציאלי. אחד המשאבים הללו הוא הזיכרון האונטולוגי – זיכרון גופני־נפשי של קשר, שייכות ומשמעות למה שקדם לשבר. זיכרון זה מאפשר לעובד הסוציאלי להחזיק תקווה גם כשהמערכת מתפרקת ולהציע מרחב טיפולי המבוסס על חיבור עמוק לעצמי ולזולת. הזיכרון האונטולוגי הוא זיכרון עמוק, כמעט גופני, של "איך זה הרגיש להיות" לפני השבר. הוא אינו רק זיכרון של עובדות, אלא של תחושות וקשרים. לאחר טראומה קולקטיבית, הזיכרון הזה יכול להפוך לכלי טיפולי רב־עוצמה. הוא מאפשר לאדם ולחברה לשאול: מה איבדנו? מה אנחנו מוכנים להחזיר? מה אנחנו מסוגלים לדמיין מחדש?
עבור עובדים סוציאליים, הזיכרון האונטולוגי הוא מרחב טיפולי חשוב. הוא מאפשר לייצר שיח עם מטופלים וקהילות על אובדן ושייכות ולהכווין אותם לשיקום. הוא גם מזמין אותנו לשאול שאלות ערכיות: איזה סוג של חברה אנחנו רוצים לבנות מחדש? אילו קשרים אנחנו מבקשים לרפא?
מתוך חיבור לזיכרון הזה, העבודה הסוציאלית יכולה להציע מרחב של תיקון – לא רק של הפרט אלא גם של החברה. היא יכולה לסייע בשיקום הקשרים החברתיים, בבניית אמון וביצירת שפה חדשה של ריפוי. מתוך החיבור לזיכרון האונטולוגי – זיכרון של קשר, משמעות ושייכות – עולה האפשרות לדמיין מחדש את החברה. במציאות שבה השבר הקולקטיבי מאיים לפרק את המרקם החברתי, העבודה הסוציאלית מציבה אלטרנטיבה – מרחב שמחבר בין אישי לקולקטיבי, בין טיפול לחברה, בין עבר לעתיד. בכך היא אינה רק מקצוע, אלא עמדה קיומית: בחירה להיות נוכחים גם כשאין תשובות ולהחזיק את האפשרות לחיים עם משמעות בתוך מציאות פגועה. זהו הרגע שבו העבודה הסוציאלית יכולה להפוך את ההיזכרות לתיקון, ואת התקווה לחזון. |||
רשימת המקורות
קליין, נ' (2009). דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון (ד' אילון, מתרגם). תל אביב: אנדלוס.
Bion, W. R. (1967). Second thoughts: Selected papers on psychoanalysis. London: Heinemann.
Grof, S. (1985). Beyond the brain: Birth, death, and transcendence in psychotherapy. Albany, NY: State University of New York Press.
***
אבנר ספורן | עו"ס. משנת 2008 ועד 2025 שימש כעו"ס משפחות צעירות ורכז תוכנית "נושמים לרווחה" במחלקה לשירותים חברתיים בהדר־עיר בחיפה. משנת 2025 – רכז החירום של מינהל הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית חיפה. avnersa@haifa.muni.il