"ומה אם אימא תפגע
למה אבא לא נרגע"
אביחי הולנדר

בתאריך 8.9.25 זעק לוחם, הלום קרב, לעבר חברי ועדת הביקורת בכנסת ישראל: "…המשפחות שלנו מתפרקות… למה אני בגיל 32 צריך להתגרש ולא לראות את הילדים שלי? למה? למה אני צריך לחנוק את אשתי באמצע הלילה ובגלל זה אי אפשר להמשיך יותר לחיות ככה?"

אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיהם הטביעו חותם משמעותי על החברה הישראלית בכללותה, ובאופן מובהק על לוחמים ששבו מן השדה. לוחמים אלה נדרשו להתמודד עם חשיפה למראות ולחוויות קשים. רבים נפצעו פיזית וחלק ניכר מהם פיתחו תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית. אחת התופעות הקשות הנלוות להפרעה זו היא התפרצויות זעם בלתי נשלטות, העלולות לפגוע בלוחמים עצמם, בבני ובנות זוגם, במשפחותיהם ובסביבה. בעוד שבתחום מדעי החברה נהוג לייחס אלימות זוגית של גברים למניעים של שליטה, כוח ודומיננטיות, הרי שבמקרה של פוסט־טראומה מלחימה – הביטויים החיצוניים ותוצאות ההתנהגות האלימה דומים וללא ספק קשים, אך המניעים והגורמים להתנהגות התוקפנית עשויים להיות שונים.

מתוך נקודת מבט זו, נראה כי יש מקום, לפחות ברמה המושגית, לנסות להבחין בין אלימות זוגית שמקורה בדפוסי שליטה ודומיננטיות מושרשים, בעיקר על בסיס תפיסות פטריארכליות (Dobash & Dobash, 2004), לבין תגובות תוקפניות המתפתחות על רקע טריגרים פוסט־טראומטיים (Gilbar et al., 2019). הבחנה זו לא נועדה לטשטש אחריות או למזער פגיעה (Taft et al., 2017), אלא להציע הבנה מורכבת יותר של מקורות ההתנהגות, ובהמשך – של דרכי ההתערבות האפשריות.

מתוך כך, המאמר יציע התבוננות על תהליכים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים ורגשיים המיוחסים לפוסט־טראומה ומשפיעים על ויסות רגשי ועל נטייה לתגובות תוקפניות. נוסף על כך, יוצגו סיפורי אירוע של שני לוחמים המתמודדים עם פוסט־טראומה שהיו בטיפולי. שניהם כתבו את חווייתם האישית למאמר זה, במטרה להמחיש את החוויה הסובייקטיבית ואת האופן שחוויות אלו עשויות לחדור למרחב הזוגי האינטימי. לבסוף, יוצע כיוון לחשיבה על עמדה טיפולית־מנטלית־רגשית בעבודה עם הלומי קרב המפגינים תוקפנות בחייהם האישיים, תוך הכרה במתח שבין הבנה, אחריות והגנה על הסביבה הקרובה.

מאמר זה אינו עוסק במחקר וגם לא מציג פרויקט מהשדה. הוא נובע בעיקר מניסיון רב־שנים בטיפול ישיר עם הלומי קרב ומתוך רצון להבין את מצוקתם הנובעת מאיכות חיים אישית קשה ומורכבת בשל הטראומה מחד גיסא, וגם מהרצון להראות איך מצב זה פוגע באנשים הקרובים להם ביותר, מאידך גיסא.

אלימות של גברים בזוגיות כתופעה מורכבת ורבת–פנים

סוגיית האלימות הגברית בזוגיות עומדת במרכז המחקר, הטיפול והשיח הציבורי זה עשרות שנים. אחד המוקדים המרכזיים בדיון זה הוא הניסיון להבין את המניעים והגורמים העומדים בבסיס התנהגות אלימה של גברים. אף שקיימת הסכמה רחבה כי אלימות בזוגיות אינה לגיטימית בכל הקשר שהוא, לדעתי יש חשיבות לבחינת המניעים השונים העשויים להוביל להתנהגות אלימה בקרב לוחמים הסובלים מהלם קרב.

בהקשר זה, אפשר להבחין באופן מושגי בין שתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת כוללת גברים אשר הפעלת האלימות אצלם קשורה בדפוסים של שליטה, כוח ודומיננטיות, וקבוצה שנייה כוללת גברים המתמודדים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) בעקבות חשיפה ללחימה, ואשר אצל חלקם התפרצות האלימות מופיעה כתגובה לטריגרים הקשורים בחוויות מן השירות הצבאי. בתוך שתי הקבוצות, ניתן לזהות תת־קבוצה של גברים המתמודדים עם פוסט־טראומה מורכבת (CPTSD), המאופיינת בחשיפה ממושכת או חוזרת לאירועים טראומטיים, לעיתים כבר בשלבים מוקדמים של החיים. חשיפה זו נקשרה במחקר לקשיים מתמשכים בוויסות רגשי, בתפיסת העצמי ובניהול מערכות יחסים בין־אישיות (Godbout et al., 2019; Widom et al., 2014; WHO, 2018).

בהיבט הטיפולי, נראה כי יש ערך להבחנה בין מניעים שונים לשימוש באלימות, שכן מטרתה של הבחנה זו היא לזהות את הכשל ולאפשר התאמה מדויקת ויעילה יותר של ההתערבות הטיפולית (וינשטוק, 2019). עם זאת, לא אחת גברים עם פוסט־טראומה מלחימה מטופלים במסגרות הרואות באלימות תופעה אחידה, תחת העיקרון של "אלימות היא אלימות". מצב זה עלול להציב אתגר משמעותי בפני תהליכי שיקום והתערבות מותאמים ואפקטיביים. ועדיין, חשוב להדגיש כי ההבחנה הדיכוטומית המוצגת במאמר זה נועדה בראש ובראשונה להציע התבוננות נוספת על הלומי הקרב.

גברים הנוהגים באלימות מתוך מניעים של שליטה, כוח ודומיננטיות

לאלימות של גברים בזוגיות יש מניעים שונים ומורכבים, שחלקם נובעים מסיבות התפתחותיות, התקשרותיות ו/או סוציולוגיות (Widom et al., 2014). עם זאת, ההסבר המרכזי השולט כיום להבנת תופעה זו מבוסס ברובו על התאוריה הפטריארכלית, שהתפתחה במסגרת הפרדיגמה הפמיניסטית. פרדיגמה זו אינה הומוגנית, והיא כוללת זרמים ותפיסות מגוונות. עם זאת, רובן מצביעות על כך שמרבית החברות בעולם, כולל כאלה המגדירות את עצמן כליברליות ושוויוניות, פועלות במסגרת מבנים חברתיים פטריארכליים. מבנים אלו מעניקים לגברים עמדה דומיננטית במרחב החברתי ומדירים נשים לעמדות שוליות (וינשטוק, 2019). כתוצאה ממאזן הכוחות המגדרי הבלתי שוויוני, נשים מצויות בעמדת נחיתות, מה שמוביל לחשיפה מתמשכת לסיכונים מגדריים, כולל אלימות – הן במרחב הציבורי והן בזירה הביתית (Dobash & Dobash, 2004; Tjaden & Thoennes, 2000).

מונח מחקרי מוכר נוסף לתופעה נקרא "טרור אינטימי", והוא מתאר שימוש באלימות הכוללת רכיבים של כוח ושליטה כפייתית, כאשר הגבר הוא הצד התוקף והדומיננטי. גברים אלה נוקטים לרוב בפעולות של השפלה, ניכור, דיכוי ושליטה בבנות זוגם ממניעים של כוח, תוקפנות או תחושת עליונות. האלימות יכולה להתבטא באופנים שונים – פיזיים, מילוליים או רגשיים (Johnson, 1995). וינשטוק (2019) מנה סדרת כשלים תפקודיים מגדריים אשר עלולים להוביל גברים לפגוע בבנות זוגם. כשלים אלו כוללים: חוסר מודעות או הבנה של הקשרים חברתיים־תרבותיים; פרשנות שגויה של מציאות זוגית; תפיסת סיכון לקויה, לפיה האישה נתפסת כמסוכנת לגבר; דפוסי התמודדות לקויים עם מצבים זוגיים מורכבים; חסך במיומנויות לניהול קונפליקטים כגון שיח, משא ומתן ופשרה. גם שימוש בסמים ובאלכוהול זוהה כגורם מגביר סיכון (Cunradi et al., 2002).

גברים הנוהגים באלימות כתוצאה מהלם קרב

הלם קרב הוא מצב נפשי חמור הנגרם כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים במהלך שירות צבאי, ובייחוד בלחימה. חווייתו של הלום הקרב נובעת ממפגש עם פחד קיצוני, אובדן ואלימות קשה בזירת הקרב (Shabat et al., 2024; Solomon, 1989). אירועים טראומטיים כגון מוות של חברים לנשק, פציעות קשות, שבי או חילוץ גופות, עלולים להותיר חותם רגשי עמוק וארוך טווח. במלחמת "חרבות ברזל", מאות מתנדבים ואנשי מילואים שנטלו חלק בפינוי חללים ונחשפו למראות קשים אובחנו כסובלים מתסמינים פסיכיאטריים בדרגות שונות. חלק מהאנשים לא חוו תסמינים, או שחוו תסמינים קלים בלבד. אחרים חוו תסמינים בעוצמות שונות, הנעות בין תסמיני מצוקה פוסט־טראומטיים (PTSS) לבין תסמונת פוסט־טראומטית (PTSD) (דקל ואח', 2025). בתוך תסמיני הפוסט־טראומה, קיים קשר מוכר בספרות המקצועית לנטייה לתגובות אגרסיביות ואלימות. הקשר בין חוויות טראומטיות להתנהגות אלימה מתואר לעיתים כ"מעגל הטראומה". הוא משתקף באמרה הידועה: "נפגעים פוגעים", המתארת את הנטייה של אנשים שחוו כאב, טראומה או מצוקה רגשית לגרום לכאב דומה לאחרים ((Robinson, 2024.

נוסף על אירועי הלחץ, יש עוד מקורות העלולים להיות קרקע פורייה להתפתחות פוסט־טראומה. לפי תפיסתי, מקור קושי מרכזי קשור להבניה החברתית של גבריות בצבא. אנשי צבא מעוצבים – הן במפורש והן במובלע – על פי נורמה תרבותית שלפיה לוחמה וסיכוניה נתפסים כמהות גברית (Mobbs & Bonanno, 2018). מתוך כך, הבעת רגשות, ובעיקר הבעת מצוקה, נתפסת כחולשה. בהיעדר יחס ו/או טיפול של עיבוד הלחימה, המתמודדים עם טראומה עלולים לפתח הלם קרב, המשפיע על כמה ממדים מרכזיים: בממד הפיזיולוגי, כאשר אין יכולת לבטא את הטראומה באופן רגשי ישיר עלולים להתפתח תסמינים גופניים (סומטיזציה). דפוס זה מקשה על זיהוי מדויק של הבעיה ועל הענקת טיפול מותאם, מאחר שלא תמיד ברור המקור הפיזי (Shabat et al., 2024). בממד הרגשי והקוגניטיבי, התסמינים הנפשיים המרכזיים של PTSD כוללים פלאשבקים ועוררות יתר. הם עשויים לכלול גם תחושת ניתוק רגשי ושינויים חדים במצב הרוח ובתפקוד הקוגניטיבי. רבים מהנפגעים חווים דיכאון כרוני, תחושת חוסר תקווה, סבל רגשי עמוק וחוסר יכולת ליהנות מחיים תקינים ונורמטיביים (Bowen et al., 2024). רבים מהלוחמים חווים קרע עמוק בין חוויות הקרב לבין המציאות האזרחית שלאחר השחרור. תופעת "הפציעה המוסרית" (moral injury) מתארת תחושת אשם כבדה, הנובעת ממעשים שבוצעו או ממעשים שלא הצליחו למנוע, ובכך נפגע הממד הערכי והמוסרי. לוחמים שהשתתפו או היו עדים לאירועים בעלי מטען מוסרי קשה כגון הרג אזרחים, ירי דו־צדדי או כישלון בהגנה על חבריהם, מתמודדים לא רק עם זיכרונות חודרניים אלא גם עם רגשות של בושה עמוקה ואשמת נִצּוֹל על כך שהם שרדו בעוד שחבריהם נפלו (Williamson et al., 2021). כמו כן, המעבר מהמסגרת הצבאית המשמעותית לחיים האזרחיים עלול לעורר תחושת ריקנות, אובדן זהות וחוסר ערך עצמי ((Bragin, 2010. תחושות אלו עלולות להחריף אם מתווספים אכזבה או תסכול מהשסע הפוליטי בחברה הישראלית, כאשר חיילים שלחמו מתוך תחושת שליחות לאומית מרגישים כי בבית פנימה שוררת מחלוקת חריפה. נוסף על אלה, נפגעי הלם קרב עלולים להתמודד עם תחושות של בדידות וניתוק חברתי וחווים קושי רב להתחבר מחדש לסביבתם, שאינה מבינה את מה שעברו ואת התסכול, תחושות חוסר התכלית והניכור העמוק המלווים אותם, מה שמוביל לפגיעה בממד החברתי והמשפחתי ((Bragin, 2010. הקשרים עם בני משפחה וחברים עלולים להישחק, ולעיתים אף נוצר ריחוק רגשי מכאיב. רבים מהם מפתחים הימנעות מקשרים חברתיים וחווים תחושת זרות גם בתוך ביתם (דקל ואח', 2025; Creech et al., 2018). מדובר בשינוי דרמטי עבור חלק מהלוחמים, אשר טרם המלחמה לא חוו סימפטומים כאלה, המערערים מאוד את איכות החיים ברמה היום־יומית.

ולעניין נושא מאמר זה – ההשלכות בממד ההתנהגותי נרחבות ועלולות לכלול התקפי זעם בלתי נשלטים, הסתגרות והימנעות מטריגרים הקשורים לאירועים הטראומטיים. מי שסבלו מפלאשבקים וחוויות חודרניות היו בעלי סבירות גבוהה לפתח נטייה להגיב בתוקפנות כלפי עצמם או אחרים במצבים שבהם חשו איום. כחלק מההפרעה, הלוקים בה נמצאים במצב מתמיד של דריכות יתר (hyperarousal). מצב זה גורם לסף גירוי נמוך, לעצבנות ולהתפרצויות זעם בתגובה למצבים שנתפסים כמאיימים, גם אם אינם כאלה במציאות (Orth et al., 2008; Taft et al., 2017). הקשר בין טראומה לאלימות הוא מורכב ואינו ליניארי; הוא מוכר כמעגל דו־כיווני ומסלים, שבו חשיפה לטראומה והתנהגות אלימה מחזקים זו את זו. תופעה ידועה היא כי אנשים עלולים למצוא עצמם לכודים במעגל שבו הם גם קורבנות וגם אלימים (Robinson, 2024). האלימות שלהם אינה נובעת מרצון לשלוט או להזיק, אלא מהצטברות של מועקה רגשית ונפשית קשה, כאשר בני משפחה, ובעיקר בנות הזוג, הופכים ליעד להתפרצויות אלה. במקרים רבים גם נצפית פנייה לשימוש באלכוהול ובסמים כאמצעי התמודדות עם הכאב. במצבים קיצוניים, נפגעי הלם קרב עלולים לפתח מחשבות אובדניות ואף ניסיון לפגיעה עצמית (Shelef et al., 2024). את החוויות הקשות הללו חלק מהלוחמים מכחישים ומסתירים, אבל כשנמלאת סאת הסבל האישית ו/או המשפחתית – חלקם מגיעים לטיפול נפשי.

נרטיבים של לוחמים מספת הקליניקה

מזה למעלה מעשרים שנה אני עוסקת בעבודה קלינית פרטנית וזוגית בקליניקה פרטית, ובכללה טיפול בלקוחות המופנים אליי דרך משרד הביטחון – אגף משפחות, הנצחה ומורשת ואגף השיקום. במקביל, תחום המחקר שלי מתמקד בגורמי ההסלמה לאלימות זוגית. ניסיוני המקצועי מציב אותי בעמדה ייחודית, שבה אני שואפת לשלב בין ההבנות הנובעות מהמחקר לבין המפגש הקליני עם מטופלים, במיוחד הלומי קרב.

בעוד שהמחקר והפרקטיקה הטיפולית התרכזו בגברים הנוקטים באלימות מתוך מניעים של כוח, שליטה ודומיננטיות (זריהן־ויצמן ואיזיקוביץ, 2018; Johnson, 1995), הרי שסיפורם של גברים שתוקפנותם נובעת מהתמודדות עם פוסט־טראומה מלחימה זוכה לפחות התייחסות בשיח המחקרי והטיפולי. בשנה האחרונה הגיעו אליי לא מעט גברים ונשים שלחמו בחרבות ברזל או עסקו בפינוי/זיהוי החללים מהשבעה באוקטובר ומהלחימה בעזה. רבים מהם תיארו מצב רגשי קשה של חרדות, פלאשבקים, טריגרים (לדוגמה, של שקיות זבל שחורות או משאיות שעברו לידם) וחוויות רגשיות מאתגרות נוספות, אשר מעיבות על איכות חייהם. גם אני התנדבתי בבסיס שורה, בליווי משפחות לזיהוי יקיריהם, ויכולתי להבין את חוויותיהם, אך לא חוויתי השלכות של פוסט־טראומה כפי שהם מתארים. רבים מהמטופלים שהופנו על רקע של פוסט־טראומה תיארו תחושות על רצף שמתחיל בחוסר סובלנות, אי שקט, כעסים לא מוסברים, התקפי זעם ואף התפרצויות על קרוביהם או בעבודה.

ההבחנה בין אלימות זוגית שמקורה בדפוסי שליטה ודומיננטיות מושרשים לבין תגובות תוקפניות המתפתחות על רקע טריגרים פוסט־טראומטיים לא נועדה לטשטש אחריות או למזער פגיעה, אלא להציע הבנה מורכבת יותר של מקורות ההתנהגות, ובהמשך – של דרכי ההתערבות האפשריות

להלן שני סיפורים של מטופלים שלי, הסובלים מפוסט־טראומה צבאית. האירועים הללו דוברו בתוך הטיפול אך מובאים כאן כפי שכתבו אותם בעצמם, למטרת מאמר זה. אף אחד מהם לא תיאר שימוש באלימות פיזית, אך מתוך סיפורי אירועי התוקפנות שלהם כלפי בנות זוגם ניתן ללמוד על תפיסתם העצמית כתוקפנים ועל משמעותה עבורם. חשוב להדגיש כי מדובר במדגם מצומצם בקליניקה פרטית. כדי ללמוד טוב יותר את התופעה נדרש להרחיב למדגמים גדולים ומגוונים יותר מבחינת גיל, רקע וזהות מגדרית, ולהבין גם את ההשלכות על נשים עם פוסט־טראומה מלחימה.

דני (שם בדוי), רווק בן 32, מתגורר בגפו באזור המרכז ועובד כעצמאי בכמה תחומים המעניינים אותו. הוא הוכר במשרד הביטחון בעקבות פוסט־טראומה שנגרמה במבצע צוק איתן, ואף שוחרר בשל כך מוקדם יותר משירותו הצבאי. הוא נמצא אצלי בטיפול כבר כמה שנים. להלן סיפורו על אירוע שחווה עם בת זוגו לשעבר.

"היא נהגה ברכב, ועמדה במעבר חציה לתת זכות קדימה. הרכב התדרדר אחורה מעט, נבהלתי וצעקתי לה לבלום מהר שלא תהיה תאונה, מאחורה. היא לקחה את זה קשה שבכלל צעקתי עליה והסתגרה וגרמה לי להרגיש אשם ושזה לא בסדר שצעקתי. מתוך המקום הזה זה עשה לי טריגר וקיבלתי פלאשבק מסיטואציה דומה שלא מקבלים את המקום שלי ואת המשנה זהירות שלי. התחלתי להצטדק ולהתלהם וככל שזה קרה היא הסתגרה יותר והתעלמה ממני עד שזה הגיע לנקודת שבירה שלי שפשוט באמצע צומת יצאתי מהרכב ואמרתי לה ללכת להזדיין. מיותר לציין שבשלב הזה הייתי בשיאו של התקף והיה לי קשה להבחין במציאות של אותו רגע. מאוד התחרטתי על הדבר, כי הרי זה לא אני. לדבר ולהגיב ככה."

רציתי להגיד לה שאני לא מפלצת… שזה פשוט שם, תקוע בתוכי כמו רסיס שלא יוצא. אבל מה זה שווה כשהיא לא בטוחה שאני מסוגל לשלוט בעצמי?

מתי (שם בדוי), בן 38, נשוי+4, עובד בהייטק. הוא שירת בעזה חודשים רבים כלוחם במלחמת חרבות ברזל. בעברו, שירת כקצין במלחמה קודמת והתמודד עם אירוע של ירי דו־צדדי (שבו נהרג אחד החיילים). לדבריו, מעולם לא טיפל בעצמו, אך בעקבות הלחימה בחרבות ברזל הבין שהוא זקוק לטיפול ופנה להכרה. עדיין אינו מוכר במשרד הביטחון.

"זה התחיל בקטן. הילד רצה ללכת לחבר, היה כבר מאוחר, ואשתי אמרה שזה בסדר, שהוא גדול מספיק. אבל משהו בי התהדק. הלילה מסוכן. הרחובות מלאים באיומים שהיא לא מבינה. היא לא הייתה שם. היא לא יודעת איך זה להילחם בשביל לחזור הביתה. אמרתי לה שלא. בקול שקט, אבל תקיף. היא גלגלה עיניים, אמרה שאני מגזים, שאני חייב להפסיק לראות סכנה בכל פינה. ואז זה קרה. משהו בטון שלה… בזלזול הלא מכוון הזה. פתאום שמעתי מישהו אחר. מישהו שפעם פיקד עליי, שנבח עליי פקודות בלי לראות אותי באמת. הדופק שלי התחיל להלום, כאילו מישהו דפק על דלת הסיוטים שלי מבפנים. 'אני לא מגזים, אני שומר על הילדים שלי!' הקול שלי עלה, חד מדי, חזק מדי. ראיתי איך היא נרתעת טיפה, אבל המשיכה להילחם בי. 'אתה לא שם לב שאתה מלחיץ אותם? שאתה מלחיץ אותי?!' משהו בי נסדק. המילים שלה היו נכונות, אבל לא יכולתי לשמוע אותן. הגוף שלי כבר היה במקום אחר. הידיים שלי נקמצו לאגרופים, לא כי רציתי להכות, אלא כי ככה למדתי לשרוד. ככה הגוף שלי מגיב לאיום, גם כשהוא בא ממי שאני אוהב יותר מהכול. ואז שמעתי קול קטן מאחורינו. 'אבא…?' הבן שלי עמד שם, מביט בי, מבוהל. אני לא יודע אם זה היה הפנים שלי, הקול שלי, או פשוט האנרגיה שטפטפה ממני כמו זיעה קרה. אבל זה הספיק. הסתכלתי על אשתי, ראיתי את הדמעות בעיניים שלה, את האכזבה. את הפחד. לא בהם. בי. נשמתי עמוק, שחררתי את האגרופים. רציתי להגיד לה שאני לא מפלצת. רציתי להסביר שהכול בפנים, שזה לא נגדי ולא נגדה, שזה פשוט שם, תקוע בתוכי כמו רסיס שלא יוצא. אבל מה זה שווה כשהיא לא בטוחה שאני מסוגל לשלוט בעצמי? אז לא אמרתי כלום. רק ישבתי על הספה, ראש בין הידיים, והיא לקחה את הילד לחדר. נשארתי לבד עם השקט, וזה היה הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים שלי."

התמות המשותפות

האירועים שתיארו דני ומתי ממחישים את האופן שפוסט־טראומה צבאית חודרת לחיים הזוגיים והמשפחתיים. טריגרים חושיים יום־יומיים מעוררים פלאשבקים המחזירים לחוויות לחימה: אצל דני – צעקות ורכב מתדרדר; אצל מתי – תחושת זלזול שהדהדה פקודות מהעבר. בשני המקרים מתוארים דריכות יתר מתמשכת, תחושת איום ואובדן שליטה רגעי, המלווים בהצפה רגשית והתנהגותית. השניים חווים פער חד בין העצמי הרגיל לבין העצמי הטראומטי ותחושת פיצול וזרות כלפי תגובותיהם, לצד בושה, אשמה ואכזבה עצמית. ההתפרצויות מתרחשות כלפי הדמויות הקרובות ביותר – בנות הזוג והילדים – ומובילות לפגיעה באמון הזוגי, לנסיגה רגשית ולהתרחקות הדדית. לאחר האירועים מתוארים בדידות, נתק וריקנות. אף ששניהם מודעים לחוסר הפרופורציה שבתגובותיהם, מודעות זו אינה מונעת את הישנותן ומעמיקה את תחושות התסכול וחוסר האונים.

ההבדלים בין שתי קבוצות הגברים הנוהגים באלימות

על אף שמטרת מאמר זה היא לאבחן גברים הנוהגים באלימות בזוגיות על רקע פוסט־טראומה מלחימה ולהבחין בינם לבין גברים הנוהגים באלימות מסיבות אחרות, חשוב להדגיש כי אין הפרדה מוחלטת בין הקבוצות. תפיסות פטריארכליות עשויות להתקיים גם בקרב גברים המתמודדים עם פוסט־טראומה מלחימה. אף על פי כן, ניתן לזהות שונות ביניהם ואנסה לחדד הבדלים נוספים כאן.

הבדלים במקור הפגיעה. האלימות הראשונה, שמקורה בדפוסים בין־דוריים ובקשיי התקשרות, שורשיה לרוב בילדות והיא נובעת מדפוסי התקשרות לא בטוחים, חשש מנטישה, קושי בוויסות רגשי ומודלים מוקדמים של יחסי כוח. האלימות מתפתחת כחלק מדינמיקה זוגית מתמשכת ולעיתים קשורה בקנאה, בצורך בשליטה וברגישות גבוהה לפרשנות התנהגותה של בת הזוג (וינשטוק, 2019). מדובר בדפוסים שנבנו לאורך שנים ונטמעו במערכת היחסים. באלימות השנייה, שמקורה בהלם קרב, ההתנהגות האלימה נובעת מהאירועים הקיצוניים שחווה הגבר במהלך שירותו הצבאי, לרבות סכנת חיים ממשית. ההתנהגות האלימה קשורה לטריגרים חושיים כגון רעש, מגע פתאומי או צעקה, שמעוררים תגובת הישרדות אוטומטית. ההתפרצות עשויה להתרחש בעקבות דריכות יתר (hyperarousal) או מצב דיסוציאטיבי (dissociation), שאינם נובעים מהדינמיקה הזוגית אלא ממנגנוני הישרדות (Taft et al., 2017).

הבדלים במוטיבציה של ההתנהגות האלימה. באלימות הראשונה, ההתנהגות לרוב משרתת צרכים עמוקים: תחושת ביטחון, הימנעות מנטישה וחיזוק תחושת השליטה. קיימות תבניות ברורות של כוח ושליטה – מי חזק ומי חלש – וההתפרצות האלימה נתפסת כמנגנון (מעוות) לשמירה על יציבות פנימית (Widom et al., 2014). באלימות השנייה, המוטיבציה המרכזית להגיב באלימות היא מערכת עצבית דרוכה המובילה לפגיעה בעיבוד מידע חברתי, דוגמת פירוש איומים בצורה מוטעית. ההפעלה המוקדמת של כעס היא תגובה הישרדותית למצב הנתפס כאיום (טריגר) (Creech et al., 2018).

הבדלים בדפוסי ההתנהגות. באלימות הראשונה, לרוב מדובר בדפוס מתמשך ומתקיים מעגל של אלימות: מתח, התפרצות, פיוס וחוזר חלילה (Johnson, 1995). באלימות השנייה, ההתפרצויות הן לרוב קצרות, חדות ופתאומיות ומופעלות על ידי טריגרים ספציפיים מאוד. ההתנהגות עשויה להיות "אוטומטית" ומלווה בתסמינים נוספים כמו פלאשבקים, סיוטים, התקפי חרדה ודריכות יתר (Orth et al., 2008; Taft et al., 2017).

הבדלים ביחס לאשמה ולאחריות. באלימות הראשונה, הגבר נוטה לעיתים להצדיק את התנהגותו באמירות כמו "את הרגזת אותי" או "זה בגללך" (זריהן־ויצמן ואיזיקוביץ, 2018). קיימים מנגנוני הגנה חזקים כמו השלכה והאשמה, ולעיתים קושי ליטול אחריות מלאה. באלימות השנייה, לרוב מופיעים רגשי אשמה עמוקים, בושה ולעיתים ריחוק חברתי. הגבר מבין פעמים רבות שההתפרצות אינה קשורה לבת הזוג אלא אליו ולפגיעה שלו. יש פחות נטייה להאשמה ויותר חוויה של כישלון אישי (דקל ואח', 2025 ;Creech et al., 2018).

המסר לנו, המטפלים

"כי אני הוא אדם מחופש
לחייל, כפות בכתונת משוגעים –
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
על הציפיות ועל השנים…"
נמרוד גאון

הטיפול בפוסט־טראומה שהתפתח גיבש מגוון התערבויות טיפוליות מבוססות ראיות מלבד פסיכותרפיה. אלו מאפשרות גישה הדרגתית, זהירה ובטוחה לעיבוד תכנים טראומטיים, כאשר ההמלצה לקביעת הטיפול המיטבי היא התאמתו למטופל ועל פי מומחיות המטפל (Yunitri et al., 2023). במקרים של שימוש באלימות בזוגיות חשוב להתייחס לסוגיית האחריות האישית, שהיא דאגה מרכזית בקרב אנשי מקצוע. יש החוששים כי הכרה בכך שהגבר סובל מהלם קרב תגביר את הסיכון לאלימות ועלולה לפטור אנשים מאחריות אישית להתנהגותם. אני סבורה כי נקודת מבט מודעת־טראומה, המזהה את הקשרים בין פוסט־טראומה, כעס והתנהגות אגרסיבית, אינה ממעיטה מחומרת האלימות ואינה מפחיתה מאחריותו של האדם. ניתן להכיר בהשפעות הפוסט־טראומה ובו זמנית לעבוד עם הגבר על הצבת מטרות ונטילת אחריות. למעשה, אנשים הנוקטים באלימות יהיו נכונים יותר לקבל אחריות אם יחושו שנשמעו והובנו על ידי המטפל, ואם המטפל מתייחס ברצינות גם לאתגרים ולבעיות האחרות בחייהם (Taft et al., 2017). יתירה מכך, יש לדעתי חשיבות רבה לעמדה הטיפולית שהמטפל מציג כלפי מטופל הסובל מהלם קרב. במאמר זה אני מבקשת להציג את מרכיב החמלה כמשמעותי במיוחד (Gilbert, & Procter, 2006).

נקודת מבט מודעת־טראומה, המזהה את הקשרים בין פוסט־טראומה, כעס והתנהגות אגרסיבית, אינה ממעיטה מחומרת האלימות ואינה מפחיתה מאחריותו של האדם

עבור גברים המתמודדים עם פוסט־טראומה, חוויית התפרצויות הזעם וההתנהגות התוקפנית היא לעיתים תופעה חדשה וזרה בחייהם. הן הם עצמם והן סביבתם הקרובה מתקשים בתחילה להבין את מקורה ואת משמעותה. גברים אלו חווים את עצמם כמי שמסכנים את הקרובים להם, תחושה המעצימה רגשות של בושה ובידוד. הפער בין "מי שאני רוצה להיות" לבין "מי שהטראומה הופכת אותי להיות" מצוי בלב החוויה הרגשית שלהם. לפיכך, מאמר זה מציע למטפלים להתכוונן לחוויה הייחודית של הלומי הקרב ולבחון את עמדתם האישית והמקצועית מולם, מתוך מטרה לפתח דרכי תגובה ותמיכה רגישות ומותאמות יותר. הדגש הוא על זיהוי העמדה הטיפולית של המטפל ועל יכולתו להבחין בין סוגי האלימות השונים. הבחנה זו תיצור בסיס טיפולי המפחית רגשות אשם וסטיגמה ותאפשר פתיחת פתח לתהליך של שינוי התנהגותי. להלן תרגיל עבור המטפלים, שמטרתו להבין את הלוחמים השבים משדה הקרב:

נסו לדמיין את זה: אתם מקבלים החלטה – לא סתם החלטה, אלא כזו שאתם מאמינים שהיא תפתור בעיות אמיתיות. שלכם, של המשפחה שלכם, של המדינה שגדלתם בה. החלטה שיש בה גם תקווה… אולי אפילו הזדמנות לעשות משהו טוב, גדול יותר מכם… אתם מתמסרים לזה. עובדים קשה, יותר קשה ממה שחשבתם שאפשר. אתם דוחפים את הגוף והנפש שלכם עד הקצה, עושים דברים שמעולם לא דמיינתם שתהיו מסוגלים. ואתם מרגישים… חזקים. בטוחים. מלאים במשמעות. אולי בפעם הראשונה בחיים… ואז אתם יוצאים. למקום אחר. זר. חום לוהט ביום, קור חודר בלילה. אבק בכל מקום. יש רגעים יפים – אנשים, חברות, מטרה. אבל יש גם רגעים שאתם לא יכולים להסביר. רגעים אפלים. אתם רואים דברים. עושים דברים. לפעמים בוחרים. לפעמים רק שורדים… אתם מדברים עם הבית מדי פעם. הם דואגים. שואלים מה שלומכם, מתי תחזרו. ואתם… לא מצליחים באמת לספר. לא יודעים איך, או אולי לא רוצים. אתם רק רוצים שיבוא כבר היום שבו תחזרו למיטה שלכם. לחיבוק של המשפחה. לחיים שלכם… אבל כשאתם חוזרים – משהו לא מסתדר. הכול נראה… מוזר. זר. האנשים שאתם אוהבים אומרים שהם שמחים לראות אתכם, שהם רוצים לשמוע. אבל יש להם כבר סיפור מוכן בראש. חלקם יצרו לעצמם נרטיב, כזה שהיה חייב להחזיק אותם כשלא הייתם. אחרים שמעו סיפורים – שכולכם חוזרים פגועים, משוגעים… אז חלק מתרחקים. חלק מתעלמים מהשינוי. עושים כאילו לא הלכתם לשום מקום. כאילו לא עמדתם מול המוות כדי להגן עליהם… ואז יש את הרעשים. את הריחות. את הצלילים שמגיחים משום מקום. את התמונות שפתאום קופצות בלי הזמנה. הגוף שלכם מגיב. הנפש מגיבה. ואתם לא מבינים למה. מה קורה. הסביבה נבהלת. כולם נעשים זהירים. ואתם – שגם ככה על הקצה – נבהלים עוד יותר. נסגרים עוד קצת. ואז אתם שואלים את עצמכם: איך בכלל אפשר להתחיל לספר את מה שעברתי? איך אפשר לתפור מחדש את הסיפור – שלי, שלהם – שכולנו נוכל להיות בו יחד? (מבוסס על Bragin, 2010).

מטפלים, אך גם משפחות הלוחמים ואזרחי המדינה, "שוכחים" שהמלחמות הן של כולנו, לא רק של הלוחמים, ושמלחמה היא אירוע נורא ואכזרי (Bragin, 2010). ההכחשה הזאת נתפסת כמנגנון הגנה טבעי מפני חיבור מודע שלנו לאלימות הקיצונית שהחיילים שלנו חוו בשדה הקרב. עם זאת, היא יכולה להיות כואבת עבור החיילים. הם חשים כאילו הם נכנסים ל"קהילת השלום" כתזכורות לא רצויות לאלימות האנושית. חלקם מנסים בכל כוחם להסתיר את החוויות שלהם מהמלחמה, בין אם עסקו בזיהוי חללים ופינוים או נלחמו בפועל. במסגרת טיפול, הקשר הבין־אישי יכול ליצור את האווירה שבה אפשר לשאת ביחד מחשבות על אלימות המלחמה, אך כדי שזה יקרה – שני הצדדים חייבים להיות מסוגלים להחזיק את האלימות בתודעה. כל צד, החל מהמטפל, חייב להיות מסוגל לקלוט את הכעס ואת התוקפנות שלו עצמו ולהכיר בהם כשהוא שומע סיפורים אלימים ומבעיתים, וזאת כדי לאפשר למטופל לספר אותם. זה מה שמאפשר לבנות את הגשר והחיבור אשר מקדמים את ההחלמה (Bragin, 2010).

העבודה הטיפולית עם גברים המשתמשים באלימות עלולה לעורר תגובות רגשיות עזות גם בקרב המטפלים עצמם – החל מכעס, סלידה או שיפוט מוסרי, ועד לתחושת חרדה או חוסר אונים נוכח חומרת הפגיעה. מטפלים רבים מדווחים על קושי ביצירת ברית טיפולית כאשר מדובר במטופל שמעשיו גרמו נזק לאחרים, במיוחד כאשר מדובר באלימות כלפי נשים או ילדים. במקרים אלו, חמלה אינה מכוונת רק כלפי המטופל; היא נחוצה גם כעמדה פנימית של המטפל כלפי עצמו, במטרה להכיל את המורכבות הרגשית שהתהליך מעורר (Figley, 2002). עבודה כזאת תסייע לנו, כמטפלים, בהבנה מעמיקה יותר של תחושותיהם של השבים מהקרב, ותעזור להם בתהליך הריפוי האישי שהם עוברים. בסרטון שבו הלוחמים הלומי הקרב זעקו כנגד חברי ועדת הביקורת של הכנסת את כאבם, הם רק ביקשו: "בואו תהיו איתנו… בואו תחבקו אותנו…" הבקשה שלהם מציבה בפנינו אתגר לאומי – אך גם מקצועי.

רשימת המקורות

דקל, ר', קוכמן, ע', חורש, ד', ו שובל־צוקרמן, י' (2025). מסע משותף: השלכותיה של מצוקה פוסט־טראומטית על זוגיות והצעות להתערבויות. חברה ורווחה, מה(1), 29-13. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-45-1-rachel-d/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-45-1_45-1-rachel-d.pdf

וינשטוק, ז' (2019). לקראת תיאוריה ופרקטיקה עדכנית להבנה, עדכון ושילוב עקרונות התיאוריה הפטריארכלית והתמודדות עם אלימות פיזית בין בני זוג: בתיאוריית המוטיבציות המגדריות. חברה ורווחה, לט(1), 28-9. . https://www.gov.il/files/molsa/HevraVerevaha/39-1-VINSHTOK-Z.pdf

זריהן ויצמן, א', ואיזיקוביץ', צ' (2018). הבניית תהליכי שינוי בנרטיבים של גברים שטופלו במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. חברה ורווחה, 38(2), 448-429. https://www.gov.il/files/molsa/HevraVerevaha/38-2-ZRIEN-A.pdf

Bowen, A. M., Calder, R., Neale, J., Meynen, T., & Gilchrist, G. (2025). Emotion regulation in the association between posttraumatic stress disorder and substance use: A systematic review with narrative synthesis. Trauma, Violence, & Abuse, 27(1), 3-21. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1177/15248380241306362

Bragin, M. (2010). Can anyone here know who I am? Co-constructing meaningful narratives with combat veterans. Clin Soc Work J, 38, 316-326. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1007/s10615-010-0267-4

Creech, S. K., Benzer, J. K., Ebalu, T., Murphy, C. M., & Taft, C. T. (2018). National implementation of a trauma-informed intervention for intimate partner violence in the Department of Veterans Affairs: First year outcomes. BMC Health Services Research, 18(1), 582. https://doi.org/10.1186/s12913-018-3401-6

Cunradi, C. B., Caetano, R., & Schafer, J. (2002). Alcohol-related problems, drug use, and male intimate partner violence severity among US couples. Alcoholism: Clinical and Experimental Research, 26(4), 493-500. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1111/j.1530-0277.2002.tb02566.x

Dobash, R. P., & Dobash, R. E. (2004). Women’s violence to men in intimate relationships: Working on a puzzle. British Journal of Criminology, 44(3), 324-349. https://doi.org/10.1093/bjc/azh026

Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists’ chronic lack of self-care. Journal of Clinical Psychology, 58(11), 1433-1441. https://doi.org/10.1002/jclp.10090

Gilbar, O., Dekel, R., Hyland, P., & Cloitre, M. (2019). The role of complex posttraumatic stress symptoms in the association between exposure to traumatic events and severity of intimate partner violence. Child Abuse & Neglect, 98, 104174. https://doi.org/10.1016/j.chiabu.2019.104174

Gilbert, P., & Procter, S. (2006). Compassionate mind training for people with high shame and self-criticism: Overview and pilot study of a group therapy approach. Clinical Psychology & Psychotherapy, 13(6), 353-379. https://doi.org/10.1002/cpp.507

Godbout, N., Vaillancourt-Morel, M. P., Bigras, N., Briere, J., Hebert, M., Runtz, M., & Sabourin, S. (2019). Intimate partner violence in male survivors of child maltreatment: A meta-analysis. Trauma, Violence, & Abuse, 20(1), 99-113. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1177/1524838017692382

Johnson, N. (1995). Domestic violence: An overview. In P. Kingston & B. Penhale (Eds.), Family violence and the caring professions (pp. 101-126).https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1007/978-1-349-13306-2_5

Mobbs, M. C., & Bonanno, G. A. (2018). Beyond war and PTSD: The crucial role of transition stress in the lives of military veterans. Clinical Psychology Review, 59, 137-144. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2017.11.007

Orth, U., Cahill, S. P., Foa, E. B., & Maercker, A. (2008). Anger and posttraumatic stress disorder symptoms in crime victims: A longitudinal analysis. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 76(2), 208-218. https://doi.org/10.1037/0022-006X.76.2.208

Robinson, L. K. (2024). PTSD and violence: Understanding the connection and implications for treatment. DOI:10.5772/intechopen.1007488

Shabat, N., Bechor, U., Yavnai, N., Tatsa-Laur, L., & Shelef, L. (2024). The link between somatization and dissociation and PTSD severity in veterans who sought help from the IDF combat stress reaction unit. Military Medicine, 189(11-12), e2562-e2572. https://doi.org/10.1093/milmed/usae118

Shelef, L., Itzhaky, L., Bechor, U., Tatsa-Laur, L., & Mann, J. J. (2024). Relationships of DSM-5 PTSD symptom clusters to suicidal ideation and death ideation in outpatient military veterans. Psychiatry Research, 339, 115993. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1016/j.psychres.2024.115993

Solomon, Z. (1989). A 3-year prospective study of post-traumatic stress disorder in Israeli combat veterans. Journal of Traumatic Stress, 2(1), 59-73. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1007/BF00975767

Taft, C. T., Creech, S. K., & Murphy, C. M. (2017). Anger and aggression in PTSD. Current Opinion in Psychology, 14, 67-71. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2016.10.006

Tjaden, P., & Thoennes, N. (2000). Prevalence and consequences of male-to-female and female-to-male intimate partner violence as measured by the National Violence against Women Survey. Violence Against Women, 6(2), 142-161. https://doi.org/10.1177/10778010022181769

Widom, C. S., Czaja, S., & Dutton, M. A. (2014). Child abuse and neglect and intimate partner violence victimization and perpetration: A prospective investigation. Child Abuse & Neglect, 38(4), 650-663. https://doi.org/10.1016/j.chiabu.2013.11.004

Williamson, V., Murphy, D., Phelps, A., Forbes, D., & Greenberg, N. (2021). Moral injury: The effect on mental health and implications for treatment. The Lancet Psychiatry, 8(6), 453-455. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(21)00113-9

World Health Organization (WHO) (2018). ICD-11 for mortality and morbidity statistics (ICD-11 MMS), 2018 version. https://icd.who.int/browse11/l-m/en

Yunitri, N., Chu, H., Kang, X. L., Wiratama, B. S., Lee, T. Y., Chang, L. F., Liu, D., Kustanti, C. Y., Chiang, K. J., Chen, R., Tseng, P., & Chou, K. R. (2023). Comparative effectiveness of psychotherapies in adults with posttraumatic stress disorder: A network meta-analysis of randomized controlled trials. Psychological Medicine, 53(13), 6376-6388. https://doi.org/10.1017/S0033291722003737​

* במאמר נעשה סיוע בעריכת הטקסט ובחיפוש ביבליוגרפיה בבינה מלאכותית.

***

ד"ר רונית דרור | מטפלת, מדריכה בקליניקה פרטית ומרצה בבתי הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ובאוניברסיטת חיפה. ronitsd@gmail.com