32 הת־חדשותהסתדרות עובדי המדינה הייתה תצפיתנית בצוות מעולה של בנות מצוינות. היה להן הווי מיוחד. החיילות בכל 'סבב' כזה יושבות יחד בחמ"ל בזמן המשמרת, ועושות הכול ביחד: הן הולכות לשירותים יחד, לאכול, להפסקה. לא משנים סבב, כי במהלך משמרת הן מסנכרנות אחת את השנייה. כל עמדה בחמ"ל שייכת לחיילת ספציפית. התמזל מזלה של רוני והיא השלימה סבב שהיו חסרות בו בנות. יחד איתה הגיעו בנות נוספות ונוצר שם קשר מדהים ועשיר מאוד בחומר האנושי שהיה בו. הן היו אחת בשביל השנייה, חברותית, ופסיכולוגית, אימא ומשפחה. הן עטפו אחת את השנייה, הייתה ביניהן חברות יוצאת דופן. "אבל החיילות האלה היו של אף אחד. את אף אחד הן לא עניינו. המפקדים שלהן לא היו איתן בבסיס עצמו, אלא בבסיסים אחרים. הסגל הפיקודי היה רחוק מהן פיזית, ורחוק שנות אור גם מבחינת התקשורת איתן. הן היו הקבועות בבסיס שפלוגות חי"ר מתחלפות בו. מדי פעם הגיעה סמלת או קצינה, מדי פעם הגיע המג"ד, אבל פרקי זמן ארוכים מאוד הן היו לבד. מי שעטפו את החיילות האלה כל הזמן היו הקיבוצים והמושבים מסביב. דאגו, הכינו, אפילו הזמינו בשבת בבוקר לרפת בנחל עוז, לקחו אותן לקטיף אבוקדו בקיבוצים כשהיו פנויות. "באותה שבת בבוקר הן זעקו לעזרה ויכלו להציל אותן, אבל אמרו להן: תסתדרו בעצמכן, אין לנו כוחות לשלוח אליכן. הן היו שם וקיפחו את חייהן בתוך חמ"ל נחל עוז". היה לכם קשר עם מפקדים שלהן? "לצערנו, לסגל הפיקודי לא היה קשר עם ההורים. התקשורת עם הסגל הפיקודי הייתה חסרה מאוד. מעולם לא הייתה פגישה עם שאר ההורים או עם הסגל. לא ידענו מה מספרי הטלפון של המפקדים, אף שזה דבר מקובל מאוד בימינו. אפילו כשאני התגייסתי לחי"ר המ"פ הכיר את ההורים של החיילים. 1988- ב פה לאף אחד לא היה אכפת מהן. את זה צריך להגיד. זה נו"ן גדול לתרבות הארגונית של צה"ל. זה מעיד על משהו כושל ורקוב מהשורש. זאת התוצאה, וכך אנחנו נראים, למרבה הצער של כולנו". היא שיתפה אתכם במה שראתה במצלמות במשך כל אותם חודשים? באוקטובר, רוני 7 "חודשים רבים לפני סיפרה לנו מה היא רואה ומבינה. הייתה אומרת: 'אבא, הם קוראים ולומדים אותנו, הם יודעים מה קורה איתנו'. לא פעם היא סיפרה על מצלמה לא תקינה, על מקטע כלשהו בגדר שלא תקין, שיש פרצות. היא סיפרה על ההפגנות בימי שישי, על הפרחות הבלונים ועל שריפות היער והשדות. יער בארי נשרף כמעט לחלוטין. היא תיארה ירי לתוך המערכות עצמן שבוצע בכוונת מכוון. אפילו סיפרה שבהפגנות בימי שישי הם היו יורים בנשק חי לעבר חיילי צה"ל. אף אחד לא התייחס לזה. לא היה צריך ללכת רחוק מדי עם הדמיון כדי להאמין להן". איך הגבתם למה שתיארה? "זה העלה חששות, אבל אני התרשמתי שרוני מוגנת בחמ"ל הטכנולוגי והמוגן ביותר בעולם. לא ידעתי שהקירות בחמ"ל הם בסך הכול פאנל מבודד. לא היו מתזי כיבוי אש בחמ"ל ומעולם לא הייתה ביקורת אש. לא היה צריך את הסיפור של שבת בבוקר, מספיק שסתם הייתה שריפה בחמ"ל, והכול היה הופך למלכודת אש. "אני מדבר על חמ"ל טכנולוגי עם הכלים המודיעיניים הכי מתוחכמים, ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. החמ"ל הזה היה בסיס לעבודה מתמשכת לכלל הכוחות שפעלו בשטח, בכלל הגיזרה, אבל הוא לא מוגן בשום צורה. כך גם כוח האדם בחמ"ל, שהיה הכי מיומן, שנבחר בפינצטה והוכשר בקפידה, לא היה מוגן בשום צורה". מה הייתה תגובת המפקדים לתיעוד שהביאו התצפיתניות? "כל הזמן דאגו להגיד להם: אתן רק העיניים, אתן לא המוח. אתן תצפו במה שקורה, תתעדו, ואת כל השאר מישהו אחר יעשה. מי זה המישהו האחר הזה? עד היום אני שואל את השאלה הזו. זה חלק מחטא היוהרה. זה היה ידוע וצפוי. אף אחד לא יכול להגיד אחרת. הבנות האלה תיעדו הכול, דיווחו וסיפרו מה שהיה מותר. חודשים אחורה הבנות האלה אמרו שיום אחד זה מה שיהיה". "הייתה לי בסך הכול שאלה אחת: איפה רוני?" לדברי אשל, התצפיתניות אף תודרכו לגבי אפשרות של פשיטה. "אמרו להן שיתכוננו, כי יום אחד תהיה פשיטה, אבל לא אמרו להן מה בדיוק הן אמורות לעשות במקרה כזה: לאן לברוח? איך להתגונן? מה החלק שלהן בזמן הגנה על הבסיס?" ההתעלמות מאזהרותיהן החוזרות של התצפיתניות בחמ"ל נחל עוז הוא אחד מסמלי באוקטובר. "הן היחידות 7 המחדל של שבת בבוקר 06:23- שנשארו לעבוד. הן זעקו לעזרה מ . זעקו לעזרה, התחננו 12:00 ועד דקות לפני שיבואו לחלץ אותן ואף אחד לא הקשיב להן, כפי שלא הקשיבו להן חודשים אחורה". רוני וחברותיה, שהוכשרו לתפקיד תצפיתניות, לא אומנו ללחימה ולא נשאו נשק. "הנשק היחיד שהיה להן היה המצלמה. כך קרה באוקטובר, 7 שאת הבנות האלה הפקירו לפני במהלכו ואחריו. זה הסיפור הכי עצוב של המדינה הזאת: חטא היוהרה שהביא להפקרות. אנחנו הכי טובים והכי מושלמים ויש לנו את הצבא הכי חזק, גדול, עשיר וטכנולוגי, והנה – הכול התפוצץ לנו בפנים". תחושת התסכול והבגידה עצומה. "זה כואב לנו. רוני ושאר הבנות נרצחו. אף אחד לא נשלח לשם כדי להציל אותן. לא היו כוחות. זה חלק מהכישלון של החזקת הקו, וזה חלק מהכישלון של הביטחון השוטף". איך התחקיתם אחרי מה שעלה בגורלה? יום שרוני 34 "מהשבת ההיא נזרקנו לתוך הוגדרה בהם נעדרת. אף אחד בצה"ל לא ידע מה קורה איתה. לאף לא הייתה שום אינדיקציה איפה היא נמצאת ומה עלה בגורלה. ביום באוקטובר פתחנו תיק נעדרת בלה"ב 8 ראשון , ונשאבנו לתוך האירוע המביש והעצוב 433 הזה. לנו ולכל המדינה. לא ידענו שום דבר". ההמתנה לעדכון על מקום הימצאה של רוני הייתה מייסרת. "הייתה לי בסך הכול שאלה אחת: איפה רוני? במהלך השבועיים הראשונים אף אחד לא התקשר אלינו בכלל. יש מפקדים בצה"ל שאמונים על הקשר עם המשפחות. גם להגיד לי 'אנחנו לא יודעים כלום' זאת אפשרות אבל זה לא קרה. בסופו של דבר, דיברו איתנו כי זעקתי. מטה שבויים ונעדרים שלח לנו קצין מלווה שעדכן בכל ימים הכול היה לוט 34 . הפרטים שכבר ידענו בערפל". את החמ"ל המשפחתי פתחו בשבת בערב. הצעד הראשון היה ניסיון לאתר עוד משפחות של תצפיתניות. "הבנו שאנחנו לבד בכל העניין הזה. לא הכרנו את שאר ההורים, לא הכרנו את הסגל. לא היו לנו אפילו טלפונים. היה ניתוק מוחלט. היינו לבד בסיפור הזה וניסינו לדלות פרטים. הצטרפו אלינו הרבה אנשים טובים שרצו לעזור באיתור מידע. אספנו בעצמנו מודיעין וממצאים והרכבנו לעצמנו את הפאזל וציר זמן, שיתאר לנו מה קרה באותה השבת". מה העלתה החקירה שלכם? "ניסינו לאסוף מידע: כמה בנות היו בחמ"ל? כמה לא היו בחמ"ל? מי נחטפה ומי לא? הקמנו קבוצת ווטסאפ של ההורים, "בורכנו במקומות עבודה שעטפו אותנו, ועד רגע זה עוטפים אותנו מכף רגל עד ראש. בכל המסע הימים 34 המטורף של הראשונים, הלוויה, השבעה והשלושים, וגם לאחר מכן. אני אסיר תודה על כל מה שעושים ועשו עבורנו במקומות העבודה שלנו וביישוב שאנחנו גרים בו, צור יצחק"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=