33 שנה למלחמה•מגזין מיוחד 'משפחת נחל עוז', ואספנו פרטים. התמונה שהצטיירה הייתה עגומה מאוד. תיאורים של הזנחה, זלזול והפקרות. התחילו להגיע אלינו בנות ששירתו או עדיין משרתות בתור תצפיתניות, וכולן מספרות אותו סיפור, בערך באותם משפטים ומילים: 'זלזלו בנו לאורך כל השירות, הפקירו אותנו מ-א' ועד ת'. לא ספרו אותנו בכלל. המידע שתיעדנו, הטמענו ודיווחנו נמצא במערכות, ואף אחד לא קרא אותו'. הן תיעדו הכול בצורה מושלמת, ואף אחד לא התייחס. "הבנו שהמחדלים גדולים. גילינו תקלה אחת ועוד אחת, הפקרות פה והפקרות שם. היה פה אירוע מכונן ועצוב כל כך למדינת ישראל. אף אחד לא הבין את ההשלכות של שיעורי הבית המושלמים שעשו בצד העזתי. כשהבנתי את גודל המחדל, ממש טיפסתי על הקירות. התאדה מהעולם מספר גדול של בנות, ואף אחד לא דיבר עליהן. כולם דיברו על הקורבנות מהמסיבה ומהקיבוצים, אבל אף אחד לא התעכב על בנות שנעלמו מתוך חמ"ל בבסיס של צה"ל מטר מהגבול. על זה התפרקתי וצעקתי 785 לאורך ימים רבים. בסוף הגענו לבית הנשיא, ובזכות הפגישה הזאת נפתחו הרבה דלתות ויצרו איתנו קשר כל מיני אנשים בדרגות בכירות מאוד". מה עלה בבירורים האלה? "בחיל האיסוף הקרבי הקימו צוות בדיקה שהוציא מסמך פנימי של 'עיקרי הממצאים'. ימים הגיעו התאמות של די.אן.איי 34 בתום שנלקחו מהחמ"ל ונשלחו למעבדות לצורך זיהוי. רוני הייתה האחרונה מבין התצפיתניות שהוגדרה נעדרת. בסופו של דבר, היא זוהתה על פי הממצאים מצה"ל". בחמ"ל, אז היא 4 "התקלקל להן התמי הביאה שישיות מים מהבית. מביש" אשל עובד בשירותים הווטרינריים של משרד החקלאות. אישתו שרון עובדת בחברת שח"ל. "בורכנו במקומות עבודה שעטפו אותנו, ועד רגע זה עוטפים אותנו מכף רגל הימים 34 עד ראש. בכל המסע המטורף של הראשונים, הלוויה, השבעה והשלושים, וגם לאחר מכן. אני אסיר תודה על כל מה שעושים ועשו עבורנו במקומות העבודה שלנו וביישוב שאנחנו גרים בו, צור יצחק. אין מילים לתאר את הנתינה וההשקעה. הגיעו אלינו, חיבקו אותנו. דאגו לכל מה שהיינו צריכים: אוכל, שהייה, אספקה שוטפת. עוד לפני שהספקנו לבקש כבר הביאו כל דבר. אנחנו מוקפים בחברים מהעבודה ומהיישוב שלא זזים מאיתנו לדקה אחת. זה לא מובן מאליו. אנשים הרגישו את הצורך לתת, להשקיע ולהיות בשבילנו ברגעים הכי קשים שלנו. אני אסיר תודה על כל מה שהאנשים האלה בשבילנו. "כדאי שהמפקדים ישלמו את המחיר על מה שהם גרמו לכל המדינה. מנרצחים ועד חטופים שלא חזרו אלינו עד היום. מערכת פיקוד שלמה בצה"ל צריכה לתת את הדין ולספק הסברים, ואני לא אנוח לרגע. אני ממש לא חושב שצה"ל גרוע. אני לא רוצה לטנף. אני כן חושב שאנשים שגרמו לכל התקלה הזאת, ואני מעז להגיד תקלה כדי להיות עדין, האנשים האלה צריכים לעצור רגע, ושהמילה אחריות תישמע בכיכר העיר. עד עכשיו היא לא נשמעה. "אני הגשתי את רוני על מגש של כסף לצבא, והחזירו לי אותה בתוך ארון. אני גם לא יודע מה היה בתוך הארון. אני לא יודע מה קברנו, כי הכול נשרף באותה שבת בנחל בנות קיפחו את חייהן 16 . עוז בחמ"ל עצמו בצורה הכי מזוויעה ואף אחד לא בא להציל אותן. צריך לזכור שהן זעקו את נשמתן, שיבואו לסייע ולהציל אותם. יכלו למנוע, יכלו להציל את הבנות האלה. אם מישהו היה מקשיב גם ברגעים האלה לבנות האלה, יכול להיות שרוני הייתה פה היום. "שכל העולם יבין שלא רק מחבלים נכנסו בשבת בבוקר לישראל. גם אזרחים מעזה שהיו שותפים מלאים לכל הפשע, המחדל, הרציחות, החטיפות, האונס ומעשי הביזה. שכל העולם יידע את זה. גם אזרחים היו שותפים למעשה הזה. אתה מתעל הרבה מאוד מהזעם והעלבון הזה לעשייה. "נכון. זה גם חלק מהטיפול שאני מעביר את עצמי. היום אני החייל של רוני, שזועקת מתוך הקבר, בחלקה הצבאית בכפר סבא, וכמוה כל הבנות האלה, בכל הקברים. את הבנות האלה יכלו להציל. הייתי מצדיע לרוני אם הייתה נהרגת בקרב, בין הסמטאות, אבל רוני לא התגייסה להיות לוחמת קרבית. היא התגייסה להיות תצפיתנית. הנשק שלה היה המצלמה. לקחו לה גם את הנשק הזה, אז לא הייתה לה שום ברירה אלא להסתתר בתוך החדר ולחכות שיבואו להציל אותם, וזה לא קרה. . אני במצב של חוסר אמון מוחלט במערכת הצבאית". היה לך הרבה מאוד אמון בהתחלה. איך משקמים אותו? "גם אני הייתי שבוי בקונספציה שיש לנו את הצבא הטוב ביותר, המושלם, הטכנולוגי והחכם ביותר, ולכולנו זה התפוצץ בפנים באותה שבת. דבר ראשון, אני רוצה להיות השגריר הכי טוב לחיל האיסוף הקרבי ולתפקיד התצפיתנית בצה"ל. בוחרים את הבנות האלה בפינצטה, מעבירים אותן הכשרה ארוכה. זה תפקיד מאתגר. החיילת הזאת שנמצאת בחמ"ל היא הראשונה שרואה הכול, היא הראשונה שמבינה מה הולך להיות. היא גם היחידה שהולכת יחד עם אותו מפקד בלילה של ערפל בדרך למארב כשהוא איתה באוזנייה. היא היחידה שאומרת לו 'יש פה אבן מימין'. היא זאת ששומרת עליו ועל הכוח שמאחוריו. אבל אף אחד לא דאג שיהיה מי שישמור עליה ועל הבנות האלה. "סתם לדוגמא סיפור אחד קטן, מכשיר אצלן בחמ"ל התקלקל. אז במהלך 4- התמי תקופה מסוימת רוני הייתה חוזרת לבסיס עם שישייה כל שבוע, וכמוה כל הבנות, כדי שיהיו להן מים בחמ"ל. זה מביש. "יש פה משהו ברמה אישית מאוד, אבל צריך להבין שזה הלך רוח. אני חושב שזה לא מגדרי, זה היררכי. כי הן היו רב"טיות וסמלות, ומפקד בכיר חושב לעצמו: מה פתאום שאני עם הדרגות על הכתפיים אשמע לרב"טית? "אני מאמין שאת התפקיד הזה תפרו אך ורק לנשים בצה"ל כי הן הכי טובות והכי חזקות. התפקיד הזה מאתגר ומעניין. אני באמת מאמין שאם היו לוקחים בנים לעשות את התפקיד הזה, הם היו פותחים פק"ל קפה על השולחן ועושים קפה בזמן המשמרת. אשל ובתו רוני ז"ל. "זה הסיפור הכי עצוב של המדינה הזאת: חטא היוהרה שהביא להפקרות" . צילום: אלבום פרטי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=