34 הת־חדשותהסתדרות עובדי המדינה הבנות האלה חזקות יותר מכל בן. את התפקיד הזה צריך לאייש בצורה הכי מיטבית שיכולה להיות, הכי מדויקת, הכי מרוכזת. אחרת אין לנו זכות קיום. "אם לא שמעתם להן, ואם לא התייחסתם אליהן תקופה בכל התקופה הזו – בשביל מה ההכשרה? למה גייסתם אותן בכלל? למה השקעתם כל כך הרבה משאבים, מאמצים, כספים של צה"ל ומערכת הביטחון? למה גייסתם אותן אם אתם מראש לא מתכננים להקשיב להן ולא לקבל את הדעה שלהן? למה? "יש לי המון שאלות פתוחות שלא קיבלתי עליהן מידע או תשובה עדכנית, עד לרגע זה. למה הבנות האלה הסתובבו מטר מקו הגבול ללא נשק? חיילת על 785 הגבול צריכה להיות עם נשק וצריכה להיות מוגנת. למה לא היה סד"כ (סדר כוחות) מתאים בבסיס נחל עוז בשבת בבוקר? שמישהו יסביר לי. אלה שאלות שנשארו בנתיים ללא מענה ממש, כי לאף אחד עדיין לא הייתה אפשרות או לא מצא זמן לחקור. אומרים לנו שאנחנו עדיין בלחימה. גם את ההנחה הזאת צריך כבר למסמס מהעולם, כי אנחנו כבר לא ממש בלחימה. חלק מכוחות צה"ל כבר יוצאים מעזה, מתחילים לשחרר מילואימניקים. יש דברים שכבר אפשר לתחקר. "החיים חוזרים: בתי הספר כבר מלמדים, בתי הקולנוע כבר מלאים באנשים, הפרסומות חזרו לטלוויזיה. ימי השידורים המיוחדים כבר כמעט נעלמו. העולם והמדינה חזרו לאיזשהו מצב של בתי קפה עמוסים ואוטובוסים בתל אביב מלאים". איך חוזרים לחיים עם כל כך הרבה קצוות לא סגורים? "אין לי ברירה. יש לנו עוד שני ילדים בבית: יעל סיימה י"ב ואלון עולה לכיתה ט'. חייבים להיות חזקים גם בשבילם. החיים ממשיכים כי החיים חזקים מהכול, גם מהשכול. מעולם לא קראתי את הספר הזה, שמסביר איך לחיות עם השכול, כי הוא לא נכתב. מה עושים? איך עוברים משכול ליום חול? "היא מאוד חסרה לנו ואנחנו מאוד מתגעגעים אליה. אנחנו עוד לא מעכלים שהיא איננה. שרון אישתי ואני כל הזמן בעשייה. עוד לא מצאתי את הדרך להשתחרר מכל הדקות האיומות האלה. התמונה של רוני כל הזמן מול העיניים, עם החיוך הזה שלה. אני אומר לעצמי שבתמונה היא מחייכת, אבל היא בכתה כל כך בדקות האחרונות שלה, יחד עם הבנות שהיו שם בחמ"ל. זה מה שמניע אותי. זה חזק ממני. זה מה שמנהל אותי היום: להגיע לחקר האמת עד הסוף, כדי שהאנשים האלה לא יישארו בצה"ל יום אחד נוסף. "בסוף השלושים חזרנו לעבודה. אני ממשיך לנהל את המאבק על רוני, בניסיון למצוא תשובות. ברור לי שלא אתן, בשום מצב, שהנושא הזה יירד מסדר היום ומהתודעה של הציבור הישראלי". איך הילדים מתמודדים עם האובדן? "הילדים חווים את האובדן של אחותם הבכורה בדרכם שלהם. בסופו של דבר, ילדים הם ילדים. העולם שלהם שונה משלנו, המבוגרים. הם איתנו באובדן, אבל הם בחיים שלהם". חשבתם איך להנציח את רוני? "אנחנו פועלים במישור אחר להנצחת הבנות. התחלנו כבר להעלות רעיונות ויש לנו כל מיני כיוונים. זה עדיין פתוח. זה חלק מתהליך הריפוי שלנו. במשרד החקלאות שתלו עץ מקסים לזכרם של החיילים הנופלים. אצלנו ביישוב נעשה הנצחה". שואלים אותך על זה? מדברים איתך על זה? "אני יוצא לעבודה כל בוקר, נפגש עם אנשים. אני איש של אנשים. אני חייב את האינטראקציה הזאת עם אנשים. אנשים מדברים איתי על האובדן, רוצים לחבק, רוצים לשתף, רוצים להמשיך לאהוב. זה מחמם את הלב שיש אנשים שאכפת להם ממך. גם בעבודה, גם ביישוב, חברים. אבל זה כאב ושכול שילווה אותנו לעולמי עד". מה אתה חושב על ההתנהלות ביחס לחטופים שעדיין מוחזקים בעזה? "מתחת לכל ביקורת. יש שם נכון לעכשיו חטופים שגם לגביהם ההתנהלות של 100 מעל ההנהגה היא קלוקלת, שלא לומר כושלת. הם עדיין שם, זאת העובדה. רוני איננה, והחטופים עדיין שם. המצב בעזה רע, כל יום אנחנו סופרים גופות. מצפון חוששים שתיפתח הרעה, אבל אנחנו כבר בתוך הרע. דרך ההתנהלות לא נכונה. "זה ה'סמוך': כשמישהו אומר לך 'יהיה בסדר', תתחיל לדאוג. אז אמרו 'יהיה בסדר'. באוקטובר מפקד חיל האוויר נשאר לישון 7- ב במיטה שלו כי גם אותו מידרו. הוא לא יודע שום דבר". יעל, הבת השנייה שלכם רוצה להתגייס? "היא כבר קיבלה צו גיוס ואפילו תאריך גיוס. היא רוצה להיות לוחמת. עדיין לא בחרה איפה, אבל הנתונים שלה טובים. אני לא רוצה שיהיה לי שוב שכול במשפחה, אבל אני גם לא רוצה להיות זה שיגיד לה מה לעשות. היא צריכה להחליט בעצמה, ואנחנו נצטרך לקבל את הבחירה שלה בצורה הכי מכילה. אני לא אוכל להגיד לה 'יעל, את לא הולכת לקרקל או למג"ב'. אני יכול להמליץ, אני לא יכול להתוות לה את הדרך. אין לי אמון במערכת, אבל לא כל צה"ל כזה". נכון למועד הראיון הזה, חברות שלה עדיין חטופות בעזה. "לצערי זה נכון. שתי בנות מהמחלקה של רוני, שהיו איתה גם בקורס וחלקו איתה חדר, ושלוש בנות חדשות לגמרי שהגיעו רק באוקטובר. הן 7 ביום חמישי, יומיים לפני נשארו שבת כי אמרו להן להישאר שבת, וחטפו אותן עם פיג'מה. ככה, בצורה הכי מזעזעת". אתה גאה בה על שהחזיקה את החמ"ל והחברות עד הרגע האחרון? "כן. רוני אפילו דאגה לבנות במיגונית. שמענו את העדות הזאת מאחת הבנות שסיפרה שרוני הייתה גיבורה ודרשה מהקצינה מגולני להזעיק כוחות ולשמור על הבנות במיגונית. אותה קצינה נמלטה דרך החלון בשירותים וניצלה. זאת הייתה רוני, ועם זה אני נשאר. "אני מקנא באנשים שנשארו להם דמעות, כי לא נשארו לי. אני מנסה בכל כוחי לייצר משל עצמי, אבל זה קשה, כי אנחנו לא מעכלים שרוני איננה. זה כואב". זה גרם לך לחשוב אחרת על היותך עובד ציבור בשירות המדינה? "בשום אופן לא. אני חונכתי על נתינה, ואני גם מחנך את הילדים שלי ככה. חונכתי לא ללכת בצורה עיוורת, תמיד להסתכל לצדדים, תמיד לראות את הצד החלש ולעזור לו. אני מלמד את הילדים שלי נתינה. כי זה מה שאפיין את רוני. אני משרת ציבור כי אני משרת ציבור, זה חלק מהעניין. זה התפקיד שלי, שאותו ייעדתי לעצמי, ואני אוהב את מה שאני עושה. אני מצטער בשביל כל העולם שרוני לא תהיה פה כדי לעשות את התפקיד הזה ולשרת את הציבור. ההפסד הוא של כולנו". באוקטובר (צילום: דובר צה״ל) 7- התצפיתניות שנהרגו ב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=