37 שנה למלחמה•מגזין מיוחד זיהיתי את המכנסיים, אבל כשהראיתי את התו מונה לבת ולבן שלי הם זיהו אותם מייד". לדברי הבת, נאור קנה את המכנסיים כמה ימים לפני כן. אלה המכנסיים שלבש כשנסע לסיון בשישי. "השבתי לקצין שזה מה שהוא לבש, ואז שלחו לי אישור שגופתו של נאור אכן זוהתה ויש אישור להתאמה של די-אן-איי. זה היה אחרי שבוע מורט עצבים". גופתה של סיון זוהתה יומיים קודם לכן. לווייתה התקיימה ביום שישי. ביום ראשון הובא נאור למנוחות באשדוד, ולחסידים הייתה משאלה אחת: לאפשר להם להיות ביחד גם במותם. "כל אותם מוצאי שבת לא מצאתי מנוח. לא יכולתי להשלים עם העובדה שאחרי שהיו קרובים כל כך במשך שבע שנים, הם יקברו בנפרד. התקשרתי לאמא של סיון וביקשתי ממנה: 'תעשי לי טובה, אני מוכן לעשות הכול כדי שתאשרי שהם יהיו קבורים אחד ליד השנייה, ביחד, פה באשדוד'. היא הסכימה, וזה נתן לי קצת נחת". מצבותיהם של נאור וסיון סותתו בצורת כנפי מלאך שמשלימות זו את זו. החברים שלי מהעבודה היו לצידנו כל הזמן, כל יום "נאור היה בחור רגיש, טוב לב וצנוע", מספר חסידים. "בחור מצחיק. היה כל כך מיוחד. הוא התנדב לשרת בצבא, אף שסבל מאלרגיה מסכנת חיים. טוב הלב שלו בא לידי ביטוי גם כששירת בתפקיד מאבטח בבית הדין הצבאי באשדוד. נאור הבחין באדם שעבד בתור מנקה במקום, זה שהיה שקוף עבור אחרים. בכל בוקר היה קונה לו סנדו וויץ' ומשקה. זה היה מאוד חשוב לו. כשהשתחרר, אמר לאימו שקצת כואב לו הלב לסיים את השיו רות, 'מי ידאג לו כל בוקר?' היה אומר". חמישה חודשים לפני אותה שבת התחיל נאור לעבוד בחברת ויזה כאל. "מנכ"ל החברה סיפר שהילד הזה הותיר את חותמו במקום העבודה. שאי אפשר לשכוח אותו. ראינו איך המנהלים שלו היו מצ'פרים אותו, איך תמיד היה במקום הראשון ומו קבל בונוסים מיוחדים. כולם אהבו אותו". חבריו של נאור לעבודה הקימו לזכרו עמדה להנחת תפילין בכניסה לבניין כאל באשדוד. "החבו רה קיימה טקס לזכרו במטה ברמת גן", מספר חסיו דים בגאווה ובכאב. "כמה אהבו אותו שם. הייתה לנו נחת ממקום העבודה שהוא כל כך אהב". במשרד החקלאות, מקום העבודה של אבי, נרו תמו למען המשפחה מהיום הראשון. "החברים שלי מהעבודה היו לצדנו לכל אורך התקופה. בשבוע הראשון הלכו איתנו לחפש את נאור בבתי החולים. כל יום היו אצלנו בבית, תמכו בנו, באו, עזרו לנו לשאול, לברר. ועד העובדים היה כל הזמן איתנו. יום-יום הם באו, ישבו איתנו. לא עזבו אותי אפילו לא דקה". במלאת חודש לפרוץ המלחמה קיימו במשרד החקלאות טקס מיוחד לזכר בניהם ובנותיהם של עובדי המשרד שנרצחו. "נטעו עצים לזכר הבנים והבנות שנפלו. זה באמת מאוד מרגש", אומר חסיו דים. "הם מחזקים אותנו וכל כך תומכים בנו. אני חבר בהסתדרות עובדי המדינה, ואני זוכה לכל כך הרבה תמיכה ועזרה. גם ההנהלה הראשית של המו שרד שם עבורנו. לא נותנים לנו ליפול. מנכ"ל המו שרד והמשנה למנכ"ל עזרו לי בתקופה הזאת בדו ברים שלא הייתי מאמין. השר אבי דיכטר בכבודו ובעצמו התקשר אליי. זכיתי במקום עבודה מחבק ותומך. אלה דברים שבאמת מחזיקים אותנו". מצבו הבריאותי של חסידים הידרדר בחודשים האחרונים. "לפני המקרה, הייתי בתהליך שיקום מתאונת דרכים קשה. עכשיו יש לי כאבים בכל הגוף. אני מתפקד, אבל כבר לא במצב להסתובב בין משקים". הטלטלה שעברה המשפחה קשה וכואבת. "אני מחזיק את המשפחה. גם לי קשה, אבל אני לא מוותר. אישתי חזרה לעבודה לשלוש-ארבע שעות . קשה לה לחזור 14 בכל יום. הבת הצעירה רק בת לבית הספר. נאור וסיון גרו אצלנו תקופה ארוכה, והיו כמו הורים בשבילה. הבן השני שלי סיים כיתה י"ב וניגש למבחני הבגרות. באוקטובר הוא אמור , התחתנה חודשיים 26 להתגייס. הבת הגדולה בת באוקטובר. היא לא מעזה אפילו לפתוח 7 לפני את האלבומים, כדי לא לראות את נאור וסיון בכל התמונות. מאוד קשה לי לראות את מה שעוברת המשפחה שלי". אלוהים והחברים מזכירים לו את ילדיו שעו בורם שווה לחיות. "אני אדם מאמין, אבל קשה לי מאוד לראות את המשפחה הולכת ונכבית. אני רואה שהם מידרדרים. הכול מידרדר, נופל לי מהידיים. קשה". חסידים אומנם לא חזר לעבודה באופן מלא לאחר מות בנו, אבל מקום העבודה שלו וחבריו ממשיכים להיות איתו לאורך כל הדרך. "אני מחזיק את המשפחה, אבל צריך שיחזיקו אותי גם", הוא מודה. "בשבועות הראשונים לא החזקתי מעמד. נכנסו לי שדים לראש. כל ההלו וויה והשבעה היו פה מאות אנשים. הייתי יוצא למרפסת יום-יום, מחכה לנאור, מקווה לראות, אולי הוא מגיע. לילה אחד הייתי במצב לא טוב. התקשרתי לחבר מהעבודה ומזל שהוא ענה לי. מזל ענק שהוא היה שם בשבילי. מזל שיש לי את העבודה ואנשים שמחבקים אותי. אני הולך לפו עמים לעבודה לשעתיים-שלוש רק כדי לשבת עם החברים. זה נותן לי טעם. אני משתדל לאו כול איתם צהריים, להיות במחיצתם. "אני לא יודע מה הייתי עושה בלי המעגלים שמקיפים אותי בעבודה. בחיים לא ביקשתי כלום, ואני מרגיש שעשו בשבילי דברים על-טבעיים. עוו זרים לי להעמיד את המשפחה שלי על הרגליים. אני כל כך שמח על זה. הדברים הקטנים האלה נותנים את התמיכה". את חג הפסח בילתה משפחת חסידים בים המלח. "ההסתדרות ומקום העבודה עזרו לנו ושלחו אותנו לחופשה לנקות את הראש במלון בים המלח. אני כל כך מודה להם. ההורים של סיון הצטרפו אלינו". להנצחתו של נאור בחרו בני משפחת חסידים לחלק כאלף ספרי תהילים לבתי כנסת באשדוד. "זה נותן לנו קצת נחמה בלב. אנחנו שומעים על הרבה אנשים שהכירו את נאור ומספרים שבזכותו הם מתחזקים". החברים ששולחים לו סרטונים ומו ספרים על התפילות מחזקים אותו. לדברי חסידים, התזכורות מנאור ממשיכות להגיע. "בדצמבר היה לאישתי יום הולדת. רצינו לחגוג, אבל אישתי לא הייתה מוכנה לשמוע מזה. באותו היום התקשרו מאיזו עמותה מכפר סבא וביו קשו להיפגש איתנו. הגיעו שבעה אנשים חרדים עם ראש קהילה מארצות הברית. הם ביקשו לשו מוע את הסיפור של נאור וסיון. אני אפילו לא יודע איך הם הגיעו אלינו. אחרי שישבו איתנו קצת ושרו קצת זמירות, רגע לפני שיצאו, הם נתנו לאישתי מעטפה עם כרטיס מתנה. הם אפילו לא ידעו שזה יום ההולדת שלה". בערב, לפני שהלכו לישון, החליטו לפתוח את המעטפה ומצאו בה הפתעה שהעלתה דמעות בעיניהם. "היה שם גיפט קארד לחנות שאישתי אוהבת. מה שמדהים זה שזו בדיוק המתנה שנאור היה מביא לה ליום ההולדת בכל שנה". חסידים לא מצליח לעצור את הדמעות: "הוא היה אומר לה: 'אימא, אני יודע שאת אוהבת את החנות הזאת'. זה היה כאילו נאור הגיע איתם לכו בוד יום ההולדת שלה. הרגשנו כאילו באותו יום הוא בא איתם כדי להגיד לה: 'אמא אני לא שוכח ואני לא אשכח אותכם כל החיים'".
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=