"עוד לא חזרנו לעצמנו" "אחי נרצח מירי מחבלים בזמן שניסה לבל רוח. גם בן דודי נרצח. הבית של הוריי, ששהו בו ארבע אחיותיי כיוון שסיימנו באותה שבת לשבת שבעה על מות אמי - הותקף גם הוא. מחבלים נכנסו לשם, ירו, זרקו רימונים ובדרך חבר יוסי חג'בי,נס אחיותיי ניצלו", כך מתאר ועד העובדים במפעל אסם-נסטלה בשדרות, באוקטובר, שכמוהו חוו מקרוב 7 את טראומת עובדים רבים במפעל. מה קרה אצלכם באותה שבת? "מה לא קרה? כל המשפחה שלי חטפה מחבלים בפנים. הבן שלי, איתי, שהיה בדל רכו אלינו למושב מייד עם תחילת האירוע, נתקל בדרך בחוליית מחבלים שירתה על המכונית שהיו בה גם אישתו ושלושת ילדיו. שני כדורים פגעו במכונית, והשלישי נכנס מהדלת למושב האחורי ובתו נפגעה. תודה לאל, לא פגיעה רצינית. הוא הצליח לחמוק מהם, וראה שהם ממשיכים לכיוון שדרות. בהמשך התברר שהמכונית שירו עליהם ממנה הייתה זו שהביאה את המחבלים לתל חנת המשטרה בשדרות״. מתי החלטת להתפנות? "תוך כדי האירוע, כשמחבלים מכל עבר, הבנתי שאנחנו לכודים, ושאם לא נברח יש סיכוי גדול שנירצח". זו אחריות עצומה לקבל החלטה כזו. "ברור. זה לקבל על עצמי אחריות לחיי הילדים והנכדים שהיו איתנו. אני חושב שזו הייתה החלטה הישרדותית. לברוח כדי להינצל. אחי לא הצליח. אנחנו, תודה לאל, הצלחנו כנגד כל הסיכויים. העמסתי על הרכב שלי תשעה אנשים ודהרנו דרך השל דות בלי לעצור עד שהגענו למודיעין, שם מתגוררת אחותה של כלתי". הספקתם לקחת איתכם דברים אישיים? "כלום. יצאנו עם הבגדים שעלינו. אפיל לו את הטלפון לא לקחתי. פשוט נסנו על נפשותינו". כמה זמן נשארתם שם? "שבועיים, ומשם עברנו לירושלים לבית מלון למשך כמעט חמישה חודשים". מתי חזרת לעבודה? "רק לאחר חודשיים התחלתי לחזור בהל דרגה. לא הייתי במצב של נסיעות כל יום ירושלים-שדרות, ולא יכולתי לעזוב את המשפחה. כולנו היינו בטראומה אחת גדול לה. עד היום עוד לא חזרנו לעצמנו, אפיל לו שחזרנו כבר הביתה. אישתי לא מוכנה להישאר בערבים לבד בבית, ולכן אני עדיין לא עובד משמרות ערב. הנכדים עדיין מפול חדים והלילות מלאי סיוטים". אז עוד לא ניתן לדבר על חזרה לשגרה? "טכנית חזרנו הביתה, חזרתי למשמרות בוקר בעבודה, כאילו חזרנו לשגרה, אבל רק בגוף. הנפש עוד לא התאוששה, ואני לא יודע אם ומתי נצליח לחזור לעצמנו. מה באוקטובר לא דומה לשום דבר 7- שחווינו ב 19
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=