שהכרנו, וכולנו למודי סבבי טילים אזעל קות וירי עלינו. כשאתה רואה מחבלים מול העיניים ושומע מחוץ לבית צעקות 'אללה אכבר', זה כבר סרט אחר. ולצערי, אני עוד לא יודע מה יהיה סופו, לא עבורנו ולא עבור המדינה שלנו". חשופים, מפוחדים ואחוזי אימה באוקטובר 7 "כבר בשעות הבוקר של נכנסנו לכוננות שיא בקריית שמונה. החשש הגדול היה כמובן למתקפת מחבלים גם בצל פון. היה מתח גדול, וחלק מהתושבים פשוט נסעו מכאן למרכז, עוד לפני שהתחיל ירי , יו"ר יוסי בן-ברוךהטילים בצפון", מסביר עובדי מפעל סימפליויה 200 הוועד של לייצור מכשור רפואי מתקדם. מתחילת המל לחמה הוא נמצא בקריית שמונה, לא עוזב את המפעל ולא את תפקידו בצוות הכוננות של העיר. מה קורה במפעל בשבוע הראשון למלחמה? "בשבוע הראשון עבדנו במתכונת מצול מצמת. היינו במצבת כוח אדם חלקית כי עובדים גויסו למילואים או פינו את עצמם עם המשפחות". אתם מפעל חיוני בשעת חירום. איך מתמודדים עם מחסור בעובדים? "היה לחץ עצום שנמשיך לספק סחול רה כרגיל. זה מצב רגיש, והבנתי שיש לי בתור יו"ר הוועד תפקיד חשוב בין ההנהלה לעובדים. קודם כול, היה לי חשוב לטפל בעובדים שכן הגיעו. לתמוך, לחזק ולעזור בכל מה שנדרש. לא היו כאן ארועים כמו בדרום, אבל היה מתח גדול, אנשים מפוחל דים, הרבה אזעקות, עובדים שבני משפחתם גויסו, כאלה ששלחו את האישה והילדים למרכז ונשארו, ועוד ועוד סיטואציות מאתל גרות. עבדנו הרבה יותר קשה עם כוח האדם הקיים כדי להצליח לא לפגוע במכסות הייצור. בנוסף, השאיפה הייתה להצליח לייצר מלאים מספיקים למקרה שתיפתח מלחמה בגזרה הצפונית וניאלץ להשבית את העבודה. זו התמודדות לא פשוטה עם מצב קיים ותרחיש אפשרי". מה היה האתגר הגדול שלך בתור יו"ר הוועד? "הבעיה המרכזית עד היום היא תשלום לעובדים שלא מגיעים לעבודה, וכפי שאל מרתי, יש לא מעט כאלה. עובדים שבחרו מטעמי ביטחון לא להגיע, כאלה שמפחדים, אחרים שפונו ונמצאים רחוק, כל אחד מסיל בותיו המוצדקות. אנחנו לא שופטים אף אחד. מצד שני, מאחר שאנחנו מפעל חיוני שמחויב להמשיך לעבוד, לא המעסיק ולא המדינה מחויבים על פי חוק לשלם לעול בדים שלא מגיעים לעבודה. המצב הזה בעייתי מאוד, ואילץ חלק מהעובדים לחזור לעבודה מסיבות כלכליות, למרות שהם נמל צאים במצוקה גדולה. יש כאן שיגורי נ"ט ללא התרעות, נפילות בכל האזור, כולל י � מטר מהמפעל, עם רסיסים שר 50 נפי ה סקו כאן חלונות. אנשים מסיימים לעבוד ו � , מפ 16:30 ויוצאים לדרכים החשופות בחדים ואחוזי אימה". נעזרת במחלקה המשפטית של ההסתדרות? "בוודאי. דיברתי, התייעצתי כדי להיות בטוח שאנחנו ממצים את כל האופציות עבורם. אבל חוק זה חוק ואנחנו חסרי אונים מולו". איך בכל זאת אפשר לעזור להם? "בזה אני עובד כל הזמן. לתת להם תחול שה שהם לא לבד. לחזק אותם. להקשיב להם. לא פעם ליוויתי ברכב עובדים מחוץ לקריית שמונה, שלא יהיו לבד בדרך". "חייבים מדפים מלאים בחירום" באוקטובר תפס אותי בבית הכנסת 7" , יו"ר ועד שבתאי שאלבאשקלון", מספר העובדים של מפעל שטראוס בשדרות. "התחלנו לקבל צרורות טילים. לפי הכמות והצמידות, חשדתי שקורה משהו גדול, אבל אף אחד לא מחובר לתקשורת בבית הכנל סת אז המשכנו בתפילה, עד שהגיעו אלינו וצעקו לברוח לבתים כי יש חשד לחדירת מחבלים. הבנתי שאנחנו באירוע של פיל קוח נפש והתחברתי לטלוויזיה, פתחתי את הנייד והתחלתי לעבוד. הודעות התחילו יוסי חג׳בי. צילום: אלבום פרטי יוסי חג'בי, חבר ועד העובדים במפעל אסם "טכנית חזרנו הביתה, חזרתי נסטלה בשדרות: למשמרות בוקר בעבודה, כאילו חזרנו לשגרה, אבל רק בגוף. הנפש עוד לא התאוששה, ואני לא יודע אם ומתי נצליח לחזור לעצמנו. מה שחווינו באוקטובר לא דומה לשום דבר שהכרנו, 7- ב וכולנו למודי סבבי טילים ואזעקות וירי עלינו" 20
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=