ההסתדרות יומן מלחמה

ההסתדרות יומן מלחמה שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" סיפורי העובדות והעובדים ד״, אלול התשפ 2024 ספטמבר•גיליון מיוחד

תהליך הריפוי וההחלמה יימשך עוד שנים ארוכות אבל גם כשהפצע הזה יגליד, לעד נישא בלבנו את הצלקת. האירועים שעברנו מאז אותו בוקר נורא בחג שמחת תורה יחצו דורות שלמים ויהדהדו אל תוך לבם של מיליוני ישראלים בארץ ויהודים בעולם. לצד הטראומה הקשה שחרצו בנו הפשעים האכזריים שביצעו מרצחי חמאס, ממשיך לקנן הכעס על ההפקרה והחששות לגבי העתיד. באוקטובר הם אזרחים 7- רבים מהגיבורים שהתגלו כאן ב ואזרחיות מהשורה – אנשים רגילים שגילו תושייה ואומץ לב מיוחד בנסיבות שאף אחד לא העז לדמיין. רבבות עובדות ועובדים, בהם אנשי מד"א, לוחמי אש, עובדי חברת החשמל, נמלי הים, התעשיות הביטחוניות, הרשויות המקומיות, עובדי בתי החולים והמרפאות עבדו מסביב לשעון והיו שותפים פעילים להצלת 7- חיי אדם; לעיתים הם עשו זאת תוך הקרבה וסיכון עצמי. ב באוקטובר עשרות עובדי מגזר ציבורי נפלו בעת מילוי תפקידם. יהי זכרם ברוך. עדיין נמשך. 2023 באוקטובר 7- הסיוט שאליו התעוררנו ב עובדים רבים נמצאים בשגרת חירום, חלקם מאיישים קווי ייצור של מפעלים חיוניים אשר ממשיכים לעבוד גם תחת איום הטילים והכטב"מים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמאה אלף ישראלים שפונו מבתיהם בתחילת המלחמה עדיין לא יודעים מתי ישובו חטופות וחטופים עדיין מוחזקים 101 . הביתה ומה יחכה להם שם אצל הרוצחים בעזה, ועם שלם מחכה להם בבית. המיזם "יומן מלחמה" הוא מסמך תיעודי מרתק, שבאמצעותו אנו מבקשים לספר את מה שקרה כאן – את מה שקרה לנו – דרך עיניהם של עובדות ועובדים. השנה החולפת הייתה אחת השנים הקשות ביותר שחווינו, אבל היא הייתה גם שנה שחשפה מאות סיפורי נס וגבורה שהצליחו לטעת תקווה ולסלק את הפחד. מתוך התופת שהתחוללה כאן, כולנו מחויבים לבנות מחדש את מדינת ישראל. זה לא יקהה את הכאב, אך יזכיר לכולם שכפתור האתחול נמצא בידינו – עטוף באותם ערכים ממש שלאורם נולדה המדינה. הערבות ההדדית, השוויון בנטל וההבנה שאנחנו הכי חזקים כשאנחנו ביחד! בתקווה לימים טובים יותר, ארנון בר-דוד יו"ר ההסתדרות חברות וחברי הסתדרות יקרים, יו"ר ההסתדרותארנון בר-דוד צילומים: דוברות ההסתדרות 2

איך ממשיכים מכאן? זו השאלה שמטרידה היום ישראלים רבים, ביותר מנושא אחד. האם מתישהו נתעורר, נביט לאחור ונגלה שהתגברנו על באוקטובר יתחיל לנהל ספירה 7- הטראומה? או ש חדשה עבור כל מי שמתקשה לשכוח היכן היה ומה עשה באותו בוקר מבעית? העבודה על "יומן מלחמה" נמשכה חודשים ארוכים. בלב כל העושים במלאכה פעמה התקווה שמלחמת חרבות ברזל תסתיים הרבה לפני הדפסת המיזם. רצינו להאמין שהתיעוד החשוב הזה יהיה שלם יותר, אם נוכל לסכם אותו עם קצת חדשות טובות. אף אחד מאיתנו לא באמת רצה להשלים עם התחזית הקודרת שגם אחרי הזמן באוקטובר, קצוות רבים כל כך 7 הרב שעבר מאז עדיין יישארו פתוחים. מדינת ישראל נלחמת היום בשבע חזיתות שונות והעורף ממשיך להציג עוצמה אנושית בלתי רגילה. אני גאה בכך שההסתדרות, כביתם של העובדות והעובדים בארץ, ממשיכה במאמציה לחזק את החוסן החברתי. יחד – אנחנו חייבים לנצח, לא רק את האויבים שמאיימים לכלותנו מבחוץ אלא גם את הפילוג הפנימי שמסכן כל אחת ואחד מאיתנו. התיעוד שלפניכם מעניק הצצה לנקודת מבטם של העובדות והעובדים, על מציאות החיים כאן מאז פרוץ המלחמה. הסיפורים שלהם הם גם הסיפורים שלנו. אני רוצה להודות לכל השותפות והשותפים ליצירת "יומן מלחמה", ובראשם: תמי בן-גל שהגתה את היוזמה, ועבדה קשה כדי להביא לדפוס עשרות ראיונות מרגשים. תודה לאנשי מערכת "דבר" בראשות שרית פרידמן על הסיוע בעריכה ובעיצוב הגרפי, ותודה לחברי הצוות שלי יסמין גיל ואופיר פחימה שבמקצועיות ובחריצות עזרו להביא את הפרויקט המשמעותי הזה לקו הגמר. תודה לכל העובדות והעובדים שפתחו בפנינו את הלב, יניב לוי יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרות יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרותיניב לוי קוראות וקוראים יקרים, בקרוב נציין שנה לשבעה באוקטובר ולפרוץ מלחמת "חרבות ברזל". שנה שהרגישה כמו נצח מייסר והנה חלפה לה ביעף. שנה שבה ייחלנו לבשורות טובות, אולי יותר מאי-פעם, והן מיעטו להגיע. אני חש שאין מילים שיכולות לבטא את ההלם, הכאב והטראומה שכל אחת ואחד מכם, מאיתנו, חווינו ועדיין חווים, ועדיין כותב כדי להביע את הערכתי. "יומן מלחמה" שלפניכם, הוא אות הוקרה שלנו לעובדות ולעובדים במשק הישראלי, בהם גם לכם - עובדות ועובדי ההסתדרות בכל הארץ. הוכחתם את היכולת שלנו כארגון, לפעול היטב בימי שגרה ובימי מלחמה, להתגייס בחזית ובעורף, להמשיך לקדם זכויות, אך גם לקיים את החובות שלנו כתושבי המדינה הזאת. מי ייתן וניכנס לשנה של החלמה והבראה, נתרומם ונצמח מחדש. דודו בצלאל מנכ״ל ההסתדרות עובדות ועובדים יקרים, מנכ״ל ההסתדרות דודו בצלאל 3

+ דבר פלוס מבית ״דבר העובדים בארץ ישראל" ta199@davar1.co.il | 077-3354592 תמי בן-גליוצרת וכותבת: מאור הוימןעורך: נעם בן-דודעיצוב גרפי: דורון פלםאיור הכריכה: אריק מילמן, יסמין גיל, אופיר פחימההפקה: ההסתדרותמו״ל: המגזין הופק עבור ההסתדרות. אין לשכפל, לצלם או להעתיק ללא אישור המו"ל המגזין הופק על-ידי תוכן העניינים עובדי הבריאות שנקראו לדגל עובדי כללית על ההתגייסות למאמץ המלחמתי ההסתדרות במילואים אנשי ההסתדרות עלו על מדים בעלי תפקידים בחזית משרתי המילואים שלנו ״זאת העוצמה של הכלכלה הישראלית" ראיון עם יו״ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד עורף חזק עובדי מפעלים בקו העימות להרגיע, לתמוך, לסייע עובדי בריאות הנפש שנתנו מענה במלחמה "אנחנו עובדים בכל מצב, בכל תנאי מזג אוויר" עובדי חברת החשמל בקו האש חברתי 8 צו ההסתדרות למען המשפחות המפונות, החיילים והאזרחים להיות עובדת פרא-רפואית במלחמה חשיבותם של המקצועות הפרא-רפואיים בטיפול בפצועים פצועים רק ביממה הראשונה״ 760- ״יותר מ בית חולים סורוקה בחזית המלחמה ״זה המעט שיכולתי לעשות עבור המשפחות״ עובדי הניקיון שנרתמו לסייע במחנה שורה "התפקיד שלנו לאפשר לאזרחים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר" במס רכוש דואגים לפצות את נפגעי המלחמה נוסעים באחריות המלחמה מנקודת מבטם של עובדי התחבורה באוקטובר 7 המרחב הציבורי אחרי תערוכת צילומים "המרחבים הם חוד החנית של השטח" העובדים במרחבי ההסתדרות נרתמו מייד לכל שנדרש 5 8 13 16 18 23 28 32 34 38 42 43 46 50 51

| הרון חאג' עמאר מדריג'את הקים בית מרקחת למפונים בים המלח טומי אלון גויס לפלוגת מילואים רפואית והמשיך תוך כדי בתפקיד רוקח יגאל פויגל תרם את כישוריו בתור סגן מנהל בית הספר | קליני בנהריה עובדי כללית מספרים על | לדימות, למאמצי זיהוי החללים במחנה שורה ההתגייסות למאמץ המלחמתי Shutterstock : צילומי אילוסטרציה עובדי הבריאות שנקראו לדגל 5

"זו השליחות שלי" ל � באוקטובר התעוררנו אישתי, אני והי 7 "ב- עד 06:30- דים לאזעקות שלא הפסיקו ברצף מ בבוקר, כולל נפילה קילומטר וחצי מהבית 11:00 מדריג'את, כפר הרון חאג' עמארשלי", מספר תושבים מול כסייפה. "אני 1,200- קטן של כ זוכר שכל הבית רעד, תחושה מפחידה של חוסר אונים, ובהמשך גילינו שילדה קטנה וסבתא שלה נהרגו מהשיגור. במלחמה ספגנו אבדות נול ספות, בהן גם חבר שלי ושלושת ילדיו. במהלך השבת הגיעו אלינו לממ"ד כל המשפחה ושכנים איש מפוחדים ומבולבלים". 30- קרובים. היינו כ חאג' עמאר, רוקח אחראי בשירותי בריאות כללית, עובד במרפאה בשכונת נווה נוי בבאר שבע שלא נפתחה בשבוע הראשון למלחמה. והבכור 3 "אישתי ושלושת הילדים, הצעיר בן , היו כל כך מפוחדים, שלא יכולתי לעזוב 12 בן אותם. למען האמת, גם הנסיעה מהבית למרל פאה, שאורכת כחצי שעה, נראתה מאיימת. היא לא ממוגנת ואין בקרבתה מקלט, אז השיקול לא לפתוח אותה היה נכון. בכל מקרה אנשים פחדו לצאת מהבית בימים הראשונים". הוא נקרא לעזרה באחת המרפאות הגדולות של שירותי בריאות כללית. "עם כל ההתנגדות בבית, הרגשתי שאין ברירה ושאני חייב להתייצב ולתת כתף. הייתי מופתע מאוד שלקוחות רבים הגיעו לקחת מרשמים לכמה חודשים, כדי לאל גור תרופות לכל מקרה שלא יהיה. הבלבול, איהוודאות וחוסר ההבנה לאן פנינו גרמו לאנשים שנוטלים תרופות כרוניות להיות בלחץ. מכיוון שגם אנחנו לא ידענו לאן המצב הולך, ופחדנו להישאר ללא אספקה בהמשך, הפעלנו שיקול דעת, ולרוב הלקוחות סיפקנו תרופות לחודש אחד בלבד". אחרי כמה ימים, הרוקחת המרכזית של כללית הודיעה לו שעומדים לפתוח מרפאה למפונים בים המלח, וביקשה ממנו לנהל את בית המרקחת שם. ו � שלי. יש לי מחויבות מקצועית ואנ 8 "זה היה הצו שית. אמרתי כן, ומאז ועד היום אני שם. נוסע כל בוקר, וחוזר בערב הביתה לאישה ולילדים". מה ראית כשהגעת לים המלח? אלף איש. היה לי ברור 17- "המון מפונים, כ שאני נערך לעבודה סביב השעון – גם לתת שיל רות, גם לנהל את המקום, לחדש את מלאי התרול פות, לדאוג לציוד וכן הלאה. מאוד מאתגר". איך עומדים במשימה? "בהתחלה היה קשה. בית המרקחת היה חדר קטן, מעין חדר תרופות לשעת חירום. עשרות לקוחות שהמתינו יותר משעה. עם זאת, ראיתי שכולם אסירי תודה על כך שאנחנו בכלל שם והם יכולים לקבל תרופות. לקח זמן להתאפס, לקבל כוח עבודה נוסף, למלא את המלאים, ועם הזמן גם לעבור למקום מרווח יותר שכבר אפשר לעבוד בו בצורה סבירה. צריך לזכור שאנשים הגיעו לשם בלי כלום. אנשים שזקוקים לתרופות על בסיס קבוע, עם מחלות כרוניות, גם כאלה שאי-נטילת התרופות לאורך זמן יכול לסכן את חייהם. אני חייב לציין לטובה את שיתוף הפעולה עם המטה שסייע, סיפק את כל רשימת התרופות שביקשתי בתעדוף גבוה ונתן לי גב מדהים. עבל דנו שבעה ימים בשבוע כדי לעמוד בביקושים, לייצב את המצב ולתת לאנשים היקרים האלה, שנמצאים הרחק מבתיהם, תלושים וסובלים, את תחושת הביטחון המינימלית לגבי בריאותם". איך התמודדת עם הקושי? "האמת שעם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרל גשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל-כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה? קיבלתי כל כך הרבה תודות וחיבוקים מהאנשים כאן, שהפכו ממש לחלק מהמשפחה שלי. צוותים רפואיים באו והלל באוקטובר, לא זז עד שאחרון 15- כו ואני כאן מ המפונים יחזור הביתה. זו השליחות שלי". "מזל שלא הייתה פלישה גם בצפון" , רוקח קליני במרפאת יוספטל טומי אלוןגם נהריה ורב-סרן במילואים בפלמ"ר (פלוגת מילואים 7- רפואית), מיהר להוציא מאחסון את המדים ב באוקטובר. "הבנתי לאן אנחנו הולכים", הוא אומר. לפנות בוקר, הוא כבר היה 03:00- יום למחרת, ב בימ"ח (יחידת מחסני חירום) בצפון. הפלוגה שלו מטפלת בפצועים בשטח ומפנה אותם לבתי החולים, באוקטובר הם כבר התחילו לטפל בפצועים. 10- ומה אלון אחראי על כוח האדם, על התפעול, על ההדרכה ועל הציוד הרפואי. בשגרה הוא גם מנחה סדנאות גמילה מעישון. "אחרי המלחמה תהיה לי הרבה מדי עבודה", הוא אומר. "מילואימניקים שהפסיקו לעשן חזרו, ואחרים הגדילו את הכמויות. קשה לי לראות את זה, לפעמים זה בלתי הפיך". כמה זמן היית במילואים? יום. היינו כל הזמן בכוננות. בהמתנות 68" ביצענו הרבה תרגולים מקצועיים, ואנחנו בדריכות לכל קריאה. קשה לשמור על דריכות גבוהה תוך כדי המתנה". מה עם המשפחה בבית? "את נהריה לא פינו. אישתי חרדה מאוד, והשל בוע הראשון, שבו היא הייתה לבד עם שתיים מתוך שלוש הבנות, היה קשה מאוד. הן ננעלו בבית ולא יצאו אפילו להוריד זבל. כשהבנו שהגרוע מכול כבר לא יקרה, הדברים החלו להירגע. בשלב מסוים התל חלתי להגיע ללילות הביתה, וזה הוריד לחץ". מה קורה בזמן הזה במרפאה ביוספטל? "אחת לשבוע הגעתי באפטר למרפאה. היה לי חשוב לשמור על הקשר עם המטופלים שלנו. אנחנו מכירים את התופעה של עלייה בביקוש לתל רופות הרגעה במצב חירום, וכמובן מטופלים שביל קשו תרופות לכמה חודשים, כדי שלא יישארו ללא אספקה במצב של פינוי או שהמרפאה לא תעבוד. אנחנו מרפאה של כללית, אבל במלחמה אנחנו כמובן מכבדים מרשמים של כל קופות החולים". מה אתה לוקח איתך מהחודשים האחרונים? "את הערבות ההדדית. קשה להסביר איך דאגו לנו אזרחים, איך טיפלו בנו, היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חבל רות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה". "סרט אימה לא מתקרב למה שהיה כאן" , סגן מנהל בית הספר לדימות של יגאל פויגל כללית, תרם את כישוריו למאמצי זיהוי החללים במחנה שורה. הוא נשוי עם שני ילדים ומתגורר ברחובות. בשגרה הוא מתנדב למילואים ב'מרפ״א' – בסיס חיל הרפואה במרכז הארץ. הוא מבצע שם "עם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרגשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה?" הרון חאג׳ עמאר. צילום: אלבום פרטי 6

צילומי רנטגן לחיילים שמגיעים עם הפניה מרול פא היחידה. הוא מחמיא לצה"ל על שיפור ניכר בטיפול הרפואי בחיילים במהלך השירות הצבאי ברמת הזמינות לבדיקות, נגישות לרופאים מומל י � שנה בעולם הד 16 חים וכן הלאה. יש לו ותק של מות בבריאות כללית, ושבוע מתחילת המלחמה הוא התנדב למילואים בשורה. ספר על מחנה שורה. "מחנה שורה נבנה לשם זיהוי חללים. תהליך זיהוי חלל מחייב שני אמצעי זיהוי מתוך שלושה: די-אן-איי, שיניים או זיהוי ממקור ראשון של אדם שנכח באירוע ומכיר את החלל. ביום הראשון של שרשרת החיול עושים צילום שיניים פנורמי ולול קחים די-אן-איי. שניהם נשמרים במאגרי הצבא. כדי לזהות על פי שיניים נדרש לעשות צילום סי.טי. ולהשוות לצילום הפנורמי שנשמר במאגר. כאן אני נכנס לתמונה בתור מומחה דימות". מה תפקידך בכוח? "יומיים אחרי תחילת המלחמה הביאו ניידת סי.טי מאוניברסיטת בן-גוריון לשורה. כמה ימים לאחר מכן התחלתי לעשות שם יומיות. עשינו ציל לומי סי.טי לגוף, לפעמים לחלקי גוף, ואיפה שאפל שר גם לשיניים, כדי לקדם זיהוי ודאי של החלל". מה קורה בשורה בימים הראשונים? למה אתה נחשף שם? "זו אומנם הפעם הראשונה שאני עושה סי.טי לחללים, אבל בבית החולים כבר ראיתי הרבה מקרי טראומה, פציעות, ירי, דקירות וכן הלאה. חשבתי שראיתי הכול, עד שהגעתי לכאן. זה לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. קחי את סרט האימה הכי נוראי שצולם אי פעם, זה אפילו לא מתקרב למה שראינו כאן. בחודש הראשון עשינו דימות גם לחללים אזל רחים וגם לחיילים. אחרי חודש החלק האזרחי שבפיקוח המשטרה עזב את שורה ונשארנו רק עם גופות חיילים. בתחילת המלחמה היו עשרות גופות ביום. המראות בלתי נסבלים". איך מתמודדים עם זה וחוזרים ביום שאחרי? "עבדתי על אוטומט. ניתוק רגשי מלא. לא חושבים. עושים פעולות. החלטתי גם לא להיכנס לטלגרם או לרשתות לראות סרטונים, לא הקשבתי לחדשות כדי לא ליצור חיבור רגשי לסיפור שמאל חורי הגופות שאני פוגש". הקושי לא צף כשאתה מגיע הביתה? "בבית אני בתפקיד של לשמור על הבית. להוריד את סף הלחץ מהמצב. להתעסק עם העל ניינים של הבית. זה מאפשר לי לא לחשוב על מה שעברתי במהלך היום. ובכל זאת, יש 'תופעות לוואי'. מצאתי את עצמי פונה לאכילה מנחמת, יצאתי לגמרי מאיזון. גם זו דרך לפרוק. במקרים יוצאי דופן אני לא רק פורק, אלא גם מתפרק. למשל באחד הימים הגיעו אלינו שתי גופות בלבד. מאחר שהלחץ ירד ולא עבדנו כבר בסרט נע, קיל בלנו גם את סיפור המקרה שלהן. כאן הבנתי כמה הניתוק חשוב בעבודה הזו. החיבור בין מי החללים ואיך נהרגו לסריקת הסי.טי שזיהתה אותם שבר אותי. הקושי המרכזי היום הוא שאחרי הזיהוי אנחנו חשופים ל'הותר לפרסום', מה שלא היה בתחילת המלחמה, אז אנחנו מבינים את מי זיהינו, וזה קשה נפשית". מה לקחת מהחודשים האלה? "למדתי שאנחנו לא באמת מודעים לכול חות שיש לנו עד שאנחנו לא מול סיטואציה, וראיתי שיש לי את היכולת להתמודד נפשית עם דברים קשים מאוד. הבנתי כמה חשובה העבודה של זיהוי חללים מהיר ככל האפשר, כדי לתת את הכבוד האחרון לחלל, שעבורי זה ערך עליון. הרגשתי סיפוק שהייתי חלק מזה. והדבר האחרון, אבל לא האחרון בחשיבותו, שאני לוקח איתי, הוא האנשים הנפלאים והמול פלאים שפגשתי שם, ושלא הייתי נחשף אליהם בשגרה. אנשים שהגיעו מכל המגזרים, מכל קצוות הארץ, נקיים, טהורים, ללא אג'נדה. כולם מאוחדים באמת סביב המשימה והמטרה. תחושה של עוצמה אנושית, שאני מקווה לזכור ולשמור". יגאל פויגל. צילומים: אלבום פרטי טומי אלון. "היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חברות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה" 7

דודו בצלאל, מנכ"ל ההסתדרות; טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה; לישי פלד, מיישמת במינהל טכנולוגיות, מידע ודיגיטל; ונירית ויטמן, מנהלת הדרכה בתוכנית 'לומדים ומתקדמים', מספרים על באוקטובר 7- ההתגייסות המיידית למערך המילואים ב Shutterstock : צילום אילוסטרציה ההסתדרות במילואים 8

"ספגנו אבדות קשות. נפרדתי שנה 20 משני חברים ששירתו איתי במילואים" דודו "בחגים היינו בתאילנד", מספר , מנכ"ל ההסתדרות. "היינו אמורים בצלאל באוקטובר. בתחילת אוקטובר 9- לחזור ב החלטתי שאני רוצה לקצר את הטיול, כדי באוקטובר בעבודה. לא יודע 8- להיות ב להסביר למה, אבל הפכתי עולמות עד שהל צלחתי למצוא לנו טיסה חדשה. נחתנו בישל באוקטובר בלילה. יום 5 ראל ביום חמישי שישי היה יום התאפסות, ובשבת בבוקר .09:00 התעוררתי מאוחר יחסית, בסביבות בירושלים לא היו אזעקות, כך שלא הייתי מודע להתרחשויות. יצאתי לסלון וראיתי את אישתי מול הטלוויזיה ואת הטנדרים 120 הלבנים. הדלקתי את הטלפון וראיתי שיחות שלא נענו מהצבא. התקשרתי למ"פ שלי לשאול מה קורה. הוא אמר לי: שים . לקח לי רגע 1 על עצמך מדים ותגיע לבה"ד לסדר את המחשבות, כי אני בכלל שנה קודם השתחררתי ממילואים. מה מילואים עכשיו, אני אומר לעצמי. 'אנחנו באירוע ענק', אני שומע אותו מהעבר השני של הקו מתפרץ לי למחשבות, 'פשוט תגיע'. הגעתי. התחיילתי. באוקטובר במקום להיות במשרד הייתי 8- ב בעוטף". מה תפקידך במילואים? "אני רס"פ בגדוד חי"ר של יוצאי גבעתי, בדרגת רס"מ". לאן שולחים את הגדוד? "בשלושת השבועות הראשונים סרקל נו אזורים בין יישובי העוטף לגדר עם שתי משימות מרכזיות: לאתר גופות ולטהר אזול רים ממחבלים. משם עברנו לאשקלון ומשם גיחות לרצועה". איפה הייתם ברצועה? "במשך חודש וחצי היינו באזור הצפול ני של הרצועה. בתור רס"פ הפלוגה הייתי כמה ימים בפנים, ואז יצאתי לבסיס בזיקים להיערכות וציוד הפלוגה מחדש. נכנס שוב וחוזר חלילה. השהייה בפנים קשה. הרבה מתח ודריכות. הרבה כירורגיה עדינה בפעול לות. ספגנו אבדות כואבות. אישית נפרדתי י � שנה במ 20 משני חברים ששירתו איתי לואים, וחבר מהצוות שלי נפצע קשה. עזה היא אזור לחימה מסוכן. מחבלים מסתתרים, צלפים מגיחים, אבל אני לפחות לא הרגשל תי תחושת פחד. נראה שהאדרנלין והריכוז הגבוה משחררים את כל היתר. ובכל זאת כשנפצע חבר, או חלילה נהרג, אי אפשר לא לחשוב שזה היה עלול להיות אני". מה החזיק אתכם שם? "הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. זו לא קלישאה. ממש נלחמים מלחמת קיום. ידענו שאנחנו שם מהסיבות הכי מוצדקות. זה מעיף את המורל לשמיים". היו הפוגות בבית? שעות. 24 "בודדות. בעיקר התרעננות של לחבק את האישה וארבעת הילדים ולחזור. כשהגעתי להפוגה אחת ארוכה יחסית, בת שלושה ימים, קפצתי לעבודה. אני זוכר שהל רגשתי שיש המון עצב בעורף. פתאום נפער לי דיסוננס עצום בין להיות לוחם ששומר על רמת מתח ומורל גבוהים, ובין עורף שנראה לי עצוב וחבוט. הפער הזה גדל כשהשתחררתי". כמה קשה החזרה? "לקח לי שבועיים להבין לאן חזרתי. הקושי הראשון הוא לסיים לפני שהסל תיים. יש שם עדיין לוחמים. יש לנו עדיין חטופים. קשה להתנתק מהרצון להמשיך להיות חלק מזה. נוסף על כך, חזרתי לשגל רה שלא הייתי חלק ממנה הרבה מאוד זמן. להבדיל, זה כמו להתעורר אחרי כמה חודל שים שהיית מחוסר הכרה, החיים המשיכו ואתה צריך להדביק את הפער של מה קרה כאן, להתחבר מחדש. ויש כל מיני ניתוקי תודעה שבהם אתה כאן ועולים פלאשבקים משם". ספר על אחד מהם. "באחת הפעילויות בעזה הגענו לבית ספר. לאחר שהאירוע שם הסתיים, מצאתי את עצמי יושב בתוך כיתה מול לוח, והיה הזוי לחשוב של מי הכיתה הזו ומה לומדים שעות אחרי, אני כבר בבית לאחר 72 . שם השחרור, יושב באסיפת הורים של הבת שלי בכיתת הלימוד שלה, מול הלוח. לרגע לא ידעתי אם אני שם או כאן". מה אתה לוקח איתך מהחודשים האחרונים? "שלושה דברים התחזקו אצלי מאוד: הציונות, החוסן והגאווה העצומה בעם שלנו". ספר על פרויקט 'מגויסים למענכם'. "באחד מימי השחרור הראשונים שלי קיל בלתי טלפון מיו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד שאמר לי: 'אנחנו חייבים לפעול כדי לסייע למילואימניקים שנפגעו במקומות העבודה'. גם יניב לוי, יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרות, היה שותף ליוזמה הזו. לא נדרל שה יותר משיחת טלפון כדי להתחיל לגלגל את הפרויקט. הקמנו צוות עם כל ההנהלה של הארגון ויצאנו לדרך. הרחבנו את השיל רותים שיש כיום, לרבות סיוע משפטי של ההסתדרות. פניתי למנכ"ל אולג'ובס דאז שי מגל, והוא מייד נעתר לבקשתי ונרתם. קיבל לנו חודש חינם ועזרה בכתיבת קורות חיים ובהכנה לראיון עבודה. גם ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס בישראל, נרתם לסייע לעל צמאים שלא מקבלים גמולים. האמת שכל מי שפנינו אליו מייד אמר כן. "אני חייב להודות שכשארנון התקשר, "הרגשנו דודו בצלאל, מנכ"ל ההסתדרות: שאנחנו נלחמים על הבית. זו לא קלישאה. ממש נלחמים מלחמת קיום. ידענו שאנחנו שם מהסיבות הכי מוצדקות" דודו בצלאל. צילום: אלבום פרטי 9

זה היה סוג של בינגו, משום שבמילואים נתקלתי בסיפורים רבים של בעיות של מיל לואימניקים במקומות העבודה שלהם. אחד המילואימניקים שהיה אצלי בגדוד סיפר לי שביום שהוא התגייס למילואים אמרו לו במל קום העבודה שדוחים לו שימוע רק כי הוא התגייס למילואים, אבל הם יחכו בסבלנות עד שישתחרר ואז יערכו את השימוע. מייד פניתי להסתדרות המעוף, שאליה משויך מקום העבודה. הסתדרות המעוף בשיתוף מרחב תל אביב-יפו והלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי הצליחו גם למנוע את הפיטורים, ויותר מזה, מצאו לו מקום אחר שמתאים לו יותר, בתוך החברה. הוא גם אדם עם מוגבלות, ואין יותר שמח ממני שבסוף הצלחנו לסייע. כמוהו יש עוד רבים וטובים שלא יכולים לעמוד לבד מול המעסיק והמל ערכת. "הנושא הזה כאוב מאוד ובמהלך השירות קיימנו שיח פתוח, כי כמובן כולם דאגו לעל בודה ולפרנסה. יש מעסיקים מדהימים שרק תמכו ואפילו עטפו את המשפחות. אבל היו גם כאלה שקיבלו את זה לא טוב, ושאלו את העובד המילואימניק 'מתי אתה מגיע?', כאילו הוא יצא לאיזה טיול שנתי. הלחץ של המעל סיק פוגע בריכוז וזה מאוד משפיע. בתור מי שעשה מילואים כל כך ארוכים ונפגש עם הבעיות שהתעוררו בשטח עצמו, אני חושב שהיוזמה של 'מגויסים למענכם' היא יוזמה חשובה וערכית מאין כמוה, ואני גאה להוביל אותה עם השותפים הנפלאים שלנו". האחריות שלי היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים , מנכ"ל הסתדרות עובדי טל בורשטיין 7- המדינה מאז מרץ האחרון, הוקפץ כבר ב י � בבוקר. בתור סא"ל במ 07:00 באוקטובר ב- של החטיבה הצפונית 969 לואים, מג"ד גדוד באוגדת עזה, שיחת הטלפון שקיבל הייתה מראש המטה של החטיבה. הוא הכין תיק קטן להיעדרות שחשב שתהיה כמה ימים, נפרד מאיה אישתו ומשלוש בנותיו, נוגה, יהל וזיו (תאומות בנות שבע ותינוקת בת שנתיים), והתייצב בימ"חים בקציעות. בדרך לשם, הספיק להוציא פקודת חירום להקפל צת הגדוד. לפקודה הזו יש משמעות אחת: מלחמה. מה המשימה הראשונה של הגדוד? "לאחר יומיים של אימוני כשירות נכנסל נו לשדרות לטהר את העיר ממחבלים, עזרנו בקרב ההירואי על תחנת המשטרה שם, ונל שארנו להגן על העיר כחודש וחצי. התחנה הבאה שלנו הייתה מעבר ארז. קיבלנו אחל ריות על מנהרות שקרובות לגדר, באזור נתיב העשרה ומעבר ארז. באחת הפעמים שם, גילינו מנהרה ענקית. כחלק מהרוטינה ביל צענו קידוחים במנהרה כדי להכניס מצלמה. גילינו להפתעתנו שלוחה שמתפצלת ממנה מטרים מתחת לאדמה. לאחר 32 בעומק של שהחדרנו אליה מצלמות, זיהינו שמסתתרים בה שלושה מחבלים. זרקנו פנימה רימונים וחיסלנו אותם. העבודה נעשתה בשיתוף כול חות נוספים, במקרה זה צוות הנדסה. קשה לתאר במילים את סיפור המנהרות והאתגר הגדול שבלחימה מול היתרון היחסי שיש למחבלים שמסתתרים שם". פחדתם? "בוודאי. הפחד מובנה במצב כזה. אנחנו בסכנת מוות כל הזמן. כולם בדריכות גדולה מאוד. כל טעות בשיקול דעת או בביצוע יכול לה להיות גורלית. התשובה לכך היא עבודה מדויקת על פי תורות הלחימה. לוודא שאין קצוות פתוחים. לדעת שהמשימה ברורה גם לאחרון החיילים. כשעובדים מסודר מלמעל לה למטה, זה נותן הרבה ביטחון". היו מילואימניקים שחוו קשיים מיוחדים? "היו לנו לוחמים שגרים בדרום, שחוו בשבת את המתקפה בבתים שלהם ומייד הוקפצו למילואים. לא היה להם זמן לעכל את מה שעברו ובהמשך הכול צף וההתמול דדות הפכה קשה מאוד. אני חייב לשבח את הצבא, שהעמיד מערך של יועצים ארל גוניים, קב"נים ופסיכולוגים שנתנו מענה בשטח. כשזה לא עזר, שחררנו אותם הביל תה כדי לא להוסיף טראומה על טראומה. האחריות שלי כמג"ד היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים שלי, לא רק הפיזית. לחזור הביתה בשלום זה מכל הבחינות". אתה בקשר איתם גם היום, לאחר השחרור ממילואים? "בוודאי. קודם כול מתוקף תפקידי כמג"ד. הגדוד שלנו הוא גם קהילה בפני עצמה, ובאופן יוצא דופן הקמנו עמותה שמעניקה מעטפת רווחה לחיילי הגדוד, כמו תמיכה כסל פית, סיוע במציאת עבודה וכן הלאה". נחזור לעזה. לאן אתם ממשיכים אחרי מעבר ארז? "קיבלנו אחריות על גזרת ניר עם, לביל צוע משימות בבית חאנון ובמזרח ג'באליה". איזה סוג משימות ביצעתם שם? "משימות של חישופים, כמו הורדת מטעים, עצים, בתים שמפריעים לתצפיות. עשינו פטרולים וחווינו הרבה היתקלויות עם מחבלים. יש באזור הרבה צלפים שמגיחים משום מקום ולכן העירנות, הדריכות והעבול דה על פי ההנחיות מצילות חיים". מתי השתחרר הגדוד? "אחרי חמישה חודשים השתחררנו זמנית, ואנחנו עתידים לחזור לפעילות מבצעית". השארת בבית אישה ושלוש בנות. איך הרגשת עם זה? "אישתי קצינה בקבע בחיל האוויר, כך שהייתה לי הרבה תמיכה והבנה. אבל תפעול הבית במשך תקופה כל כך ארוכה, שבה אבא לא נמצא, היה מאוד מאתגר. קיבלנו עזרה גדולה מאחותה ומהוריה של אישתי, שאפל שרו סוג של שגרה במצב מאוד לא שגרתי". טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה: "האחים שלי לנשק הם אחים לחיים. הם אלה שהיו איתי במצבי הקיצון של החיים, אנחנו מדברים דרך העיניים, הם מבינים אותי, אנחנו אפילו לא צריכים מילים" טל בורשטיין. צילום: אלבום פרטי 10

מה החוויה המשמעותית שלקחת איתך? "ברמה האישית אתגרתי את המסוגלות לעמידה במצבי לחץ מתמשכים. אבל בעיל קר יש את האחים שלי לנשק, שהם אחים לחיים. הם אלה שהיו איתי במצבי הקיצון של החיים, אנחנו מדברים דרך העיניים, הם מבינים אותי, אנחנו אפילו לא צריכים מילים. וגם את התחושה שהיינו כאן חלק ממשק כנפי ההיסטוריה של עם ישראל. יש בזה משהו מאוד עוצמתי ומרגש". קשה לחזור לשגרה? "הרבה יותר ממה שחשבתי. המילואים הפכו להיות השגרה שלי, ופתאום לא ברור לי לאיזו שגרה אני חוזר. אני שונה ממה שהייתי לפני המילואים, ובזמן שהייתי שם הייתה כאן שגרה מלאה שאני לא שותף לה. קיימת תחושת זרות, ריחוק, קשה לחבר שתי מציאויות שכל כך רחוקות זו מזו. ויש את שעון החול שגם משפיע. אני יודע שתכף אני יוצא שוב, אז יש מעין הגנה עצמית לא להל תרגל יותר מדי, כדי שלא יהיה קשה לעזוב שוב. הרבה תעתועי נפש". ובבית? "גם בבית אני עדיין בתקופת הסתגלות. למשל לחזור להיות אבא נוכח. לפני כמה ימים אמרתי לאישתי שיותר קל לפקד על גדוד בעזה מאשר להתמודד עם שלוש הבנות שלי". "היכתה בי התובנה שהכול יכול להיגמר בעוד רגע" , מיישמת במינהל טכנולוגיות, לישי פלד מידע ודיגיטל בהסתדרות, גם כן שבה מחו"ל רגע לפני שהכול התחיל. "ביום שישי בערב, באוקטובר, בשדה התעופה, שוחחתי עם 6 אישה מקסימה, והתגלגלנו לדבר על הצבא והמילואים. אמרתי לה: 'אם מקפיצים אותי למילואים, סימן שהמצב ממש לא טוב'. עשר שעות אחרי הייתי על מדים. מה הסיכוי 06:30 שקורה דבר כזה? את האזעקה של לא שמעתי. התעוררתי בבוקר מטלפון של חברה מודאגת שנפל לה טיל ליד הדירה בתל אביב. מייד התקשרתי לחמ"ל לברר מה קורה וקיבלתי הנחיה להגיע מייד". מה תפקידך במילואים? "אני סמלת במילואים בחמ"ל הנפגעים של צה"ל, במדור טיפול ראשוני. אנחנו אחל ראים על אירועי נפגעים, שיש בהם חללים ונפגעים, ועל תפעול ההודעות למשפחות". איך זה עובד? "שמות הפצועים וההרוגים מנותבים אלינו לחמ"ל, ואנחנו צריכים לבדוק ולאמת זיהוי ולהעביר להמשך טיפול. בשגרה הודל עות נפגעים זה פצוע במצב קשה, מצב אנוש או חלל, כאלה שלא יכולים להודיע אישית למשפחה, ובמלחמה גם מצב בינוני, מונשם ומורדם נכנס בקטגוריה להודעות. "אני מקבלת שם של פצוע או של חלל, מוודאת שזוהה כמו שצריך – זיהוי כחוק מתבצע רק לאחר אישור רב ונעשה באמל צעות אחת מהדרכים הבאות: שיניים, דיאן-איי או טביעות אצבע. אם יש זיהוי, אני מצליבה מידע עם מאגרי מידע, להבין את סטטוס הפצוע או החלל. למשל, אם יש הורים גרושים, צריך להכין הודעות נפל רדות; אם יש אח או אחות בשירות סדיר או מילואים, צריך להעביר הודעה דרך מפקד היחידה, וכן הלאה. נדרשת תשומת לב גדולה לפרטים הקטנים. אם אין זיהוי, ממשיכים על פי אותו תהליך, אבל ההודעה אינה ודאית או סופית". באוקטובר? 7- מה את פוגשת בחמ"ל ב "במילה אחת: כאוס. אנשים רצים עם דפים ביד, צעקות, אקסלים מלאים בשמות, תחושה של חוסר שליטה, לא יודעים מי חי, מי נעדר, מי פונה. לא היינו ערוכים בשום צורה לתרחיש הזה. אפילו לא קרוב. אנחנו עושים כל הזמן תרגולת לאירועי נפגעים. 200 המקסימום היה למיטב זכרוני אירוע של באוקטובר תפס אותנו 7 . נפגעים בו זמנית במוכנות אפס. זה היה מפחיד. האדמה רועדת בלי שתהיה רעידת אדמה". חוץ מהמספרים, מה היה שונה באירוע הזה? "החלק של החטופים והנעדרים, הרבה אי-ודאות. גם במסיבה היו הרבה חיילים בשירות. זה יצר הרבה בלאגן עם הנהלים הרגילים". מה האתגר בעבודה הזו? "האתגר המרכזי הוא להצליח לנהל את מאגרי המידע בצורה מסודרת, עם מינימום טעויות. אנחנו מדור קטן שהיה צריך להשתל לט על מגה-אירוע". מה היה לך הכי קשה? "להיחשף לתיאורים גרפיים שמגיעים בדו"ח על מצב הפצועים או החללים. כל פרטי האירוע מפורטים בדו"ח שאני מקבלת, והיו שם תיאורים שהמוח לא מצליח לעכל. אין דרך להתרגל לזה". איך התמודדת? "יש באגף אנשי חוסן שעוזרים לנו. התחל לתי טיפול פסיכולוגי פרטי, ואני עושה הרבה ספורט שעוזר לי להשתחרר. גיליתי שמאד עוזר לדבר. יש גם תמיכה מההסתדרות, מרל גישים את הגב שלהם וזה חשוב לדעת שאנל חנו לא לבד". מה למדת על עצמך? "הבנתי שזו לא בושה לבקש עזרה. הבל נתי שאני חזקה. שלמרות הדברים הכל כך קשים שנחשפתי אליהם, הצלחתי להתמודד ולשמור על השפיות שלי. למדתי להרחיק את מה ואת מי שלא עושים לי טוב ולקרב כל מה שמיטיב איתי". ימי 72 איך הרגשת לחזור לעבודה לאחר מילואים? לישי פלד, מיישמת במינהל טכנולוגיות, מידע ודיגיטל "לא היינו בהסתדרות: ערוכים בשום צורה לתרחיש הזה. אפילו לא קרוב. אנחנו עושים כל הזמן תרגולת לאירועי נפגעים. המקסימום היה למיטב זכרוני אירוע נפגעים בו 200 של באוקטובר 7 . זמנית תפס אותנו במוכנות אפס. זה היה מפחיד. האדמה רועדת בלי שתהיה רעידת אדמה" לישי פלד. צילום: אלבום פרטי 11

"הגוף שלי קרס והייתי במשך תקופה חולה לסירוגין. היה קשה להשאיר מאחור הכול ולחזור להתעסק בעולם תוכן אחר. נדרש זמן הסתגלות. קיבלתי הרבה תמיכה והבנה בעבודה, לא לחצו עליי. עזרה לי מאוד הידיעה שיש לי לאן לחזור ולא חששתי שיפטרו אותי. זה ביטחון חשוב בתקופה כזו ששום דבר בה לא ודאי, ובהתחשב בעובדה שאני רק חצי שנה עובדת בהסתדרות". התקופה הזו שינתה אותך? "במובנים מסוימים כן. הכתה בי התובנה שהכול יכול להיגמר לא מחר או מחרתיים, אלא בעוד רגע, וזה משנה את הגישה לחיים. היום למשל אני הרבה יותר חרדה לאנשים שאני אוהבת. אבל ראיתי שגם בכאב הכי גדול אפשר למצוא את הטוב. הוא תמיד נמצא. ואולי הכי חשוב, למדתי לא לדחות תוכניות, אלא לחיות ועכשיו". "אני מרגישה משמעותית ותורמת ויש בזה הרבה סיפוק" , מנהלת הדרכה בתוכנית נירית ויטמן באוקטובר 7- 'לומדים ומתקדמים', הייתה ב בעיצומו של ירח דבש חלומי עם זוגתה, לפנות 04:00- שני יצחקי, בקוסטה ריקה. ב בוקר שם, הטלפון שלה התחיל לצפצף בלי הפסקה. היא העירה את עצמה בכוח. "היו לי מיליון הודעות", היא מספרת, "כולל צו מהמפקד שלי במילואים, שלא ידע שאני 8 בחו"ל". מה עשית? "הערתי את אישתי וצעקתי לה: 'יש מלחמה'. היא בכלל חשבה שאני אומרת לה שיש מלחמה בקוסטה ריקה". איך הרגשת כשהתעוררת להודעה כזו עשרות אלפי קילומטרים מהבית? "הרבה בלבול, קצת אכזבה – הטיול הזה היה חלום שהגשמנו ופתאום הכול השתבש, אבל בעיקר הלב התפוצץ מדאגה והמשימה ברורה לשתינו: חוזרות הביתה. "מכאן התחיל חמ"ל של טלפונים למל צוא טיסה חזרה. בסוף מצאנו טיסה למדל ריד והייתי צריכה לקבל מכתב מהצבא כדי לקבל קדימות בטיסה של אל על ממדריד לתל אביב. בהתחלה הסכימו להעלות אותי על הטיסה בעקבות דרישת הצבא, אבל לא את אישתי, וכמובן לא הסכמתי לעזוב אותה, בסוף קיבלנו שתינו אישור ונחתנו בארץ באוקטובר. למרות הג'טלג והעייפות 14- ב מהמסע המפרך חזרה, מייד עליתי על מדים והתייצבתי". מה תפקידך במילואים? "אני מנהלת חדר בקרה בפיקוד העול רף, ואחראית על גזרת השפלה. התפקיד שלי הוא לתכלל את פעילות כוחות הביל טחון וההצלה במקרים של נפילות טילים. מחדר הבקרה אני רואה את כיוון השיגור ואנחנו יודעים לשער את מיקום הנפילות. אם יש נפילות, מתאמים הוצאת כוחות כמו מד"א, כוחות הביטחון, משטרה, כיבוי אש ובמידת הצורך חילוץ והצלה – יש לפיקוד העורף שני גדודים כאלה. ״בהתאם לנתונים שמתקבלים בחדר הבל קרה, אני יודעת איזה כוחות להקפיץ לאילו זירות. בשבועות הראשונים של המלחמה הגזרה שלי הייתה מהחמות ביותר מבחינת מספר השיגורים". מה נדרש כדי לעשות את העבודה שלך? ,12/12 "אנחנו עובדים במשמרות של כולל שישי-שבת. לא יוצאים מהמתחם התתקרקעי כל המשמרת. העבודה שלי לפני הכול היא אחריות גדולה. לנהל את האירוע בדיוק ובמקצועיות יכול להיות עניין של חיים ומוות. נדרשת שליטה מעולה במערכות מתקדמות, ניתוח מצב, אני מכירה על בוריה את הגזרה שלי. יש משמעות מבחינת ניהול האירוע אם יש נפילה על בית רב-קומות, או בית פרטי, גן-ילדים או בית-ספר. לכל תרל חיש התגובה שלנו תהיה שונה. אני חייבת להיות בערנות וברמת דיוק מקסימליים בכל שעות, ואני 12 דקה. זה קשה במשמרת של עוד עשיתי משמרות לילה לאורך כל התקול פה, כך שהחיים שלי בכלל היו הפוכים". את אוהבת את מה שאת עושה? "אני מאוד אוהבת את התפקיד. אני אוהבת את האחריות שיש לי, את המקצועיות שאני צריכה להביא לתפעול מושלם של כל אירוע, כדי שיהיו חילוצים כמה שיותר טול בים. אני מרגישה משמעותית ותורמת ויש בזה הרבה סיפוק". אתם מתכוננים לתרחישים נוספים? "בעקבות המלחמה הכול השתנה. כותל בים נהלים חדשים ועושים הרבה תרגולות לתרחישים שלא חשבנו עליהם לפני, כמו חדירת מחבלים למטה". כמה זמן היית במילואים? י � ימים ולילות רצוף. האמת שכבר רצ 53" תי מאוד לחזור לחיים שלי, לעבודה, ולשעון ביולוגי נורמלי של ערות ביום ושינה בלילה". ואיך היה לחזור לשגרה? "למרבה ההפתעה, היה יותר קשה ממה שחשבתי. המעברים הקיצוניים שהיו לי בתקופה הזו השפיעו עליי. משלב של התל נתקות מלאה בחו"ל, רחוק מהבית בטיול של החיים, ישר למדים ולחודש וחצי ברצף של משמרות לילה קשות, ומשם ישר לקל פוץ חזרה לעבודה – עולם אחר לגמרי. היה לי הלם קל. מעין בלבול, תחושת חוסר שליטה. אבל הבנתי שאני חייבת לגלות אמפטיה לעצמי, וקיבלתי המון תמיכה ממירי שטח, המנהלת שלי, ומכל הצוות, ולאט לאט אני חוזרת למסלול ולעצמי, מתפללת שלא תהיה הסלמה ונוכל להמל שיך לנהל סוג של שגרה לצד המלחמה״. נירית ויטמן. צילום: אלבום פרטי נירית ויטמן, מנהלת הדרכה בתוכנית 'לומדים "אני חייבת ומתקדמים': להיות בערנות וברמת דיוק מקסימליים בכל דקה. זה קשה במשמרת שעות, ואני עשיתי 12 של משמרות לילה לאורך כל התקופה, כך שהחיים שלי היו הפוכים. אני מאוד אוהבת את התפקיד. אני אוהבת את האחריות שיש לי, את המקצועיות שאני צריכה להביא לתפעול מושלם של כל אירוע, כדי שיהיו חילוצים כמה שיותר טובים" 12

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=