צילומי רנטגן לחיילים שמגיעים עם הפניה מרול פא היחידה. הוא מחמיא לצה"ל על שיפור ניכר בטיפול הרפואי בחיילים במהלך השירות הצבאי ברמת הזמינות לבדיקות, נגישות לרופאים מומל י � שנה בעולם הד 16 חים וכן הלאה. יש לו ותק של מות בבריאות כללית, ושבוע מתחילת המלחמה הוא התנדב למילואים בשורה. ספר על מחנה שורה. "מחנה שורה נבנה לשם זיהוי חללים. תהליך זיהוי חלל מחייב שני אמצעי זיהוי מתוך שלושה: די-אן-איי, שיניים או זיהוי ממקור ראשון של אדם שנכח באירוע ומכיר את החלל. ביום הראשון של שרשרת החיול עושים צילום שיניים פנורמי ולול קחים די-אן-איי. שניהם נשמרים במאגרי הצבא. כדי לזהות על פי שיניים נדרש לעשות צילום סי.טי. ולהשוות לצילום הפנורמי שנשמר במאגר. כאן אני נכנס לתמונה בתור מומחה דימות". מה תפקידך בכוח? "יומיים אחרי תחילת המלחמה הביאו ניידת סי.טי מאוניברסיטת בן-גוריון לשורה. כמה ימים לאחר מכן התחלתי לעשות שם יומיות. עשינו ציל לומי סי.טי לגוף, לפעמים לחלקי גוף, ואיפה שאפל שר גם לשיניים, כדי לקדם זיהוי ודאי של החלל". מה קורה בשורה בימים הראשונים? למה אתה נחשף שם? "זו אומנם הפעם הראשונה שאני עושה סי.טי לחללים, אבל בבית החולים כבר ראיתי הרבה מקרי טראומה, פציעות, ירי, דקירות וכן הלאה. חשבתי שראיתי הכול, עד שהגעתי לכאן. זה לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. קחי את סרט האימה הכי נוראי שצולם אי פעם, זה אפילו לא מתקרב למה שראינו כאן. בחודש הראשון עשינו דימות גם לחללים אזל רחים וגם לחיילים. אחרי חודש החלק האזרחי שבפיקוח המשטרה עזב את שורה ונשארנו רק עם גופות חיילים. בתחילת המלחמה היו עשרות גופות ביום. המראות בלתי נסבלים". איך מתמודדים עם זה וחוזרים ביום שאחרי? "עבדתי על אוטומט. ניתוק רגשי מלא. לא חושבים. עושים פעולות. החלטתי גם לא להיכנס לטלגרם או לרשתות לראות סרטונים, לא הקשבתי לחדשות כדי לא ליצור חיבור רגשי לסיפור שמאל חורי הגופות שאני פוגש". הקושי לא צף כשאתה מגיע הביתה? "בבית אני בתפקיד של לשמור על הבית. להוריד את סף הלחץ מהמצב. להתעסק עם העל ניינים של הבית. זה מאפשר לי לא לחשוב על מה שעברתי במהלך היום. ובכל זאת, יש 'תופעות לוואי'. מצאתי את עצמי פונה לאכילה מנחמת, יצאתי לגמרי מאיזון. גם זו דרך לפרוק. במקרים יוצאי דופן אני לא רק פורק, אלא גם מתפרק. למשל באחד הימים הגיעו אלינו שתי גופות בלבד. מאחר שהלחץ ירד ולא עבדנו כבר בסרט נע, קיל בלנו גם את סיפור המקרה שלהן. כאן הבנתי כמה הניתוק חשוב בעבודה הזו. החיבור בין מי החללים ואיך נהרגו לסריקת הסי.טי שזיהתה אותם שבר אותי. הקושי המרכזי היום הוא שאחרי הזיהוי אנחנו חשופים ל'הותר לפרסום', מה שלא היה בתחילת המלחמה, אז אנחנו מבינים את מי זיהינו, וזה קשה נפשית". מה לקחת מהחודשים האלה? "למדתי שאנחנו לא באמת מודעים לכול חות שיש לנו עד שאנחנו לא מול סיטואציה, וראיתי שיש לי את היכולת להתמודד נפשית עם דברים קשים מאוד. הבנתי כמה חשובה העבודה של זיהוי חללים מהיר ככל האפשר, כדי לתת את הכבוד האחרון לחלל, שעבורי זה ערך עליון. הרגשתי סיפוק שהייתי חלק מזה. והדבר האחרון, אבל לא האחרון בחשיבותו, שאני לוקח איתי, הוא האנשים הנפלאים והמול פלאים שפגשתי שם, ושלא הייתי נחשף אליהם בשגרה. אנשים שהגיעו מכל המגזרים, מכל קצוות הארץ, נקיים, טהורים, ללא אג'נדה. כולם מאוחדים באמת סביב המשימה והמטרה. תחושה של עוצמה אנושית, שאני מקווה לזכור ולשמור". יגאל פויגל. צילומים: אלבום פרטי טומי אלון. "היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חברות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה" 7
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=