"זו השליחות שלי" ל � באוקטובר התעוררנו אישתי, אני והי 7 "ב- עד 06:30- דים לאזעקות שלא הפסיקו ברצף מ בבוקר, כולל נפילה קילומטר וחצי מהבית 11:00 מדריג'את, כפר הרון חאג' עמארשלי", מספר תושבים מול כסייפה. "אני 1,200- קטן של כ זוכר שכל הבית רעד, תחושה מפחידה של חוסר אונים, ובהמשך גילינו שילדה קטנה וסבתא שלה נהרגו מהשיגור. במלחמה ספגנו אבדות נול ספות, בהן גם חבר שלי ושלושת ילדיו. במהלך השבת הגיעו אלינו לממ"ד כל המשפחה ושכנים איש מפוחדים ומבולבלים". 30- קרובים. היינו כ חאג' עמאר, רוקח אחראי בשירותי בריאות כללית, עובד במרפאה בשכונת נווה נוי בבאר שבע שלא נפתחה בשבוע הראשון למלחמה. והבכור 3 "אישתי ושלושת הילדים, הצעיר בן , היו כל כך מפוחדים, שלא יכולתי לעזוב 12 בן אותם. למען האמת, גם הנסיעה מהבית למרל פאה, שאורכת כחצי שעה, נראתה מאיימת. היא לא ממוגנת ואין בקרבתה מקלט, אז השיקול לא לפתוח אותה היה נכון. בכל מקרה אנשים פחדו לצאת מהבית בימים הראשונים". הוא נקרא לעזרה באחת המרפאות הגדולות של שירותי בריאות כללית. "עם כל ההתנגדות בבית, הרגשתי שאין ברירה ושאני חייב להתייצב ולתת כתף. הייתי מופתע מאוד שלקוחות רבים הגיעו לקחת מרשמים לכמה חודשים, כדי לאל גור תרופות לכל מקרה שלא יהיה. הבלבול, איהוודאות וחוסר ההבנה לאן פנינו גרמו לאנשים שנוטלים תרופות כרוניות להיות בלחץ. מכיוון שגם אנחנו לא ידענו לאן המצב הולך, ופחדנו להישאר ללא אספקה בהמשך, הפעלנו שיקול דעת, ולרוב הלקוחות סיפקנו תרופות לחודש אחד בלבד". אחרי כמה ימים, הרוקחת המרכזית של כללית הודיעה לו שעומדים לפתוח מרפאה למפונים בים המלח, וביקשה ממנו לנהל את בית המרקחת שם. ו � שלי. יש לי מחויבות מקצועית ואנ 8 "זה היה הצו שית. אמרתי כן, ומאז ועד היום אני שם. נוסע כל בוקר, וחוזר בערב הביתה לאישה ולילדים". מה ראית כשהגעת לים המלח? אלף איש. היה לי ברור 17- "המון מפונים, כ שאני נערך לעבודה סביב השעון – גם לתת שיל רות, גם לנהל את המקום, לחדש את מלאי התרול פות, לדאוג לציוד וכן הלאה. מאוד מאתגר". איך עומדים במשימה? "בהתחלה היה קשה. בית המרקחת היה חדר קטן, מעין חדר תרופות לשעת חירום. עשרות לקוחות שהמתינו יותר משעה. עם זאת, ראיתי שכולם אסירי תודה על כך שאנחנו בכלל שם והם יכולים לקבל תרופות. לקח זמן להתאפס, לקבל כוח עבודה נוסף, למלא את המלאים, ועם הזמן גם לעבור למקום מרווח יותר שכבר אפשר לעבוד בו בצורה סבירה. צריך לזכור שאנשים הגיעו לשם בלי כלום. אנשים שזקוקים לתרופות על בסיס קבוע, עם מחלות כרוניות, גם כאלה שאי-נטילת התרופות לאורך זמן יכול לסכן את חייהם. אני חייב לציין לטובה את שיתוף הפעולה עם המטה שסייע, סיפק את כל רשימת התרופות שביקשתי בתעדוף גבוה ונתן לי גב מדהים. עבל דנו שבעה ימים בשבוע כדי לעמוד בביקושים, לייצב את המצב ולתת לאנשים היקרים האלה, שנמצאים הרחק מבתיהם, תלושים וסובלים, את תחושת הביטחון המינימלית לגבי בריאותם". איך התמודדת עם הקושי? "האמת שעם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרל גשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל-כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה? קיבלתי כל כך הרבה תודות וחיבוקים מהאנשים כאן, שהפכו ממש לחלק מהמשפחה שלי. צוותים רפואיים באו והלל באוקטובר, לא זז עד שאחרון 15- כו ואני כאן מ המפונים יחזור הביתה. זו השליחות שלי". "מזל שלא הייתה פלישה גם בצפון" , רוקח קליני במרפאת יוספטל טומי אלוןגם נהריה ורב-סרן במילואים בפלמ"ר (פלוגת מילואים 7- רפואית), מיהר להוציא מאחסון את המדים ב באוקטובר. "הבנתי לאן אנחנו הולכים", הוא אומר. לפנות בוקר, הוא כבר היה 03:00- יום למחרת, ב בימ"ח (יחידת מחסני חירום) בצפון. הפלוגה שלו מטפלת בפצועים בשטח ומפנה אותם לבתי החולים, באוקטובר הם כבר התחילו לטפל בפצועים. 10- ומה אלון אחראי על כוח האדם, על התפעול, על ההדרכה ועל הציוד הרפואי. בשגרה הוא גם מנחה סדנאות גמילה מעישון. "אחרי המלחמה תהיה לי הרבה מדי עבודה", הוא אומר. "מילואימניקים שהפסיקו לעשן חזרו, ואחרים הגדילו את הכמויות. קשה לי לראות את זה, לפעמים זה בלתי הפיך". כמה זמן היית במילואים? יום. היינו כל הזמן בכוננות. בהמתנות 68" ביצענו הרבה תרגולים מקצועיים, ואנחנו בדריכות לכל קריאה. קשה לשמור על דריכות גבוהה תוך כדי המתנה". מה עם המשפחה בבית? "את נהריה לא פינו. אישתי חרדה מאוד, והשל בוע הראשון, שבו היא הייתה לבד עם שתיים מתוך שלוש הבנות, היה קשה מאוד. הן ננעלו בבית ולא יצאו אפילו להוריד זבל. כשהבנו שהגרוע מכול כבר לא יקרה, הדברים החלו להירגע. בשלב מסוים התל חלתי להגיע ללילות הביתה, וזה הוריד לחץ". מה קורה בזמן הזה במרפאה ביוספטל? "אחת לשבוע הגעתי באפטר למרפאה. היה לי חשוב לשמור על הקשר עם המטופלים שלנו. אנחנו מכירים את התופעה של עלייה בביקוש לתל רופות הרגעה במצב חירום, וכמובן מטופלים שביל קשו תרופות לכמה חודשים, כדי שלא יישארו ללא אספקה במצב של פינוי או שהמרפאה לא תעבוד. אנחנו מרפאה של כללית, אבל במלחמה אנחנו כמובן מכבדים מרשמים של כל קופות החולים". מה אתה לוקח איתך מהחודשים האחרונים? "את הערבות ההדדית. קשה להסביר איך דאגו לנו אזרחים, איך טיפלו בנו, היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חבל רות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה". "סרט אימה לא מתקרב למה שהיה כאן" , סגן מנהל בית הספר לדימות של יגאל פויגל כללית, תרם את כישוריו למאמצי זיהוי החללים במחנה שורה. הוא נשוי עם שני ילדים ומתגורר ברחובות. בשגרה הוא מתנדב למילואים ב'מרפ״א' – בסיס חיל הרפואה במרכז הארץ. הוא מבצע שם "עם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרגשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה?" הרון חאג׳ עמאר. צילום: אלבום פרטי 6
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=