זה היה סוג של בינגו, משום שבמילואים נתקלתי בסיפורים רבים של בעיות של מיל לואימניקים במקומות העבודה שלהם. אחד המילואימניקים שהיה אצלי בגדוד סיפר לי שביום שהוא התגייס למילואים אמרו לו במל קום העבודה שדוחים לו שימוע רק כי הוא התגייס למילואים, אבל הם יחכו בסבלנות עד שישתחרר ואז יערכו את השימוע. מייד פניתי להסתדרות המעוף, שאליה משויך מקום העבודה. הסתדרות המעוף בשיתוף מרחב תל אביב-יפו והלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי הצליחו גם למנוע את הפיטורים, ויותר מזה, מצאו לו מקום אחר שמתאים לו יותר, בתוך החברה. הוא גם אדם עם מוגבלות, ואין יותר שמח ממני שבסוף הצלחנו לסייע. כמוהו יש עוד רבים וטובים שלא יכולים לעמוד לבד מול המעסיק והמל ערכת. "הנושא הזה כאוב מאוד ובמהלך השירות קיימנו שיח פתוח, כי כמובן כולם דאגו לעל בודה ולפרנסה. יש מעסיקים מדהימים שרק תמכו ואפילו עטפו את המשפחות. אבל היו גם כאלה שקיבלו את זה לא טוב, ושאלו את העובד המילואימניק 'מתי אתה מגיע?', כאילו הוא יצא לאיזה טיול שנתי. הלחץ של המעל סיק פוגע בריכוז וזה מאוד משפיע. בתור מי שעשה מילואים כל כך ארוכים ונפגש עם הבעיות שהתעוררו בשטח עצמו, אני חושב שהיוזמה של 'מגויסים למענכם' היא יוזמה חשובה וערכית מאין כמוה, ואני גאה להוביל אותה עם השותפים הנפלאים שלנו". האחריות שלי היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים , מנכ"ל הסתדרות עובדי טל בורשטיין 7- המדינה מאז מרץ האחרון, הוקפץ כבר ב י � בבוקר. בתור סא"ל במ 07:00 באוקטובר ב- של החטיבה הצפונית 969 לואים, מג"ד גדוד באוגדת עזה, שיחת הטלפון שקיבל הייתה מראש המטה של החטיבה. הוא הכין תיק קטן להיעדרות שחשב שתהיה כמה ימים, נפרד מאיה אישתו ומשלוש בנותיו, נוגה, יהל וזיו (תאומות בנות שבע ותינוקת בת שנתיים), והתייצב בימ"חים בקציעות. בדרך לשם, הספיק להוציא פקודת חירום להקפל צת הגדוד. לפקודה הזו יש משמעות אחת: מלחמה. מה המשימה הראשונה של הגדוד? "לאחר יומיים של אימוני כשירות נכנסל נו לשדרות לטהר את העיר ממחבלים, עזרנו בקרב ההירואי על תחנת המשטרה שם, ונל שארנו להגן על העיר כחודש וחצי. התחנה הבאה שלנו הייתה מעבר ארז. קיבלנו אחל ריות על מנהרות שקרובות לגדר, באזור נתיב העשרה ומעבר ארז. באחת הפעמים שם, גילינו מנהרה ענקית. כחלק מהרוטינה ביל צענו קידוחים במנהרה כדי להכניס מצלמה. גילינו להפתעתנו שלוחה שמתפצלת ממנה מטרים מתחת לאדמה. לאחר 32 בעומק של שהחדרנו אליה מצלמות, זיהינו שמסתתרים בה שלושה מחבלים. זרקנו פנימה רימונים וחיסלנו אותם. העבודה נעשתה בשיתוף כול חות נוספים, במקרה זה צוות הנדסה. קשה לתאר במילים את סיפור המנהרות והאתגר הגדול שבלחימה מול היתרון היחסי שיש למחבלים שמסתתרים שם". פחדתם? "בוודאי. הפחד מובנה במצב כזה. אנחנו בסכנת מוות כל הזמן. כולם בדריכות גדולה מאוד. כל טעות בשיקול דעת או בביצוע יכול לה להיות גורלית. התשובה לכך היא עבודה מדויקת על פי תורות הלחימה. לוודא שאין קצוות פתוחים. לדעת שהמשימה ברורה גם לאחרון החיילים. כשעובדים מסודר מלמעל לה למטה, זה נותן הרבה ביטחון". היו מילואימניקים שחוו קשיים מיוחדים? "היו לנו לוחמים שגרים בדרום, שחוו בשבת את המתקפה בבתים שלהם ומייד הוקפצו למילואים. לא היה להם זמן לעכל את מה שעברו ובהמשך הכול צף וההתמול דדות הפכה קשה מאוד. אני חייב לשבח את הצבא, שהעמיד מערך של יועצים ארל גוניים, קב"נים ופסיכולוגים שנתנו מענה בשטח. כשזה לא עזר, שחררנו אותם הביל תה כדי לא להוסיף טראומה על טראומה. האחריות שלי כמג"ד היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים שלי, לא רק הפיזית. לחזור הביתה בשלום זה מכל הבחינות". אתה בקשר איתם גם היום, לאחר השחרור ממילואים? "בוודאי. קודם כול מתוקף תפקידי כמג"ד. הגדוד שלנו הוא גם קהילה בפני עצמה, ובאופן יוצא דופן הקמנו עמותה שמעניקה מעטפת רווחה לחיילי הגדוד, כמו תמיכה כסל פית, סיוע במציאת עבודה וכן הלאה". נחזור לעזה. לאן אתם ממשיכים אחרי מעבר ארז? "קיבלנו אחריות על גזרת ניר עם, לביל צוע משימות בבית חאנון ובמזרח ג'באליה". איזה סוג משימות ביצעתם שם? "משימות של חישופים, כמו הורדת מטעים, עצים, בתים שמפריעים לתצפיות. עשינו פטרולים וחווינו הרבה היתקלויות עם מחבלים. יש באזור הרבה צלפים שמגיחים משום מקום ולכן העירנות, הדריכות והעבול דה על פי ההנחיות מצילות חיים". מתי השתחרר הגדוד? "אחרי חמישה חודשים השתחררנו זמנית, ואנחנו עתידים לחזור לפעילות מבצעית". השארת בבית אישה ושלוש בנות. איך הרגשת עם זה? "אישתי קצינה בקבע בחיל האוויר, כך שהייתה לי הרבה תמיכה והבנה. אבל תפעול הבית במשך תקופה כל כך ארוכה, שבה אבא לא נמצא, היה מאוד מאתגר. קיבלנו עזרה גדולה מאחותה ומהוריה של אישתי, שאפל שרו סוג של שגרה במצב מאוד לא שגרתי". טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה: "האחים שלי לנשק הם אחים לחיים. הם אלה שהיו איתי במצבי הקיצון של החיים, אנחנו מדברים דרך העיניים, הם מבינים אותי, אנחנו אפילו לא צריכים מילים" טל בורשטיין. צילום: אלבום פרטי 10
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=