אהבה למקצוע ותחושת שליחות בבוקר התעוררה 04:00- באוקטובר ב 7- ב בביתה בשלומי כדי ללמוד בשקט, יעל קקון "לפני שהבית מתעורר", למבחן שהיה אמור קיבלה התרעת 06:30- להיערך ביום ראשון. ב כוננית להגיע לתחנת מד"א לקחת אמבולנס. "הייתי בטוחה שזו טעות", היא מספרת. ההתל רעה התקבלה שוב ושוב, וקקון הבינה שמשהו קורה. "הייתי בטוחה שמדובר באירוע בזירה שלנו, בצפון. הדלקתי טלוויזיה, וכמו כל עם ישראל ישבתי קפואה מול המסך, לא מאמינה. מכיוון שאחותי גרה בדרום, התחיל מייד חמ"ל טלפונים משפחתי. לא עברה שעה ואחד הבנים שלי הוקפץ לצבא". קקון היא אימא לארבעה ילדים ביולוגיים ולעוד ארבעה ילדי אומנה, עובדת ככוח עזר במרכז רפואי לגליל בנהריה, מתנדבת במד"א בתור נהגת אמבולנס וחובשת, ובימים אלה נמצאת לקראת סיום תואר ראשון במערכות בריאות. אחרי שהתחילה להבין מה קרה באותו בוקר, עזבה הכול ונסעה לתחנה. היא הופנתה לנהריה באמבולנס כדי לקחת תרומות דם. מה קרה בהמשך השבוע אצלכם? "הלימודים הופסקו והתחילו לפנות את שלומי. המשפחה שלי התפצלה. חלק פונו לחיל פה וחלק לטבריה". ואיפה את היית? "אני נשארתי כאן, כוננית מד"א. ישנתי בתל חנה בנהריה. בבוקר אני במשמרת בבית החול עד חצות במד"א". 15:00- לים, ומ איך המשפחה שלך קיבלה את זה שאת לא איתם? "המשפחה שלי מכירה אותי. כשמגיע טלפון ממד"א אני עוזבת הכול ומתייצבת. בטח ובטח בתקופת מלחמה. תחנת שלומי נותנת מענה לקל ריאות מכל מטה אשר. אנחנו בתקופת חירום. אין מצב שאני לא אהיה כאן. גם הבן הקטן שלי יודע שאצלי זה קודם כול לעזור לאחרים". יש הרבה קריאות בימים אלה? "יש קריאות רבות של נפגעי חרדה ושל נפילות וחבלות מריצה לא זהירה לממ"ד. רצים לאזור מוגן רק אחרי ששומעים את הבום, כי אין התרעות על שיגורי נ"ט. זה יוצר לחץ מאוד גדול. יש בשלומי לא מעט מבוגרים שלא התפנו, ויש להם התמודדות לא פשוטה. בסוף המלחמה נוכל לכתוב ספר עם כל הסיפורים שאנחנו פול גשים כאן, כמו למשל משפחה שהחליטה לחזור הביתה, ולאחר כמה שעות וכמה נפילות הילדים נכנסו לחרדה, ונקראנו ללוות אותם לנהריה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם תהיה כאן הסלמה ונגיע למצב של מלחמה מוצהרת". איך את מתמודדת רגשית? "אני מודה שאני מאוד מפחדת, בעיקר מנסיעות בכבישים. מרגישה שם מאוד חשופה. לא פעם נפל ממש לידי טיל נ"ט בנסיעה. זה פחד מוות. אבל אני לא נותנת לזה לנצח אותי. האהבה שלי למקצוע שלי ותחושת השליחות חזקות יותר מהפחד". איך הילדים מתמודדים? "לא פשוט בכלל. הגדולה שלי גרה בנהריה, יש לה ארבעה ילדים, היא לא זזה מהם. כולם בחרדה. אחד הבנים שלי משרת בכפיר, אני לא צריכה להרחיב לגבי המשמעות. אני דואגת לכולם. לכל אחד יש את ההתמודדויות שלו, אבל אני משדרת חוזק וחוסן בתקווה שזה יעזור להם ולי. הגישה שלי היא לא להתעסק בקושי". מה קורה בבית החולים? "בבית חולים אנחנו במערך חירום. כל המחלקות מתחת לקרקע. אנחנו בכוננות שיא לקראת פתיחת מערכה בצפון, ואנחנו מוכנים לכל תרחיש. הכול קורה מהרגע להרגע, פתאום מגיעים עשרות פצועים וצריך להגיב". מה את אוהבת בעבודה שלך? "אני אוהבת אנשים. אוהבת לעזור. זה שאני חובשת תורם לי מאוד גם בתור כוח עזר. השילוב של בית החולים ושל מד"א יוצר עבורי שלמות". מדברים על חזרה הביתה לשלומי? "במצב של היום אין סיכוי שיחזרו הביל תה. אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת של חוסר ודאות מתמשך וככל שנקבל את זה יותר, במקום להתנגד לזה, כך יהיה לנו קל יותר לעבור את המלחמה הזו". יעל קקון. צילום: אלבום פרטי המלחמה הוכיחה את מה שידענו: חשיבותם של המקצועות הפרא-רפואיים לשיקום ולהחלמה. פיזיותרפיסטית, קלינאית תקשורת, מנהלת מעבדה ונהגת אמבולנס מספרות על האירועים באוקטובר 7 הקשים מאז המלחמה מנקודת מבטן של עובדות המקצועות הפרא-רפואיים 34
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=