ו � של בבוקר, באר שבע. 06:25 , באוקטובר 7 יצא מביתו לאסוף את חברו מי בן-שימול לעבודה למשמרת שבת. אחרי חמש דקות שמע אזעקה, ועוד אחת, ועוד. הוא אסף את חברו וחזר הביתה לומר לאישתו, שומרת שבת, להישאר זמינה. אז יצא לבית החולים, למה שעומד להיות היום הקשה ביותר שחל ווה בכל שמונה שנותיו כסניטר אחראי משל מרת בחדר מיון של המרכז הרפואי סורוקה. ו � וכל הנהלת בית הח 07:05 "הגעתי בלים הייתה מכונסת כבר בחדר המצב", מספר בן-שימול. "לאט לאט התחילו להגיע הידיעות על חדירות מחבלים, טבח באזרל חים, ומסיבה אחת גדולה עם נרצחים וחל טופים". עובדים לפי פרוטוקול חירום? "יש כמובן פק"ל אר"ן שמתורגל לאורך כל השנה, כך שהצוותים מוכנים וכל אחד באוקטובר היה 7- יודע את תפקידו. אלא ש רחוק מכל תרגולת שאי פעם עשינו או חשבנו פצועים הגיעו לסורוקה 760- לעשות. יותר מ ביממה הראשונה. זה מספר חסר תקדים לבית חולים תחת אש, לא רק בארץ, אלא בעולם". איך מתמודדים עם מספר כזה? "אני חושב שלפני הכול, הצלחנו לתת מענה בזכות החוסן הארגוני של עובדי בית החולים. בצבא מדברים על אחוות לוחמים, כאן יש לנו אחוות מטפלים. ה'ביחד' נתן המון כוח וביטחון. בשבת על הבוקר כולם התייצבו. מי שזומן ומי שלא. סניטרים, עול בדי משק, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, כוח עזר, פרא-רפואי, כל מי שלא היה נצור – הגיע. אני מצדיע 8 בבית או גויס בצו לכולם. אנשים עבדו משמרות כפולות ומכול פלות כדי לסייע ולעזור לקולגות ולחברים שלהם. אני מאמין שהחיבור האישי והארל גוני איפשר לנו לעבור בהצלחה את השבת האיומה ואת החודשים שהגיעו אחריה. אני מבקש כאן להודות להנהלת בית החולים על צוות החוסן שעמד לרשותנו. אני אומר כאן בלי בושה שאותי הוא הציל, ואני בטוח שגם לא מעט מחבריי". איך פועל צוות חוסן? "הם עוברים במחלקות, ומוציאים בכל פעם עובד אחד לכמה דקות. עבורי הם היו עוגן חשוב. בתוך כל הכאוס הרגשתי שרואים אותי, מקשיבים לי, מתעניינים מה שלומי היום, שואלים מה אני צריך, מייעצים, מחייכים, מניחים יד מרגיעה על הכתף, מאפשרים לשתף, לפרוק וגם לבכות". ?בכית "איך אפשר שלא. זה לא רק המראות הנוראיים, והסיפורים הקשים. זו המשמעות של מה שמביא אותם לכאן. ויש את הדאגה למשפחה בבית. אישתי והבנות, תחת אזעל קות, עם התראות לחדירות מחבלים, ואני לא שם איתן. בית החולים מתמלא באנשים מרגע לרגע. מי שהיה שם מבין את משמל עות המילה: טירוף! אילולא הרמנו אחד את השני, היינו מתרסקים". בן-שימול היה אחראי על מנחת המל סוקים. "אנחנו מקבלים התרעה מהביטחון בנוסח של 'עוד דקה נחיתה, חמישה פצול עים'. הצוות שלי ואני משנעים את הפצועים מהמנחת אל חדר הטראומה, אל המיון, או מ � – ה 669 לאן שצריך על פי הנחיות צוות חלצים. "התרוצצתי גם בין כל האתרים לראות שכל צוות נמצא במקום שלו, שהלוגיסטיקה עובדת כמו שצריך: אלונקות לשינוע, חמצן וכן הלאה. לא רק שמספר הפצועים היה מטורף, היו גם פציעות שדרשו שינוע דחוף ממקום למקום, בזמן תגובה שונה מאשר בשגרה". מה אומרים ברגעים כאלה? "אני מציג את עצמי בשם ובתפקיד. מנסה תמיד להרגיע במשפטים כמו 'הגעת לסורוקה, אתה בידיים של הרופאים הכי טובים שיש, נעשה כאן הכול כדי לטפל בך בצורה הטובה ביותר, הכול יהיה בסדר, אתה גיבור אמיתי', וכן הלאה. אם המצב מאפשר אני שואל אותו לשמו, מאיפה הוא בארץ וכו'. משתדל לעשות להם נחיתה רכה ככל האפשר". אתה ממשיך לפגוש את החיילים שאתה משנע מהפינוי כשהם עוברים בין המחלקות? "כן, וגם פעמים רבות בליווי מהמחלקה לתחנה האחרונה – השיקום. וואו, כמה מרגש לראות חייל שהגיע הנה מרוסק לפני שבול עות, ועכשיו אני לוקח אותו לשיקום, להתל חיל את חייו החדשים. זה ממלא אותי סיפוק, ערך ומשמעות". יש רגע שזכור לך? "הייתי בדרך למנחת, ושמעתי מישהי קוראת בשמי כמה פעמים. עצרתי, הסתול בבתי אליה וראיתי את אחת העובדות הסול ציאליות המקסימות שלנו עם אחד החיילים שיושב על כיסא גלגלים. היא אמרה לי שהוא ביקש ממנה למצוא אותי כדי לומר לי תודה. הייתי בשוק שהוא בכלל זכר אותי ואת שמי במצב שהיה, אבל עובדה. 'על מה תודה?' אני שואל אותו. 'הדיבור הקטן שעשית איתי בדרך מהמסוק כל כך עזר לי באותם רגעים', ענה והושיט יד לחיבוק. אני מודה שהייתי עם דמעות בעיניים. הרגשתי גאווה עצומה. אני לא רק מוביל ממקום למקום. אני ממש עוזר שלומי בן-שימול. צילום: אלבום פרטי שלומי בן-שימול, סניטר אחראי משמרת בחדר "בצבא מדברים על אחוות לוחמים, כאן יש מיון: לנו אחוות מטפלים. ה'ביחד' נתן המון כוח וביטחון. בשבת על הבוקר כולם התייצבו. מי שזומן ומי שלא. סניטרים, עובדי משק, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, כוח עזר, פרארפואי, כל מי שלא היה נצור – הגיע. אני מצדיע לכולם" 8 בבית, או גויס בצו 39
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=