27 שונה לחלוטין". עם אתגר הקליטה התמודדה לילך שטיין, מנהו לת בית הספר עמל עמק חרוד, באופן מוצלח. בית הספר שתחת ניהולה קלט בחודשים האחרונים לא ו � תלמידים, חלקם נשארו למספר שב 40 פחות מו עות בלבד, אחרים לתקופה ארוכה יותר בת כמה חודשים. תחילה, לאחר התלבטות בשאלה היכן לקלוט את כל הילדים החדשים, הוחלט לשלב אותם ישר בכיתות. "זה היה מהלך מאוד יפה, ילו דים עברו פה חודש וזה הרגיש כאילו הם היו פה תמיד", נזכרת שטיין. "הקליטה אפשרה לתלמידים שלנו לעשות משהו בשביל מישהו אחר – ובגדול. האפשרות לקחת חלק ולתרום הציגה את הפנים היפות שלהם, ובעיניי יש לכך ערך חינוכי ואנושי ייחודי. אני רואה איך נוצרו בבית ספר קהילות חדו שות של בני נוער וילדים שגילו את עצמם מחדש בגלל שהגיעו למקום חדש – שינוי מקום יכול להיות לפעמים דבר טוב שפותח הזדמנויות". כל אחד מהילדים שהגיע לבית הספר של שטיין עבר תהליך מיון וזיהוי של הצרכים הייחוו דיים שלו ושל המורכבויות שאיתן הוא בא מהו בית. רוב התלמידים נושאים עמם מטען רגשי או סיפור שרק הוחמר בעקבות השינוי הקיצוני שחל בחייהם. "כל הגופים אצלנו עשו השתדלות מאוד גדולה לתת את הכל עבור קליטה טובה של הילו דים", היא אומרת. "אבל גם ביום רגיל יש מחסור במטפלים ופסיכולוגים – אז עכשיו זה הרבה יותר מאתגר". "המערכת מראש מורעבת וקיים קושי", מוסיו פה שטיין. "היועצות שלי לקחו את החברות של הילדים כמשימה, והקפידו תמיד לבדוק מה אפשר לעשות כדי לעזור". שטיין משתפת בגאווה על כך שבית הספר נרתם והשיג אייפדים ויצר מערכות מותאמות לכל התלמידים המפונים, אבל עיקר הקושי נותר רגשי. "בכיתה ט' פגשתי תלמידה שהתייחסה מאוד ברצינות למעבר לפה. היא יצרה חברויות חדשות, בנתה לעצמה לוז לימודי, ואז בשלב מסוים חלחלה אצלה ההבנה שזה זמני – זה שבר אותה. אני מסתכלת על המשפחות של התלו מידים שנמצאות במצוקת דיור – הדירות הקטנות, הצפיפות והארעיות. השירות הפסיכולוגי והמענים שאנחנו יודעים להעמיד למענם מוגבלים, הם עוד עובדים בשלב הראשון של תקופת החירום, אבל לאורך זמן, זה פשוט בלתי אפשרי". מנקודת מבט של אשת חינוך, איך את רואה את מה שעובר על בני הנוער בתקופה הזו? "אני רואה שהתלמידים משקיעים את רוב המו שאבים שעוד נותרו להם בחברה, במציאת יציבות. אנחנו בבית הספר נותנים להם מסגרת ויציבות, שלא מתבטאת בהכרח רק בלימודים. התלמידים הבוגרים מצליחים אולי להתמקד קצת יותר בליו מודים בגלל בגרויות – וגם שם לא כולם. מבחינתי ההצלחה הגדולה היא שהצלחנו לייצר מסגרת של יציבות ושגרה במצב כל כך לא יציב, אבל בפנים, כשאני מסתכלת כמה נשבר בבסיס של חייהם, אני אומרת לעצמי שזה הולך להיות האתגר החינוכי שלנו כחברה במשך שנים קדימה – להחזיר להם את היכולת להאמין במבוגרים, להאמין בעולם". מה הדבר הכי חשוב שיקרה להם כשהם יחזרו לשגרת הלימודים שלהם? "בני הנוער צריכים איזושהי ודאות. כשהם יחו זרו לבתי הספר שלהם, יצטרכו לעבוד איתם שם ברמה של קבוצות קטנות ומפגש אישי. כמובן שאת הדברים האלה צריכים לעשות גם בשגרה, אבל עכשיו במיוחד. צריך לזכור שגם ילדים שאינם מפונים מגיבים לאירועים האלה. צריך להקדיש הרבה משאבים כדי להתגבר על הפערים, ולא בטוח שהפערים הלימודיים הם לב העניין. בסופו של דבר, ילדים יסתגלו לעניינים הלימודיים – וזה ישרת את החזרה שלהם לשגרת החיים". מאז תחילת המלחמה מנהלת בתיה כץ, סמנכ"לית רשת עמל, את האתגר הפדגוגי והלוו גיסטי שמאפשר להעניק למאות תלמידים מכל הארץ בית חינוכי – החל מיצירת בתי ספר נפו ל � ת 150 רדים, צמודי תיכון, בדומה ליוזמה שבה מידי קיבוץ סאסא מצאו את עצמם בצפת; וכלה בליווי חינוכי של התלמידים המשולבים בכיתות. "הצלחה מבחינתי היא שתלמיד מצליח להגיע כל יום לבית הספר", אומרת כץ. "רואים שתלו מידים שקשה להם להיקלט פשוט לא מגיעים. לעומת זאת, תלמידים שמשתתפים בפעילויות חברתיות ומשתלבים בחומר הלימודים, מגיעים להישגים – זו כבר קליטה טובה. באחד הביקורים עם תלמידים מפונים בבית ספר, מנהלת סיפרה לי שהילדים ביקשו שיפסיקו לקרוא להם מפוו נים. היא אמרה לי, צריך ללמוד איך לשנות את היחס כלפיהם, גם אם זה נראה שינוי קטן – יש לו משמעות רבה". המשבר הגדול שחווים המפונים, בעיני כץ, פוקד אותם בבית – הורים שמאבדים את מקומות העבודה או נוסעים שעות ארוכות למען פרנסתם ונעדרים מחיי ילדיהם. בתוך בית הספר עצמו, מתגלים פערים ברמת הלימודים: "כדי שתהליך קליטה יצליח ילד צריך להבין מה קורה בכיתה ועל מה מדברים. בנינו תכניות שמותאמות לפי זמן השהות של התלמיד אצלנו, אבל לא הכל בידיים שלנו והרבה מהדברים תלויים במשך הזמן שבו הילד נישאר בתיכון". כץ לא מסתירה את התפעמותה מהצוותים החינוכיים שאותם פגשה בחודשים האחרונים. כאשת חינוך היא מודעת לגודל האתגר הכרוך ביכולת לקיים מסגרת חינוכית מוצלחת בשגרה. הקושי גבר בתקופת חירום והפך לקשוח במיוחד כשמצב זה נמשך על פני חודשים ארוכים, ובו מיוחד כעת כשאיש אינו יודע מתי הוא יסתיים. "ההזדהות והחמלה מאתגרות יותר עבור התלמיו דים שנקרעו מהבית", אומרת כץ. "אני שואלת את עצמי מאיפה המורים יישאבו את הכוחות האלה? והתשובה פשוטה - מהשטח – משם שואבים את הכוחות. הילדים מרגישים את זה. משיחות עם המנהלים אני שומעת שוב ושוב את המושג 'חובה מוסרית'. זה לא משנה עד כמה זה מאתגר – לא נתקלנו עוד במנהל שאמר לא לקליטת מפונים, להיפך – מבחינתם זו התגייסות וזכות". "מכלום נוצרה לי מסגרת חברתית ואפשרות לשוב ללימודים ברצינות". מימין: בתיה כץ. צילום: רפי דלויה. לילך שטיין ואופיר רז. צילומים: באדיבות המרואיינים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=