29 כ מו כל אזרחי המדינה, גם איברהים אל סייד, מנהל בית הספר הרב תחוו 7־ מי עמל אל סייד, התעורר בבוקר ה באוקטובר למשמע אזעקות עולות ויורדות. "הייתי בבית", הוא משחזר את הדקות ההן. "אשתי העירה אותי ואמרה שיש אזעקות, לא ידעתי מה קורה. ניסיתי לבדוק בטלו פון הנייד, אבל לא הייתה קליטה. נכנסתי לסלון ובחדשות אמרו שנכנסו לישראל. לא האמנתי. פתאום ראיתי ברשת אלג'זירה טנדר שלהם בקיו בוץ, אמרתי 'אין מצב, הם משקרים'. לקח זמן עד שהבנתי מה קורה. בשעה שתיים עשרה כבר הבנתי שהזוועות יותר גדולות ממה שאפשר היה לחשוב". "התקשרו אליי חברים מהצבא ואמרו שצריך לארגן מים לאנשים שברחו מהמסיבה בנובה", מוסיף אל סייד. "חיפשתי טנדר להביא מים, אבל אף אחד לא הסכים להצטרף כי המצב היה מסוו כן. מצאתי עוד טנדר ונסעתי עם אחי ובן משפחה נוסף. העמסנו משטח וחצי של בקבוקי מים, כמעט בקבוקים, ונסענו. אנשים אמרו לי 'לאן אתה 3000 נוסע, זה מסוכן', אבל הרגשתי שאנחנו חייבים לעזור, אי אפשר לשבת בבית. נסענו עד שנעצרנו במחסום של הצבא, שם העברנו את המים וחזרנו להביא עוד. עשינו שלושה סבבים כאלה. סיימנו רק בסביבות שתיים. לראות את הזוועות האלה זה לא נתפס, אף דת לא מאשרת דבר כזה, אלה חיות". כפי שנזעק מיד לסייע בשטח, הבין אל סייד שעליו להיערך בדחיפות למציאות המורכבת הצו פויה בבית הספר. "משרד החינוך הודיע כבר ביום שבת שאין לימודים בבתי הספר ושהלמידה תיעו שה דרך המחשב. קיימתי עם ההנהלה ישיבת זום על המצב וחשבנו יחד איך אפשר לקיים למידה מרחוק. אנשי הצוות היו כואבים ובהלם. אחד תמך בשני. אני הייתי צריך להיות חזק, לחזק את כולם, אבל בתוכי הייתי שבור לגמרי. לא האמנתי, אבל צריך להמשיך קדימה. אחרי שעתיים קיימתי ישיו בת זום עם כל צוות המורים. קבענו מה עושה כל מחנך, מה הוא אומר, זה לא היה פשוט. ביום ראשון ושני קיימנו ישיבות מעקב עם הצוות וכך התנהלנו במשך שבועיים". בית הספר הרב תחומי עמל אותו מנהל אל סייד היה מהראשונים לחזור לפעילות, למרות המציאות הביטחונית הקשה. "חזרנו אחרי שבועיים", אומר אל סייד. "אני חושב שהיינו הראשונים במערכת החינוך שחזרו. אצלנו, ברוב הבתים אין מיגון, אבל בבית הספר יש, לכן ביקשתי מפיקוד העורף אישור לחזור ללימודים. חזרנו, אבל זה היה לא פשוט. המורים והתלמידים פחדו לנסוע בדרכים, עבדנו קשה מאוד כדי להרגיע אותם. שבוע אחרי שחזרו נו, הסתבר שאין עובדים בחקלאות והמצב מדרדר במדינה. הכל סגור, הכל הרוס. אמרנו, 'נחזק את העורף הפנימי – אם אני לא יכול להיות לוחם, נחזק את העורף'. זו חובתי, זו החובה של כולנו". איך אומרים זאת לתלמידים ולצוות במצב נתון? "זה האופי שלי. דיברתי עם התלמידים ואמו רתי להם – 'זו המדינה שלנו. עכשיו צריך לעזור ולתמוך'. כל התלמידים רצו וביקשו לבוא לעזור. הסברנו להם שחייבים לעזור, הטרור לא הבדיל בין מוסלמי ליהודי, בין גבר לאישה. הם הבינו שחייבים לעבוד יחד, לא היה צורך בשכנוע. כשהו גענו ליישובי העוטף בפעם הראשונה, החיילים שאלו אותנו לאן אנו הולכים ואמרנו להם שאנו הולכים לעזור. עשינו את זה ללא מיגון וכשהיו אזו עקות נשכבנו על האדמה". מי שחיבר בין אל סייד ותלמידיו ובין החקו לאים שנזקקו לעזרתם היה חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב ומנכ"ל משרד השיכון לשעבר – שיתוף פעולה התקיים לא פחות מארבע פעמים, כאשר בכל סבב נטלה חלק קבוצה אחרת של תלו מידים. "עזרנו גם לחקלאים בצומת שוקת", מוסיף אל סייד. "הלכנו לחממות כי החקלאים היו בצבא. סייענו במה שאנו יכולים. התלמידים, הצוות ואני היינו שם עבורם. אחת מבעלי החממות הסבירה לנו מה לעשות ופעלנו לפי ההנחיות שלה. אחת מהן אמרה לי 'מה שעשיתם בארבע שעות, הצוות שלי לא עושה בשבועיים'". איך התלמידים וההורים הגיבו? "אנחנו עושים הכל מהלב, לא מחפשים מחו מאות והישגים. הילדים עשו זאת מרצון. הם הרגיו שו שהם שותפים, שהם עושים, שהם שייכים ומו נסים לתמוך. קיבלתי את אישורם של כל ההורים, כולם תמכו, שמחו על העזרה והציעו עזרה נוספת בעצמם". עם סיום פעילות ההתנדבות בחקלאות, המו שיכו תלמידי בית הספר להתנדב גם בחדר המצב ברהט, כל זמן שהוא עדיין פעל. "ארזנו חבילות מזון", מציין אל סייד. "המפגש עם המתנדבים היהודים היה טוב. אתה רואה שכולם בני אדם, כולם באו לעזור. רשת עמל התגייסה לסייע לבית הספר ותמכה בפעילות ההתנדבות". מה אומרים לתלמידים שחוזרים לבתי הספר לאחר ההתנדבות? "אני מסביר להם את האמת. ההורים והתלמיו דים מבינים. זה אחד היעדים שלנו, לחנך לזהות ולשייכות – שייכות למקום, לקהילה ולמדינה. 'יש לכם זכויות שצריך לדרוש, אבל צריך למלא את החובות שלנו'. המדינה שלי, אני צריך לשמור עליה, זה האני מאמין שלי". איפה זה פוגש את המציאות של הבדואים בנגב? "ההריסות זה הנושא הכי קשה ומכעיס, כי יש כל הזמן הריסות. אנחנו מנסים להגיע לדרך הנכונה עם כל מיני גורמים. זה קשה מאוד. אנו חנו מדברים עם התלמידים על הנושא, מסבירים להם שצריך להסדיר את הנושא, להגיע לפשרה, אבל מצד שני המדינה צריכה לקבל החלטה שאנו אזרחי המדינה. מה בוער עכשיו להרוס? הנושא הכי בוער זה הריסות. זה כואב. נמשיך להתעקש ולדרוש את הזכויות המגיעות לנו, אבל זה לא אומר שאנו לא שייכים למדינה. יש לנו חובות. יש אנו שים אצלנו שגורמים נזק. עם אנשים מתונים ואחו ראיים יש סיכוי להגיע למצב טוב". ״אנחנו מדברים עם התלמידים על הנושא, מסבירים להם שצריך להסדיר את הנושא, להגיע לפשרה, אבל מצד שני המדינה צריכה לקבל החלטה שאנו אזרחי המדינה. מה בוער עכשיו להרוס? הנושא הכי בוער זה הריסות. זה כואב.״ צילום: איברהים אל סייד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=