7 במטות החירום של משרד החינוך, לחזור לשגרת הלימודים מהר ככל הניתן. הישיבות האלו כללו את החלק השני והחשוב להתנהלות במצב חירום: איסוף נתונים. היינו הארגון הראשון שאסף וריכז תוך שבוע את כל הנתונים הנדרשים. מתוך הישיו בות ובעזרת כלים נוספים, כמו שאלונים מקוונים להורים ולתלמידים, למדנו מהם הצרכים של השטח, בין אם מדובר בגיוס מחשבים ובין אם בתו גבור הסיוע הרגשי. החלטה נוספת שקיבלנו הייתה אימוץ העיר אופקים". במה זה התבטא? "כלל התיכונים של אופקים שייכים לרשת עמל, כך שהקשר בין עמל לרשות הוא פורה מאוד. לכן, היה זה טבעי שנתגייס לסייע בעת צרה. הקמנו מטה חירום שתמר ריכזה וגייסנו מעובדי המטה ומבתי הספר משחקים, צעצועים, מטרנה כשרה, וכל מה שנדרש. הגיוס לא נבע מקושי כלכלי, אלא מהעובדה שהסופרים היו סגורים בימים הראשונים. העמדנו שתי משאיות מלאות בתרומות, שירדו לצומת קמה ומשם הועו ברו לאופקים, בגלל שהיא הייתה סגורה. שבוו עיים לאחר מכן הגענו עם עובדי המטה לביקור בעיר, בעיקר בשביל לתת חיבוק לצוותים". אילו עוד פעולות עשיתם במהלך המלחמה? ו � מב 43, "פעלנו בכמה מישורים. לצערנו הרב גרי רשת עמל נפלו במלחמה. פיתחנו נוהל מסודר לליווי משפחות ברגעים הקשים, שכלל בין היתר פרסום מודעת אבל, מתן ערכת אבל למשפחה ודברים חשובים נוספים, כגון סידורים להנחת זר בלוויה ולביקור ניחומים אצל המשפחה". "בנוסף, אנחנו משתתפים פעילים במאבק להו חזרת החטופים. קיימנו וובינר, שבו ראיינתי את דריה גונן, אחותה של רומי גונן, ואת יעלה דוד, 15,000־ אחותו של אביתר דוד. בוובינר השתתפו כ תלמידות ותלמידים. מלבד זאת, כל בית ספר קיבל ערכת תמונות ממטה החטופים ותלה אותן בבית הספר. גם אנחנו תלינו תמונות במטה, על כל חדר תלינו תמונה של חטופה.ה. על הדלת שלי הייתה תלויה תמונתו של אלמוג מאיר ג׳אן, בוגר של תיכון הולץ שלנו שחולץ מהשבי. בנוסף, תלינו את תמוו נותיהן של משפחת ברודץ, הגר ושלושת הילדים: עופרי, יובל ואוריה, שהם בני משפחתו של גיל אלמלך, חבר דירקטוריון שלנו וסמנכ״ל הכספים של ההסתדרות. למזלנו הם שבו. על דלת אחרת תלויה תמונתו של מתן צנגאוקר עדיין חטוף בעזה החטופים. מלבד ערכת הנושא, כל 101- כמו כל ה בית־ספר החליט לנהל את המאבק על פי דרכו, למשל באמצעות כתיבת מכתבים, הפקת סרטונים ועוד". "במקביל למאבק להחזרת החטופים התלו מידים שלנו התנדבו בסיוע לחקלאים. בפרויקט משותף יחד עם אגף הצעירים של ההסתדרות, הוציאנו אוטובוסים מלאים של מתנדבים, וגם אנחנו במטה לקחנו חלק והתנדבנו במשך יומיים. אין ספק שהעבודה בקטיף מעניקה לתלמידים ולנו חיבור עמוק לאדמה ותחושת הוקרת תודה עמוקה לחקלאים". הפעילות הענפה שקיימה רשת עמל במהלך המלחמה אינה מסתכמת בכך. "קלטנו אלינו לרשת תלמידים מפונים רבים, ובנושא זה אני רוצה לציין לשבח את רות חיה סופר, מנהלת בית הספר 'בגין' בצפת; לילך שטיין, מנהלת הרב תחומי עמק חרוד; דקל ערוסי – מנהל הרב תחומי טבריה בגליל; רחל סבח – מנהלת הרב תחומי למדעים ואמנויות חדרה ומקס סיוון, מנהל 'עמל הייטק ואומנויות' בתל אביב. הם לא יצרו לתלמידים תוכניות חיצוו ניות, אלא שילבו אותם בכיתות וכך נוצרו חברויות בין התלמידים. כשביקרתי בעין חרוד כדי לקדם את קליטת תלמידים מהצפון, אחד מהם אמר לי 'אני אשמח ללמוד פה'". מהם האתגרים שנתקלתם בהם? "מיגון בתי הספר. די בהתחלה התלמידים וההורים הראו רצון חזק להיפגש ולא להישאר בבית. הספיק להם מהקורונה. זה מחזק את עמדו תי שבית הספר הוא בונה קהילה בונה חברה. בתי הספר התארחו במקומות שונים כמו אוניברסיטת תל אביב, מכללת אפקה, חברות היי טק, מכון וינו גייט לוינסקי ועוד, אבל אלו היו כמובן פתרונות זמניים, שאינם מחליפים את המיגון בבתי הספר. השקעה במיגון היא השקעה ברמה הלאומית ולא ברמת הרשת. התמודדנו עם זה ככל שיכולנו ואני רוצה להודות להסתדרות על הסיוע במיגון של בית הספר עמל הרב תחומי הולץ". "אנחנו גם יודעים שהמלחמה יצרה פערים רגשיים ולימודיים. לכן, אנחנו מעניקים לצוות שלנו כלים להתמודד עם התלמידים דרך סדנאות, השתלמויות וחיזוק צוות המורים עצמו. אני מאמיו נה שלשגרה יש את הכוח המרפא הכי חזק. שילוב של חזרה ללימודים, עד כמה שמתמטיקה ואנגלית נראים רחוקים, וחינוך עם היד על הדופק, שתורם לצרכים הרגשיים של הכיתה, שבה כולם חברים אחד של השני, הם עוגן וסוד החוסן שלנו". לסיום. מה החזון שלך לעתיד? "אנחנו חייבים לבנות את החברה שלנו מתוך תפיסה שאף אחד לא הולך לשום מקום. יש פה ערבים, דרוזים ובדואים, חרדים, דתיים וחילוניים, ונועדנו לחיות זה לצד זה. מחנכים צריכים לאחוז במסר שעוד יכון שלום בינינו. אנחנו צריכים להו תחיל לחשוב בחזרה במושגים האלה. נתחיל אולי בלשמר את רוח האחדות שהייתה איתנו במלחמה. לצערי כבר מנסים לערער אותה". אני מאמינה שלשגרה יש את הכוח המרפא הכי חזק. שילוב של חזרה ללימודים, עד כמה שמתמטיקה ואנגלית נראים רחוקים, וחינוך עם היד על הדופק, שתורם לצרכים הרגשיים של הכיתה, שבה כולם חברים אחד של השני, הם עוגן וסוד החוסן שלנו" צילום: אור גואטה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=