45 עבור שמעון הצעיר, העבודה במשק עם אבא שלום הייתה טבעית. "אבא הבין שבחקלאות אתה חייב לפזר את הביצים, לא לשים את כולן בסל אחד. לפזר את הסיכונים. חקלאות זה תחביב יקר מאוד ומסוכן". גואטה מנהל את המשק עם אביו כבר שלוש שנים. "הייתה תקופה שחשבתי להיות אדריכל נוף. ההורים כל הזמן אמרו לי, 'תלמד מה שאתה רוצה, רק תלמד'. הלימודים היו מעניינים וכיפיים. סיימתי לימודי אדריכלות נוף במכללת תל-חי. אני יכול לשבת שעות על המחשב ולייצר הדמיות לתכנון נוף. אבל בתחום הזה אפשר למצוא עבו־ דה בערך בקו מחיפה, נצרת, דרומה". הוא עבד חודשיים במשרד בחיפה, אבל מהר מאוד הבין שהנסיעות והישיבה תשע שעות על כיסא אינן בשבילו. "נתתי את הצ'אנס. ניסיתי לעבוד בתחום, אבל הבנתי שאני נמשך למשק. עכשיו אני מנסה קצת, בקטנה, גינות פרטיות, בזמן שלי. עכשיו עם המלחמה, לא יודע כמה זה יוכל להתפתח". כל חייו חי במושב. אחרי הצבא ניסה לגור בתל אביב, אצל קרובי משפחה. "לא מצאתי את עצמי בעיר וחזרתי הביתה אחרי חודש, בלי להסתכל לאחור". דובדבן אדום, דובדבן לבן מצוקת העובדים מורגשת לא רק בעונת הקטיף העמוסה. "אילו היו לי שישה עובדים קבועים המצב היה טוב. כרגע יש לי אישור רק לשלוש ויזות עבודה", הוא אומר בתסכול. "הכול תלוי בהקצאות מהמדינה ובהגעה של עובדים. אני לא קובע כמה ואת מי אני אקבל. מתקשרת אליי חברת כוח אדם ואומרת לי 'יש נחיתה של עובדים בתאריך זה וזה, אתה צריך לשלם את האגרה'. אני משלם והעובדים מגיעים אחרי חודשיים. אנחנו דואגים לעובדים שלנו להכול. למזלי יש הרבה עזרה הדדית בין המשקים באזור". הקצאת העובדים נעשית לפי אזור וסוג עבו־ דה. המלחמה הקשתה עליהם עוד יותר. "עד לפני חודשיים היינו אזור אדום. לא יכלו להגיע אלינו עובדים חדשים מתאילנד. רק כאלה שהיו כבר בארץ ונחשבים חוזרים. בתחילת המלחמה ממשלת תאילנד החזירה הרבה עובדים הביתה. אילו היו עובדים ישראלים הכול היה הרבה יותר פשוט". מאז האיסור על כניסת עובדים יומיים מהר־ שות הפלסטינית בגלל המלחמה, המחסור מורגש אפילו יותר. "גם אילו באו ליישובים יותר קרובים למרכז הארץ, בקו התפר, היו יותר עובדי חקלאות מתאילנד פנויים לשיבוץ בגליל". את הזמן הקצר שיש לקטיף צריך לתכנן ולחשב בקפידה. במטע של משפחת גואטה יש ארבעה זנים שונים שמבשילים בהדרגה. "הראשון להב־ שיל הוא הדובדבן האדום הכהה, אחריו האדום ואז הלבן. צריך לחשב אילו שורות מבשילות, ואילו זנים לקטוף ומתי. אם יגיע לבית האריזה פרי מזן מסוים מכל המשקים באותו הזמן, יהיה עודף. אנחנו מנסים למנן כדי לקבל מחיר טוב". שכחו את האזרחים בחורף לפני שנתיים הוצת המתבן שבו החזי־ קו מספוא לעדר הפרות לתקופת החורף. המתבן בער במשך לילה שלם ואיתו גם שופל וטרקטורון ששימשו את המשק. "אנחנו משערים שאנחנו יודעים מי הצית. המשטרה עדיין מחפשת. אין להם אמצעים בכלל להתעסק בזה". אף שמדי פעם הם 'זוכים' לביקור של גורמים עבריינים, "לא שווה לאיים עלינו ולגבות פרוטקשן. הרבה יותר משתלם להם לאיים על חברות שנותנות שירות לחקלאות ויש להם כלים חקלאיים. אלה סובלים הרבה יותר". את מבנה המתבן לא שיפצו אלף שקל 200 אבל השמישו מחדש. "צריך פה לשיפוץ, מאיפה נביא סכום כזה?" המכלאה של העדר, ליד המתבן השרוף, צופה על הכפר מארון א-ראס והעיירות בינת ג'בל ועייטא א-רון בלבנון. עד לאחרונה התנהלו שם קרבות. הכפר הלבנוני מארון א-ראס, שנמצא רק מטרים מהגבול, שימש את מחבלי חיזבאללה 740 לשיגור רקטות ולירי נ"ט על היישובים הישרא־ ליים הסמוכים. בקיץ האחרון הרס צה"ל את תש־ תיות וסמלי הטרור בכפר. כוחות חי"ר, שריון והנ־ דסה נכנסו כבר בתחילת התמרון הקרקעי לכפר. בצה"ל יודעים לומר שכל בית שני בכפר נהרס. "בשטח מתחת למטע הדובדבן נפלו טילים. בראש השנה צה"ל אמר לנו לקפל את הציוד שלנו והאוכל של הפרות מהשטח ולאסוף את הפרות. היו באזור חיילים, אבל ירו לנו לסככה". בשטחים הפתוחים, שטחי החקלאות והמרעה, לפעמים שומעים את האזעקה, אבל אין יירוטים. "ככל שעבר הזמן ראינו שהירי יותר ויותר קרוב. נפל לנו עוד אחד פה, ממש ליד המכלאה. הפרות היו בטראומה. זאת עונה בעייתית. היו לנו פרות שהסתובבו במרעה, חלקן היו בהיריון והפילו. בהרבה מקרים הפרות המליטו בשטח, אבל לא הספקנו לאסוף את העגלים, כי לא יכולנו להגיע לשטח". "אנשים התפנו בעצמם, עד כשנגמר להם הכסף" למרות הקירבה לגבול והחשיפה לירי רקטות וטילי נ"ט, המושב לא פונה ותושביו מצאו עצמם במלכוד: "המדינה החליטה לפנות יישובים במר־ ק"מ מהגבול, אבל הצבא הודיע על 5 חק של עד י � ק"מ. אז מצד אחד לא קיבלנו ש 3.5 פינוי עד רותים, ומהצד השני אנחנו לא מוכרים כמפונים ולא זכאים לכלום. אני אומר – איפה המדינה? לקחתם החלטה, תעמדו מאחוריה". הוא נותן דוגמה לאבסורד: העיתונאי רינו צרור ביקש לשדר מהמושב את תוכניתו בגל"צ. "ערב לפני כן הצבא לא אישר להם להיכנס למושב כי זה אזור מאוים. לא הייתה להם בעיה שאנחנו חיים פה והחליטו לא לפנות אותנו, אבל על האנ־ שמעון גואטה. "כל החקלאים באזור מחפשים עובדים לקטיף באותו הזמן". צילום: דוד טברסקי "הגשנו תביעות, אבל יכול להיות שבסופו של דבר לא נקבל פיצוי, אף שאנחנו מושפעים בדיוק מאותם דברים כמו מושב אביבים השכן. החלקות שלי מרוחקות פחות משלושה ק"מ. אין עם מי לדבר"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=