37 "בשלושת החודשים הראשונים היה באמת כאוס גדול ואי וודאות. לא היה ברור מה עושים ולאן כל זה מתפתח, אבל במקביל לכאוס המצב פה באזור היה רגוע יחסית. בשלב השני, כשכולם היו מפוזרים במלונות רבים ובבתי הארחה שונים, המצב הביטחוני התחמם ואיתו גבר חוסר הוודאות. היינו עסוקים בהקמת מקומות לימוד עבור הילדים, כדי שיהיה להם איפה ללמוד ולקיים פעילויות אחר הצהריים. רצינו לייצר להם איזושהי מערכת חינוך כדי שגם ההורים יוכלו להשתחרר ולחזור לעבודה". "השלב השלישי, שבו אנחנו נמצאים כיום, הוא השלב שבו התושבים חוזרים לאזור. זו חזרה המונית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה קורה גם בדחיפה ובעידוד שלנו, כי אנחנו רוצים שתושבים יחזרו – אם לא ליישוב שלהם, אז ליישוב אחר בסביבה, לנהריה או לעכו, העיקר שיהיו פה באזור כדי שיחזרו למסגרות שלהם. יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להחזיר את תחושת הביטחון, זו לא משימה שלנו, את זה נחכה שהמדינה תעשה". באוקטובר תפס את גלבוע בבית, כשגם 7־ ה הוא, כמו רוב עם ישראל, לא הבין את גודל האירוע. "בהתחלה לא נלחצנו", מודה גלבוע. "האירוע היה בדרום ואנחנו פה בצפון, אבל מהר מאוד הוציאו במועצה הודעות להתחיל להתארגן מחשש שזה יתפוס גם אותנו. ראש המועצה לא חיכה להנחיות מהממשלה, שלא הגיעו נראה לי עד היום, וכבר בשבת בערב כינס את מנהלי המחלקות לישיבת חירום ולקח על עצמו ללחוץ על התושבים, בעיקר סמוכי הגדר, לצאת". איך התחושה להישאר במקום כל כך מסוכן כשכולם עוזבים? "בימים הראשונים אשתי לקחה את הילדים ונסעה למרכז, כך שהייתי צריך להתמודד גם עם זה שאני פה לבד בלי המשפחה. אחרי שבועיים נסעתי ושכנעתי אותה לחזור, כי באמת אנחנו במקום בטוח, יש לנו ממ"ד ואפשר להמשיך להיות פה". איך ממשיכים לתפקד תחת אש, כאבא וכבעל תפקיד? "באופן אישי, מההתחלה ועד היום, זה לחץ ומתח נוראים. העבודה הפכה להיות מורכבת ומלחיצה. אתה צריך להגיע לאזורים שבהם יורים לעברנו כל הזמן נ"ט וטילים, כדי לראות מה התושבים שנשארו צריכים, ולדאוג בעיקר לעובדים שלי, שמגיעים לאזורים האלה. בנוסף, אני כמנהל מגיע לשמוע ולראות – לא מספיק לשלוח את העובדים למשימות. למעשה, עבדנו בישובים שאליהם פינינו תושבים, מחוץ למועצה, שם היינו צריכים להקים להם גנים ולענות על כל הצרכים של התושבים". נשמע מורכב וקשה, איך עושים את זה? "נידבנו עובדים וההתגייסות הייתה יפה. היו לנו תושבים ששהו בשני בתי מלון בטבריה, בנצרת, בשדה בוקר, במלון יערות הכרמל ובחיפה. בשלב הראשון, בכל אחד מהמקומות האלה הצבנו עובד מועצה שיהיה איש הקשר שלנו ויראה מה האנשים צריכים, ובישובים שנשארו כיתות כוננות". מתוקף תפקידו כיו"ר הוועד, גלבוע מורגל בעבודה קשה שעיקרה תיווך בין דרישות ההנהלה וצרכי העובדים, אבל בשעת מלחמה המושגים הללו מטשטשים – פתאום כל הארץ חזית, כולם שרויים יחד בתוך חוויה קיצונית מאוד, מה שמזמן לכולם אתגרים לא פשוטים. "כבר מההתחלה אמרנו לעובדים שאנחנו צריכים אותם", משחזר גלבוע את הימים הראשונים, שבהם החשש והכאוס היו אדירים. "הם היו מרותקים בצו חירום כך שלא ביקשנו מהם דבר שהוא לא חוקי. זו זכותה של ההנהלה לבקש, אבל היא גילתה גמישות, עד כמה שיכלה, כדי לתת לעובד להתארגן על עצמו. אחרי הכל, יש לעובד משפחה, ילדים, הוא מפונה מביתו, זה קשה מאוד. העמדנו לרשות העובדים את האפשרות לגור במועצה, לא ביישוב שלהם, בבית מלון או באיזשהו בית, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד. עם רובם זה באמת הצליח וסיפק להם מענה שעשה להם טוב – המשפחה שלהם הייתה קרובה והם לא היו צריכים לנסוע לעבוד בטבריה או בנצרת או אני לא יודע איפה. נתנו להם חדר בבית הארחה והם יכלו להיות עם המשפחה ולשמור על העבודה שלהם. היו גם מקרים קיצוניים שעובדים לא יכלו לעזוב את המשפחה". מה עשית במקרים כאלה? "ניסיתי להבין את הסיטואציה, לדבר איתם, לשכנע אותם שאנחנו רוצים לעזור ושיש פתרון, אבל אני גם אומר להם בין השורות שאני איתם, ושכנראה גם אני הייתי עושה את אותו דבר, המשפחה קודמת לכל. היו לי המון שיחות כאלה, שבהן ניסיתי להגיע לפתרון, כי במקרים כאלה אומנם אסור לפטר עובד ואסור להוציא אותו לחל"ת, אבל אם אתה לא מקבל משכורת זה הכי גרוע. ניסיתי להעביר את המסר שבאמת הדבר החשוב בתקופה כזו הוא קודם כול, אם יש לך ילדים, שתהיה איתם, אבל אם אתה מתישהו מבין שאין ברירה אז תדע שאנחנו נסדר לך מקום, יהיה לך פה מקום. זה להיות בתוך סיר לחצים – מצד אחד יש את הצרכים של המועצה, כלומר של התושבים במועצה, שכנים של אותו עובד, ומצד שני קיים החשש של העובד – בתוך כל זה אתה מנסה להיות הגורם המאזן". גלבוע מתגאה מאוד באופן שבו הוא התמודד בשנה האחרונה עם השינויים במערך הסייעות במועצה, לנוכח העובדה שלאחרונה, ללא קשר ישיר למלחמה, הוחלט לסגור גנים בשל מספר הולך וקטן של ילדים – החלטה שהייתה עלולה להוביל לסוף דרכן המקצועית של עובדות ותיקות במועצה. "יחד עם ההסתדרות, ההנהלה, מנהלת חינוך, מנהלת משאבי אנוש, והמנכ"ל, קיימנו כמה ישיבות בעניין החשוב הזה והגענו לפתרון", מספר גלבוע. "היו לנו שמונה סייעות שלא ידענו מה אנחנו עושים איתן. הברירה הייתה או להציע להן עבודה אחרת, פחות טובה ובתנאים פחות טובים, או להגיד להן ללכת הביתה. היה ברור לנו שלא נגיד לאף אחת ללכת הביתה, כי חלקן מפונות. אמרתי לכולם 'אני הולך הביתה, ואף סייעת פה לא תלך הביתה'. בסוף הצלחנו לשחרר לפרישה מוקדמת שתי סייעות, שכבר היו ממש קרובות לפנסיה, וכל שאר הסייעות ממשיכות לעבוד. בסוף הכל הסתדר לטובה". ומה היה החלק שלך בהצלחה הזאת? "החלק הגדול שלי בתהליך הוא באמת להרגיע, להגיד להם שיהיה בסדר, אבל בסוף הפתרון הגיע כתוצאה משיתוף פעולה עם ״יזמנו פרויקט של נטיעת שתילי אבוקדו, 'שותלים תקווה', וחילקנו לתושבים המפונים שתילים לשתול כשהם מבקרים פה. אנחנו אומרים שאנחנו ממשיכים, אנחנו חוזרים, מתישהו, לא יודע מתי, אבל מתי שנחזור, אז יהיו פה גם פירות לקטוף״
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=