47 מימין לשמאל: אליאסף פרשן, אלי ברמלי, תומר לוי, יוסי דגן, רובי טלמן. צילום: באדיבות המצולמים באוקטובר. "היה מאוד קל להגיד 7־ שבת נוראי ב להם 'חבר'ה, תעלו על הרכבים, סעו, תעשו את מה שצריך לעשות', בלי ביטוחים ובלי ויזות, הם רק שאלו אותנו לאן צריך לנסוע", אומר טלמן. מספר נהגים, ובהם סמנכ"ל התחבורה של החברה, אייל ברמלי, נסעו למסיבת הנובה 100 בחניון רעים, וחילצו, לפי ההערכות, בין חוגגים מאתר המסיבה ומהכבישים 300־ ל ושדות התופת מסביב. "באותו בוקר קראנו לכמה נהגים להגיע, אבל הגיעו הרבה יותר ממה שהיה צריך. כולם הגיעו מצוידים ומוכנים לשהות ארוכה ונכונים לעזרה איפה שרק צריך, כי הם הבינו שיש פה מלחמה ודבר שהוא הרבה יותר גדול מכולנו", נזכר תומר לוי, סמנכ"ל התפעול של החברה. "את אותו נהג שהקפצת באותו בוקר, יכולת לראות ולשמוע כמה שעות מאוחר יותר כשהוא חוסם ירי עם הרכב שבו הוא נמצא, כשהוא פשוט רואה את המחבלים יורים לכל עבר ונעמד עם הרכב שלו בין המחבלים לבין האזרחים – זה הציל חיים". "העובדה שיש לנו רכבים ממוגני ירי היא היתרון הגדול שלנו", אומר טלמן. "אנחנו יכולים להגיע לכל מקום ולסייע באוקטובר הבאנו 8־ לכל מי שצריך. כבר ב מאות מזרונים מהמעונות של אוניברסיטת אריאל לטובת החיילים. בנוסף, הרכבים הקטנים שלנו הסתובבו ביום ראשון בין היישובים ואספו כמויות עצומות של ארגזי מזון לחיילים, הביאו אותם למועצה, ושם הכל חולק לאוטובוסים, שיצאו בשיירות למוצבים ולשטחי הכינוס בעוטף ובגבול לבנון". לפעילות החשובה התגייסו גם כל עובדי המטה של החברה, ובהם הסמנכ"לים והמנכ"ל, שמילאו עשרות עגלות בסופרים לטובת החיילים והמפונים. מה היה מצב המועצה מבחינה חברתית באוקטובר? 7- ביטחונית וכלכלית ב "צריך לזכור שבשומרון המלחמה לא התחילה באוקטובר", מבהיר דגן. "אנחנו נמצאים כבר 7־ ב כמעט שנתיים וחצי במלחמה רצופה, באירועי טרור ובמציאות ביטחונית מורכבת". החברה היא אמנם חברה בע"מ, אך מתנהלת כהתאגדות של כלל היישובים במועצה, כאשר היישובים יש מניה בחברה, בעוד 25־ לכל אחד מ שלמועצה יש שתי מניות, בהן 'מניית זהב', אך מרבית הרווחים של החברה מועברים ליישובים עצמם. החברה עוסקת בעיקר בהסעות ברחבי המועצה, בפיתוח עסקים ובבינוי במועצה. "גם לפני המלחמה החברה נרתמה להמון פעילויות וצרכים שונים, כי הבסיס שלה זה לב וערכים. היא לא רק מעבירה רווחים ליישובים, אלא גם נרתמת בחסד. יש לנו מערך מאוד גדול של חלוקת מזון במועצה, סיוע לנזקקים, והחברה עושה את כל השינוע והחלוקה של המצרכים על חשבונה ובצורה של מתן בסתר". חיי שליחות שיגרת המלחמה המתמשכת מבהירה לאנשי השומרון כי עליהם להתרגל למציאות הביטחונית 7־ המורכבת, שכאמור הלכה והסלימה מאז ה באוקטובר. "אנחנו יודעים שאנחנו חיים פה בשליחות כי זו המולדת שלנו וכאן נמצא הלב שלנו. מצד אחד, בסך הכל לאנשים טוב פה וברור לכולנו שהחיים נמשכים", אומר דגן. "אבל מצד שני, כן הבנו שאנחנו צריכים להתחמש. קנינו נשקים לכיתות הכוננות באמצעות תרומות, 500 הצלחנו לדאוג לסבסוד עבור קנייה של אקדחים אפודים וקסדות 1,500־ אישיים, קנינו קרוב ל התקני 'רוני' 600 לכיתות הכוננות וחילקנו לאקדחים (התקן המאפשר אחיזה נוחה ודיוק רב יותר לאקדח, א.ג.). אלה דברים שאנשים רוצים כי יש כאן צמא לסיוע לאחרים – כשאנשים נמצאים בעמדה אקטיבית זה מחזק אותם. "המציאות הזו מחייבת אותנו כמועצה וכחברה לפיתוח קודם כל להיות יותר נוכחים, יותר תורמים, ולסייע לחוליות היותר מאותגרות בחברה שלנו, אם זה למשפחות של מגויסים ושל הרוגים, ואם זה לפצועים. הדבר השני שאנו מחויבים לו הוא לחזק את עמוד השדרה של בניין הרוח האידאולוגית, בהתנדבות ובסיוע. אלה שני עמודי התווך שלנו בכל דבר, סיוע לחוליות המאותגרות וחיזוק הרוח – מה שעובד בשגרה עובד בחירום". "התנופה שלנו משפיעה מאוד גם על המועצות השכנות ועל יישובים נוספים בסביבה", מוסיף יו"ר החברה אליסף פרשן. "זה יצר 'קנאת סופרים' בריאה", הוא אומר. "אני מקבל טלפונים מהרבה ראשי מועצות שמבקשים להתייעץ איתי ועם יוסי כדי להבין איך גם הם משיגים תרומות". ביום פקודה באנו ואנחנו נמשיך לבוא" "העובדה שאנחנו חברה ציבורית במבנה הייחודי שלנו דוחף אנשים לתרום, להתנדב ולתת מעצמם, כי אנחנו חלק מהציבור – אנחנו שייכים באוקטובר הבנו שכרגע 7־ לציבור", אומר פרשן. "ב המצב מחייב אותנו לעשות הכל, ועשינו את זה בלי שום חשבון, כי זו לא חברה שנשענת על איזה תורם או אדם פרטי שיכול פתאום להחליט לסגור את הברז. זו חברה של הציבור ולמען הציבור. "גם אחרי שהמלחמה נכנסה למעין שגרה, עדיין התבקשנו מדי פעם להעביר רכבים ממוגנים ועשינו את זה באהבה. זה לא בא רק על חשבוננו הכלכלי, אלא לפעמים גם על חשבון הביטחון האישי שלנו, כי הצירים פה מאוימים. ברוך השם, השומרון גדול וגדל, והאתגר שלנו הוא לספק מספיק רכבים להסעות של אזרחים, כי יש צירים מאוימים. אנחנו במצב שבו האיומים לא פוחתים. מספר התושבים גדל, אבל מספר הרכבים לא גדל בגלל עניינים בירוקרטיים – וזו בירוקרטיה שיכולה לעלות בחיי אדם. ביום פקודה באנו ואנחנו נמשיך לבוא, אבל אנחנו צריכים את המדינה, את מוסדותיה ואת משרד הביטחון, כי מדובר בחיים שלנו ובחיים של הילדים שלנו". "הרבה מהעובדים שלנו בחטיבת הבנייה נמצאים עדיין במילואים, וכך גם הרבה נהגים. יש ביניהם שנמצאים בסבב שני, שלישי ורביעי של מילואים", מוסיף לוי. "אבל אנחנו מתמודדים ביצירתיות המתבקשת, שהיא מאוד חשובה בזמנים האלה. עכשיו עברנו בספטמבר, שזה 'יום הדין' של חברות 1־ את ה ההיסעים בארץ, זה היום הכי קשה בשנה, ובשנה הנוכחית זה היה יום קשה במיוחד, כי לא היינו במצבה מלאה של רכבים, אבל פה קודם כל אומרים 'כן' ואחר כך מבינים איך פותרים, ופותרים". "גם לפני המלחמה החברה נרתמה להמון פעילויות וצרכים שונים, כי הבסיס שלה זה לב וערכים. היא לא רק מעבירה רווחים ליישובים, אלא גם נרתמת בחסד. יש לנו מערך מאוד גדול של חלוקת מזון במועצה, סיוע לנזקקים, והחברה עושה את כל השינוע והחלוקה של המצרכים על חשבונה ובצורה של מתן בסתר״
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=